 |
הטלפון בביתי צלצל. "אם זה הנודניק הזה ספילברג", צעקתי לעבר אשתי, "תגידי לו שאני לא כותב יותר שום תסריט על השואה". בצלצול השישי נזכרתי שזוגתי עוד לא חזרה מהעבודה, ורצתי לענות לטלפון.
"שלום", אמר לי קול סחבקי ומתולתל מעבר לקו, "קוראים לי רועי שרון, ואני מתקשר כדי להציע לך הצעה".
"מה אמרת? עמרי שרון?" ניסיתי את מזלי. אולי יציעו לי להיות שר בממשלה?
"לא עמרי, רועי", ענה לי הקול. רק מאוחר יותר, כשנתקלתי לראשונה במדור הפופולרי 'חמש שאלות לתקשורת העוינת', קלטתי שאין באמת אדם בשם רועי שרון, וכי זהו בסך הכול שם הצופן
של מערכת NRG יהדות.
"אנו רוצים שתכתוב לנו באתר החדש שלנו", אמרה המערכת, "אתה יכול לספר לנו מעט על עצמך?"
"אין בעיה", אמרתי, "אני גבר נשוי, תושב גוש דן, כותב על נושאים שונים".
מהצד השני השתררה שתיקה מביכה. "חבל" נשמע הקול לבסוף, "אנחנו מעדיפים נשים, רווקות, ירושלמיות, שעוסקות רק בענייני הביצה".
"מצטער", אמרתי, "אני יכול להיות אשה, אבל בחיים אני לא עובר לירושלים".
"טוב, אל תתקשר אלינו – אנחנו כבר נתקשר אליך", אמרה המערכת בחיפזון וניתקה את השיחה. להפתעתי, חמש דקות מאוחר יותר היא באמת התקשרה.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
אנחנו פוסלים תגובות קשות
|
 |
|
 |
 |
 |
|
"זה נכון שלמדת בישיבת הר עציון?"
"טוב, המלה 'למדתי' קצת יומרנית –"
"אז למה לא אמרת מההתחלה שאתה גושניק?" אמרה המערכת בשמחה, "אנחנו צריכים כמה גושניקים שיכתבו לנו דברי תורה מהסוג הרבני הנאור והממ"דניקי. אנו מעונינים במדרשים קלאסיים אבל עם ניחוח מודרני, שמרניים אבל עם קורטוב מתירנות".
"אני לא יודע אם אני יכול לעשות את זה".
"למה, אתה דוס-לייט?"
"לא, רק לייט".
"אתה יודע מה", אמר הצד השני ברוחב לב, "כתוב מה בראש שלך".
"אני אגיד לך את האמת", שיקרתי, "אני מתלבט אם לכתוב לאינטרנט בכלל. אני קצת חושש מהקטע הזה של תגובות הגולשים".
"הסר דאגה מלבך", אמרה המערכת, "מה אתה חושב שאנחנו, NRG רכילות? גולשי NRG יהדות הם אנשים איכותיים, רגישים, עדיני נפש, שהתחנכו אך ורק על אהבת ישראל ותורת ישראל! אין לך מה לדאוג מהטוקבקים, יהיה בסדר. חוץ מזה, אנחנו פוסלים תגובות קשות - התגובות שאתה תקרא יהיו רק המתונות יותר".
"אני מבין", נרגעתי, "רק עוד שאלה קטנה – כמה אתם משלמים?"
"לא הבנתי את השאלה".
"אתם משלמים לכותבים, לא?"
"מה? בטח שכן. כלומר... כמה אתה רוצה?"
"לא יודע, אלף שקל לטור?"
"אולי אתה תשלם לנו אלף שקל לטור?"
"סליחה???"
"טוב, בוא ניפגש באמצע".
איכשהו, הצעת העבודה לא נראתה לי מספיק אטרקטיבית. ידעתי שזה הזמן להיכנס למו"מ קשוח.
"רגע אחד", אמרתי בתקיפות, "מתי אני מתחיל?"
|  |  |  |  | |
|