מתחת לאף: עיר ערבית חדשה בבנימין
מגדלים רבי קומות מצופים באבן מקומית מפארים את העיר הפלסטינית החדשה, שנבנית בשקט בשקט עשרים דקות מהבית שלי. שתי מדינות לשני עמים, הנוסחה שיכולה להתקיים רק באירופה אולי מקבלת ברוואבי אפשרות מזרח-תיכונית
הדרך מוכרת לי מאוד, היא מובילה לכיוון הישוב עטרת, כאשר מספר דקות לפני הכניסה לישוב פונים ימינה. שלט גדול בערבית כנראה מברך לשלום את הבאים בשעריה של העיר החדשה.
רוואבי פירושה "גבעות", ואכן היא שוכנת - בדומה לישובים שלנו - על פסגת ההרים ונראית כמו הוצנחה הישר ממקום אחר: בתים רבי קומות מצופים באבן מקומית שנראים כמעט כמו מגדלי היוקרה בלב הארץ.
אנחנו מעפילים עם הרכבים לראש הפסגה, שם נמצא "מרכז המבקרים" של העיר. בכניסה - עץ זית מרשים מוקף חלוקי נחל, ענפיו כמו זרועות חזקות נשלחות לכל עבר ושורשיו עבים אוחזים היטב בקרקע. עץ הזית הזה הוא סמל לשורשיות, לאחיזה באדמה בחבל הארץ. עמק שילה השוכן למרגלות הבית שלי מלא בעצי זית כאלו. עצים שניטעו על שרידיהם של עצים עתיקים מהם, בני אלפי שנים, מהימים בהם אבותינו הכינו שמן למשכן בשילה. גרעיניהם ממלאים את הכדים המתגלים בחפירות בשילה הקדומה. העץ הזקוף הזה כמו קורא עלי תיגר.
בכניסה פוגש אותנו גבר לבוש בחליפה מודרנית ואנגלית אוקספורדית. המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא "כמה חבל שלגברים שעובדים אתי אין כזו אנגלית". כעבור כמה דקות מצטרפים אליו עוד כמה אנשי צוות, כולם מרשימים מאוד. חייבת להגיד שהתפעלתי, כל כך שונה מהפלסטינים שאני רואה מסביבי. האווירה מקרינה איכות, מודרניות, מערביות, חילוניות ובעיקר יוקרה.
מרכז המבקרים או מרכז המכירות נראה מרשים ביותר. אנו צועדים דרך דגם מוקטן של העיר, ודרך החלונות הקטנים אני רואה סרטונים שמראים לי את החיים בתוך הדירות. אני מרגישה קצת כמו גוליבר בארץ המציצנים. הטכנולוגיה מרשימה וכך גם האיכות. המלווה מצביע בעזרת קרן לייזר ירוקה לעבר מרפסת שירות הנמצאת בין כל שתי דירות ומסביר "אתם הישראלים רגילים למרפסות שירות כאלו, אבל כאן אצלנו זה חידוש. את זה העתקנו מכם". לא רק את זה הם העתיקו מאתנו, העיר כולה נראית כמו אחותה התאומה של העיר מודיעין, רק הרבה יותר יפה.
המשך הסיור מרשים לא פחות, ולבסוף אנו עולים לקומה השנייה, למרפסת התצפית. הנוף מרהיב. תל אביב נשקפת לה באופק, ומאחוריה הים. כל ארצנו פרוסה למרגלותיה של רוואבי, ותחושת בלבול עזה פוקדת אותי.
התרשמתי? מאוד. התפעלתי? מאוד. אז למה חזרתי משם כל כך מבולבלת?? אולי בגלל התחושה שרוואבי היא החלום או הפסגה של תהליך שאני כל כך מתנגדת לו. שתי מדינות לשני עמים, הנוסחה שיכולה להתקיים רק באירופה אולי מקבלת ברוואבי אפשרות מזרח-תיכונית. הנה הפלסטינים הנאורים, מסבירי הפנים, שכל רצונם הוא חיים עצמאיים, טובים, איכותיים, בדיוק כמו כולם. ומי מפריע לחלום הנפלא הזה להתגשם? אני ושכניי המתנחלים, שמתנגדים בכל תוקף לשתי מדינות - חבורת משוגעים שמחבלת בכל אפשרות לשלום כאן במזרח התיכון.
בדרך חזרה מהעיר הערבית הנוצצת הרגשתי קצת כמו אחרי ביקור ב'יוניברסל סטודיוס' כשהייתי ילדה. מעבר לתפאורה המרשימה של רוואבי מסתתרת תפיסת עולם כזו שלא רואה את רוואבי חיה בשכנות למודיעין. אין מקום למדינת ישראל לצידה של מדינה פלסטינית לפי אותה תפיסת עולם, והיא זו שמפחידה אותי. היא לא נמצאת בחזית של רוואבי, היא מסתתרת מאחורי המשרביות היפות של מרפסות השרות.
דירת יוקרה ברוואבי עולה 80,000$, דירת פאר עולה 150,000$. כולנו היינו קונים שם בשמחה. דין מוות מרחף מעל ראשיהם של אלו שימכרו שם דירה ליהודי. אותו דין כנראה ירחף מעל ראשינו הנצפים כל כך בבירור ממרפסות בתיהם של תושבי רוואבי, אם רק תהיה להם מדינה השוכנת לצידה של מדינתו.
עמדתי במרפסת ברוואבי, התפעלתי מהנוף המדהים של הרי בנימין שלמרגלותיהם ערי שפלת החוף ומרפסותיהן הצופות אליי. אחריות גדולה מרגישים כלפי יושבי המרפסות שם. מה זו העיר הערבית שנבנית לה בקצב מסחרר מעל ראשינו, שאלתי את עצמי, איך היא יכולה להיות חזון העתיד של אחד ואימת המחר של האחר.
לטורים נוספים של מתנחלות ברשת: http://mitnachlot.co.il/
נא להמתין לטעינת התגובות
