 |
 |
|
|
|
|
|
|
| אמילי עמרוסי לא מכירה דרך רגישה יותר לטפל בכינור חשוד מאשר לבקש מהמחזיק בו לנגן כמה צלילים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש מגפיים גבוהים. יש בן עם אחר שמשפיל את עיניו בפני הקלגס. עכשיו גם יש כינור. מבקשי טובתנו בעולם לא יכלו לבקש תמונה טובה יותר.
קטע הווידאו שצילמה פעילת הארגון הקיצוני "מחסום ווטש" במחסום צה"לי סמוך לשכם זעזע את כל מי שלב יהודי פועם בקרבו. בסרטון, ששודר בכלי התקשורת, נראה פלסטיני מנגן בכינור לפני חיילים יהודים. 60 שנה אחרי, האסוציאציות עודן טריות וכואבות.
"נגן לפנינו, שעשע אותנו, מוסא", פקד החייל טרוף-הכיבוש. ומוסא ניגן. ניגן בכלי שליווה יהודים בחריקותיו העצובות, לעיתים עד שעותיהם האחרונות. פרט על מיתריו של הכלי שהפך לסמל. עמד וניגן בפני האדון, החייל המבושם מאדנותו ומשועשע מאצבעות ידיו הרועדות של הכנר.
אבל בואו נניח לרגע בצד את ההקשרים הקשים והמוצדקים (בכל זאת רק 60 שנים אחרי), וננסה לשער, עם קצת קרדיט לחיילים היהודיים שכולנו מכירים, מה באמת יכול היה להתרחש שם.
החייל הבודד במחסום הוא המסננת היעילה ביותר מול חומרי החבלה המתרגשים עלינו לאבדנו. החייל הבודד במחסום עייף, ועצוב, ובכלל לא רוצה להיות שם. הוא יודע שיכול להיות שיאבד את חייו בניסיון למנוע מהמטען להגיע ליעדו, אבל הוא לא מפחד. הוא מסתכל בעיניים של אחד העוברים במחסום. שום דבר מיוחד. בדיקה שגרתית בתיק. פותחים את כל הריצ'רצ'ים, בודקים בכל שקית, מנערים כל כיס.
באותו הזמן, בגלקסיה אחרת, יכולים ילדיה של הורית הרמן-פלד, פעילת השמאל שצילמה את הסרט, להגיע בשלום לבית הספר, בזכות אותם חיילים יהודים. בגלקסיה ההיא נערים יכולים לשבת בפיצריה ולהתחיל עם המלצרית. חיים נורמלים, של אהבות ותוכניות ריאליטי ומתכוני חורף, זורמים לאט ברחובות.
נחזור לחייל. הוא חושב מתי ארוחת הצהרים. האם לשלוח הודעה כתובה לחברה או להתקשר בסוף היום. כמה זמן נשאר עוד לשחרור, לטיול הגדול באוסטרליה. עוד תיק ועוד שקית ועוד תעודות. מה זה? הוא שואל את הפלסטיני שעומד מולו. כינור, עונה הפלסטיני, מדגים בידיו את תנועת הכלי.
אתקשר לחברה בסוף היום, עכשיו אני צריך לראות מה אני עושה עם הכינור הזה. לפי ההוראות שקיבל החייל, ובצדק, גם כינור - כמו אמבולנס, כמו כרסה של אישה "הרה", או כמו פלטינות אורתופדיות ברגליה של עלמה נכה - יכול לשמש כמסווה לאמצעי לחימה.
מה יעשה אותו חייל שנתקל בכינור בכליו של אחד הפלסטינים? יפרק אותו במהירות בעזרת קנה הרובה? יכה בו בבטון המחסום וינתץ אותו לרסיסים כדי להיווכח בתכולתו? ימתח את מיתריו אחד אחד עד שייפקעו כדי להציץ בבטנו? אינני מכירה דרך רגישה יותר לטפל בכינור "חשוד" מאשר לבקש מהאדם המחזיק בו לנגן כמה צלילים. כאשר עומדת החובה המוסרית לבדוק את הכינור, אותה חובה כלפי הילדים והנערים מהגלקסיה האחרת, אינני יכולה לחשוב על אפשרות מכובדת יותר כלפי מוסיקאי וכלפי המוסיקה.
והרי מי שיחפוץ לעלות על טיסה כשבכליו מחשב נייד, יתבקש על-ידי הבודקים הביטחוניים להפעיל את המחשב לעיניהם. מי שינסה להיכנס לבית המחוקקים שלנו כשבתיקו מצלמת וידאו, יחוייב להפעיל אותה בפני אנשי הביטחון. והעובדה שאדם צלם ולא נגן, לא אומרת שהוא פחות רגיש.
ואתם יודעים מה? הלוואי שהיינו נזעקים כך מהסבל האמיתי, היומיומי, של תושבי השטחים. הלוואי שהיינו מתרגשים כך מהעולה החדש המנגן בכינור בפינת הרחוב ואיש אינו מזכה אותו במבט.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | תושבת בית-חורון ודוברת מועצת יש"ע | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
