 |
/images/archive/gallery/197/288.jpg יונתן בשיא ומאבטח שב''ב
צילום: דוד עינב.  |
|
|
|
|
| בלעדי לרשת מקומוני "זמן מעריב": יונתן בשיא, האיש והמינהלת, במונולוג נדיר שהוקלט במועדון של קיבוץ בית השיטה. "זה יסתיים בטראומה לאומית גדולה" |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
שלמה גלזר, רשת מקומוני
5/11/2004 3:33 |
|
|
|
|
|
|
|
על המגבלות: בגלל האיומים לא נותנים לי להגיע לכל מקום. על היחס למשפחה: בן כיתה של נכדי בן ה-9 ניגש אליו ואמר לו "סבא שלך נאצי". על האיומים: יש בבית שלנו סורגים על החלונות, פלדלת, תאורה בחוץ ובוטקה בכניסה. על האלתורים: המפונים יציבו קרוואנים בקצה המגרש שלהם ובמקביל יבנו את הבית. ועל היחס למתנחלים: הם חלק מאיתנו ואנחנו איתם. צריך לעזור להם, לחבק אותם. יונתן בשיא, ראש מינהלת ההתנתקות, מגלה שהוא נפגש כבר עם יותר מרבע מהאנשים המיועדים לפינוי.
יונתן בשיא הוא איש שמרבה לחייך. איש שקשה מאוד לכעוס עליו. בדרך כלל הוא יודע לסיים מחלוקות בהסכמה ובחיוך. לא מעט תפקידים מילא הקיבוצניק החייכן חובש הכיפה. הוא היה מח"ט, עסק בחינוך, ניהל את המפעלים האזוריים בבקעת בית-שאן, שימש כמנכ"ל משרד החקלאות, עסק בניהול במגזר הפרטי, ועכשיו בגיל 56 הוא עומד בראש מינהלת סל"ע ("סיוע למפוני עזה וצפון השומרון", כלשונו), או בשפת העם, מנהל מינהלת ההינתקות. ספק אם כל התפקידים שמילא בחייו הכינו
אותו למשימה הכמעט בלתי אפשרית. משימת חייו.
במוצאי השבת האחרונה במועדון של קיבוץ בית השיטה נערך ערב לציון תשע שנים להירצחו של יצחק רבין ז"ל. בכנס נכחו רבים מחברי הקיבוץ. הדובר המרכזי בכנס היה בשיא, חבר קיבוץ שדה-אליהו הסמוך, שהגיע עם רעייתו נעמי ועם מאבטח צמוד של השב"כ.
להלן עיקרי השיחה, שבמסגרתה דיבר בשיא לראשונה על תחושותיו, הקשיים שבפניהם הוא ניצב, ובעיקר על התמודדותו עם האיומים הגוברים על חייו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"קל מאוד לשנוא אותם"
|
|
|
 |
|
|
|
"הקמת מינהלת סל"ע על ידי אריק שרון מלווה בקמפיין תקשורתי רחב", פתח בשיא וסיפר לנוכחים, "בתוך כל המולת הפינוי הגדולה, למינהלת יש שלושה תפקידים: לתת פיצויים לאנשים, לחפש להם מקום התיישבות חלופי ולטפל בכל הצד החברתי, האישי, הפסיכולוגי והחינוכי.
"לפני הכל, מה שעובר על האנשים האלו עכשיו ומה שיעבור עליהם בעוד חצי שנה יסתיים בטראומה לאומית גדולה. אני אומר את זה כי מאוד קל לשנוא אותם, לשנוא משום שהם כפו על כולנו את סדר היום שלהם. מאוד קל לומר: 'אנחנו הציונים האמיתיים, והם אנחנו לא יודעים מה'...
"בשבוע שעבר קיבלה כנסת ישראל החלטה לפנות אותם מבתיהם, וכל מה שמסביב לא ישווה מבחינת האדם הבודד והמשפחה הבודדת לטראומה שהם יעברו.
"צה"ל מחלק את ההתנתקות לשני חלקים: שלב ההכנות ושלב הביצוע. אני מחלק אותה לשלושה חלקים: שלב ההכנות, שלב הביצוע והשלב של יום אחרי הפינוי, שבו אף אחד לא יתעניין בהם יותר. זהו לדעתי יהיה השלב הכי קשה, שבו אני אשאר לבד ואצטרך לטפל בהם תקופה מאוד ארוכה בפוסט טראומה.
"הצוות שלי כולל תריסר אנשים, יש אנשי כלכלה העוסקים בפיצויים, אנשי התיישבות העוסקים במקומות חלופיים, ויש אדם אחד העוסק בגישור, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, שירכז את הטיפול בכל התחומים האלו.
"השבוע אמור חוק הפיצוי לעבור בכנסת בקריאה ראשונה, עד סוף דצמבר לעבור בקריאה שנייה ושלישית, ואחר כך אפשר יהיה לשלם מקדמות על הפיצוי. אנו עוסקים בשלושה סוגים של אוכלוסיות: בעלי המפעלים באזור התעשייה ארז, שם יש למעלה מ-100 מפעלים שסוגרים את שעריהם וצריך לתת להם פיצויים, מתיישבים קהילתיים ומתיישבים חקלאיים".
"בחודש יוני 2005 צה"ל יסגור את הרצועה, ובחודשים יולי-אוגוסט יתבצע הפינוי בפועל ואחר כך זה יקרה ביהודה שומרון. ההערכה היא כי מבחינת התושבים הפינוי בארבעת יישובי צפון השומרון יהיה הרבה יותר קל. לעומת זאת סביר להניח כי לצה"ל יהיה קשה יותר לסגור את השטח, כי שם אין גדרות, ולמי שירצה להפריע יהיה יותר קל לעשות זאת. הפינוי ייערך בקיץ, כדי שהילדים יוכלו ללכת לבית הספר החדש בספטמבר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
כרזה נגד בשיא בהפגנה בכיכר ציון.
|
|
|
|
|
|
|
"פיצויים נמוכים מפיצויי ימית"
|
|
|
|
|
|
|
"הפיצויים יהיו הרבה יותר נמוכים מהפיצויים בימית. מדובר בסכומים בסדר גודל אחר לגמרי. כ-50 אלף דולר למגרש של חצי דונם ועוד 900 דולר למ"ר בנוי עבור הבית, מה שיאפשר להם לרכוש בית צמוד קרקע דומה ברוב חלקי הארץ. מי שילך לגור באזור עדיפות א' יקבל עוד כ-30 אלף דולר. "יש גם פיצוי על ותק, שלו זכאים רק אלו שהיו שם בארבע השנים האחרונות ולפחות שמונה שנים רצוף, בסכום של 2,400 שקל לשנה מעל גיל 21. הכסף לדעתי חשוב, אבל לא העיקר".
"יש 1,100 משפחות קהילתיות ו-400 חקלאיות, כ-1,500 משפחות דתיות ו-450 חילוניות. כששאלתי את עצמי מה אני יכול להציע לאנשים שירצו להתיישב במקומות אחרים, התבררה לי התמונה הבאה: מי שרוצה יישוב קהילתי או עיר, אין בעיה. יש הרבה הרחבות קהילתיות בערים, ביישובים קהילתיים. מי שמחפש הרחבה קהילתית דתית זה יותר מסובך. בנגב יש מעט מאוד מושבים דתיים ולחלקם אין הרחבות קהילתיות, ויש בכך קושי למצוא מקום למי שירצה לעבור לגור ביחד.
"הבעיה הגדולה מתחילה ב-400 המשפחות החקלאיות. מתברר כי אין כמעט בכל רחבי הנגב נחלות מושביות לא מאוישות. גם אם אנשים מאוד ירצו פשוט אין מספיק נחלות, ולהרחיב נחלות במושב זה עניין מאוד מסובך: צריך להקצות מים וקרקע, תכנון, מה שלוקח הרבה מאוד זמן. הבעיה הכי קשה היא בעיית המושבים הדתיים - מתוך 400 המשפחות החקלאיות 350 הן דתיות, ואין בכלל בנגב נחלה לא מאוישת ביישוב דתי, פשוט אין".
מה עושים?
"בלי להזכיר שמות, בא אליי יישוב אחד ואמר: 'אנחנו רוצים לעבור למקום אחר כיישוב אחד, ואנחנו רוצים לדעת היכן, מה עושים?'. תאמרו מקימים יישוב חדש, אבל כל מי שהתנסה פעם בהקמת יישוב חדש בארץ יודע שזה סיפור לשנים. כל משבצת שתסמן תביא עליך את הירוקים, הירוקים הכהים ואת רשות הארכיאולוגיה, וכאן מתוכנן כביש, בקיצור, שנים, ואנחנו צריכים לתת תשובות לעוד כמה חודשים. התוצאה - פתרונות וירטואליים שונים ומשונים.
למשל, באנו ליישוב מסוים ואמרנו לחבריו: 'אתם תשבו בהרחבה קהילתית ואת הקרקע לחקלאות ניתן לכם במרוכז במקום אחר'. מי שבקיא בנושא יודע שעד היום אין פתרון כזה במדינת ישראל. השאלה איך עושים את זה. לשמחתי, כל הגורמים מבינים שזהו רגע של אמת וצריכים ללכת לקראת האנשים האלו ולזרז הליכים.
"אבל זה עוד פתרון קל יחסית, משום שליישובים בגוש קטיף יש נחלות ליד הבית. לדוגמה, יש בגוש קטיף הרבה מאוד מגדלי עירית. באו המגדלים ואמרו: 'בסדר, אבל בואו נבנה את החממות במקום החדש עכשיו, משום שהעונה נגמרת במרץ ובספטמבר נוכל להתחיל את העונה במקום החדש'. זה מחייב שעד חודש פברואר יהיו שם משטחים, כדי שיוכלו לבנות את החממות שעד חודש יוני צריכות להיות גמורות, כדי שבספטמבר הם יוכלו לשתול את העירית במקום החדש יחד עם המעבר. זה לו"ז כמעט בלתי אפשרי. וזה, כאמור, הפתרון הקל, כי לייצר יש מאין בכמה חודשים הרבה יותר מסובך. ישנם המון המון גורמים שצריכים להסכים כדי שכל סוג של פתרון יקרום עור וגידים ויהפוך לפתרון".
"יש עליי מגבלות מאוד קשות"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נפגשנו עם בין רבע לשליש מהמשפחות
|
|
|
|
|
|
|
"בתוך כל הקשיים האדירים האלו בלו"ז בלתי אפשרי, יש קושי גדול מאוד בקשר עם האנשים. איך נפגשים עם האנשים, שחלק גדול מאוד מהם לא משוכנעים שהפינוי בכלל יתבצע, וגם אלו שמוכנים לדבר נמצאים תחת לחץ גדול שלא לשתף פעולה עם מינהלת הפינוי, ואיך מדברים איתם. בנוסף יש עליי מגבלות מאוד קשות בגלל האיומים, ולא נותנים לי להגיע לכל מקום. בכל פעם שנקבע מפגש צריך לקבל אוקיי מהשב"כ, להסתיר זאת מהתקשורת, וגם שאנשי היישוב האחרים לא ידעו. בהחלט לא פשוט. כבר היו לנו מקרים שנפגשנו עם אדם מסוים, והוא השביע אותנו שאסור ששכנו יידע על המפגש, ומה שהוא לא ידע הוא שעם השכן כבר נפגשנו.
"לפני שלושה שבועות התקשר אליי עיתונאי מאוד מקושר ושאל אותי אם נפגשתי עם אנשי פאת-שדה. אמרתי שלא. בדיוק הייתי בדרך אליהם, כך שלא שיקרתי. ישבתי איתם בערב, ולמחרת כל פרטי הפגישה כולל ציטוטים מופיעים בעיתון. מאחר שאני לא דיברתי עם העיתונאי ברור שמישהו סיפר.
"במפגש אחר קבענו באיזה מלון, שם הורידו אותי למרתף בתום הפגישה כי הם היו בטוחים שבחוץ יהיו עיתונאים. כשיצאנו לא היה איש, והם אמרו לי: 'עכשיו אנחנו יודעים שאתה לא מדליף'. "להערכתי, נפגשנו עד עכשיו עם בין רבע לשליש מהמשפחות. לי ברור שרוב המשפחות יבואו רק לאחר שהם יהיו משוכנעים שהפינוי יקרה בכל מקרה.
"בדיעבד, אני סבור כי מה שקרה בכנסת עם האולטימטום גורם נזק, כי עכשיו האנשים יחשבו שאולי יש סיכוי שלא תהיה התנתקות לפני משאל עם, ובלוח הזמנים הכמעט בלתי אפשרי, כל יום שחולף הוא הפסד מיותר של זמן.
"למרות כל הבעיות, רוב האנשים מבינים את זה ויוצרים קשר ישיר או עקיף כדי להתקדם".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פלייר נגד בשיא. צילום: אורי גליקמן.
|
|
|
|
|
|
|
"קרוואנים? זה פתרון סביר"
|
|
|
|
|
|
|
"השאלה אם נעמוד ברמת הציפיות שלנו מבחינת הכנת המקומות לאנשים עד הקיץ עדיין פתוחה. ברור שלא יהיו בתים מוכנים. אנחנו כבר קונים קרוואנים כדי שאנשים יוכלו להציב בקצה המגרש שלהם ובמקביל יבנו את הבית בכספי הפיצויים שיקבלו. אני סבור שזה פתרון סביר.
"בכלל, כדאי לדעת שרמת החיים הממוצעת של האנשים בגוש קטיף נמוכה באופן מובהק, למשל, מול יש"ע. הם בממוצע בעשירון השביעי. זה אנשים שגרו ביישובים בנגב וכדי לשפר את רמת חייהם הם עברו לגוש קטיף, ורק אחר כך הגיעה האידיאולוגיה. בכלל, עכשיו, אחרי ארבע שנים של קסאמים ופצ"מרים, הם אומרים: 'אם עמדנו בזה, אנחנו לא מוכנים ללכת'.
"קשה מאוד לצפות את הסצנריו שבפניו נעמוד בקיץ. אני אישית חושב שרוב התושבים יעזבו מרצון, אבל יש גם אופציה הפוכה. זה מאוד תלוי בתהליך הפסיכולוגי שהם יעברו בחודשים הקרובים".
"אני משוכנע שאם יש משהו שכולנו מחויבים בו, זה לתת לאנשים האלו תחושה שהם חלק מאיתנו ואנחנו איתם, ועל אף שאנחנו חושבים שההינתקות נכונה, צריך לעזור להם, לחבק אותם, ובכך להקל עליהם את התהליך.
"יש שלושה יישובים שאין לי איתם כמעט כל קשר מחייב, ויכול להיות ששם כל הפינוי יהיה יותר מסובך.
"בכלל, כל המהלך הזה מעלה אין-סוף דילמות: משפחה עוזבת את הבית שלה מרצון, מה עושים איתו? הורסים אותו? משאירים אותו פתוח? מנתקים חשמל ומים?
"אם נהרוס אותו הכל ייראה פצעים-פצעים, ואיך מי שנשאר בינתיים ימשיך לחיות ביישוב כזה? ואם לא נהרוס, הפינוי של מי שלא ירצה ללכת יהיה קשה יותר .
"דילמה שנייה: אדם בא ואומר: 'אני רוצה לעזוב עכשיו', אבל נניח שיש לו תפקיד חיוני ביישוב, נניח שהוא בעל המכולת או מנהל תחנת הדלק, האם אנחנו רשאים לומר לו לא? האם צריך להגיד לו: 'לא, אתה צריך להישאר ולעזוב אחרון' אחרי שהוחלט שהוא חייב להתפנות? או שנגיד לו: 'תעזוב, יהיה בסדר'?
"ועוד לא דיברתי על החממות שלהם. יש שם 400 חקלאים, 180 מהם מחזיקים עשרות דונם של חממות, מה עושים עם החממות? כאן נכנס מרכיב נוסף ששכחנו אותו, הפלסטינים.
"הם לא פרטנר, אנחנו לא עובדים מולם. אבל הבנק העולמי מנסה לתווך בין הצדדים, והוא מוכן לקנות את החממות מוכנות להפעלה כדי שהפלסטינים שעובדים שם היום ימשיכו להפעיל אותן ולייצר מזון לאוכלוסייה כדי למנוע אסון הומניטרי. הם רוצים שאגרקסקו ימשיכו למכור תוצרת בחו"ל. בעיה.
"ומצד אחר המגדלים. אם משאירים את החממות שם, אי אפשר לפרק אותן ולהעביר לנגב, אז הם אומרים: 'שמישהו ישלם לנו על החממות ויממן הקמה של חדשות'. וכל זה לפני שאמרתי מילה על הבעיה הכי קשה - מה עושים עם בית הקברות של גוש קטיף? צריך לעבור משפחה משפחה ולברר איתה איפה הם רוצים שיקברו את יקירם.
"צריך לדבר עם האנשים, לשכנע אותם, וכבר אמרתי שרבים לא מוכנים לדבר. מה עושים? "רשימת הדילמות היא כמעט אין-סופית, המשימה שהוטלה עלינו היא משימה שאי אפשר להצליח בה, אולי להצליח כן, אבל בוודאי לא לבצע אותה בתחושה טובה. מה שלא נעשה, אתה גורם לאנשים נזק לטווח ארוך ואתה לא יכול לכעוס עליהם על שהם שונאים אותך. זו משימה שאין בה מנצחים. כולנו צריכים לדעת שאנחנו הולכים לשנה קשה ביותר, ושכמדינה חייבים להצליח בה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"המתיישבים רוצים שיהרסו הכל"
|
|
|
|
|
|
|
"באשר לבתים יש ויכוח גדול. הממשלה החליטה שאת הבתים הפרטיים ובתי הכנסת הורסים, ואת התשתיות (מים, כבישים, חשמל וכו') ומבני הציבור משאירים. המתיישבים רוצים שיהרסו הכל. הפלשתינים רוצים שנהרוס כי הם רוצים לבנות שם רבי קומות בצפיפות, במיוחד באזור חאן-יונס. אין להם לוקסוס לצמודי קרקע. האמריקנים והאירופים מבקשים מהם לשקול זאת שנית, כי מבחינה תקשורתית זה ייראה נורא. אני מעריך שיהיו בנושא דיונים רבים, וגם מצבו של הראיס יכול להשפיע".
"המפגשים עם אנשי גוש קטיף ואנשי יש"ע הם קשים מאוד. במפגשים עם אנשי יש"ע אנחנו אומרים להם: 'נניח שתביאו לשם 50 אלף איש ולא יצליחו לפנות אתכם משם, התוצאה מבחינתכם תהיה הרבה יותר קשה'. הפירוש המעשי הוא התפוררות הצבא, משום שאז יבוא אביו של חייל בגדוד שמשון ששומר על נצרים שמתנגד בכל לבו להתיישבות בחבל עזה, ויגיד לבנו החייל: 'עד עכשיו אמרתי לך שאתה חייב לשרת שם, כי פקודות צריך למלא ואין לנו צבא וארץ אחרת. אבל עכשיו, אם יש החלטת ממשלה נבחרת וכנסת ולא מקיימים אותה, אז גם אתה לא משרת שם יותר'. ומה אז?".
"אני לא מנסה להרגיע אף אחד, אבל תחושת הבטן שלי היא שבסוף זה יסתדר. אולי אם לא הייתי אופטימיסט לא הייתי לוקח את התפקיד.
"היה אצלנו בתיכון (בקיבוץ) עימות ביני לבין חנן פורת, וחנן פורת הוא מהכי קיצונים בימין ומאלו שמתעלמים מהנתונים בשטח, ולמרות הכל, גם הוא יודע שיש גבול שאסור לחצות אותו.
"לדעתי, ואני חושב שאני קורא את התמונה היטב, ההתרשמות שלי שכולם, גם הכי קיצונים, מבינים את זה, והם ייזהרו מאוד שלא לעבור את הסף. אני חושב שזה יהיה קשה מאוד, אבל יתאפשר".
"אומרים שמה שלא הורג אותך מחשל אותך. צריך לזכור שיש לנו בשדה-אליהו, שזה קיבוץ דתי, קשר אישי עם היישובים שם. יש בנים שלנו שם, וזה מאוד מאוד קשה.
"אני סבור כי העובדה שאני חובש כיפה, בשלב הראשון זה לא היה קל. מי שאומר שזאת קומבינה של ראש הממשלה זה קשקוש. מי שהביא אותי לזה היה מנכ"ל משרד האוצר.
יחד עם זאת, אני אישית חושב שלעובדה שאני יודע לדבר עם הציבור הזה בשפה שלו תהיה בימים הכי קשים, שהם עוד לפנינו, יתרון גדול. אני חושב שאני מכיר את הציבור הזה, קורא איתם את פרשת השבוע, שאני מכיר את הניואנסים, את ההבדלים בין הרבנים בגוונים של האפור, וזה נותן לי יתרון. בשיחות פנים אל פנים, שהן, אגב, קשות מאוד, באמת קשות מאוד, ברוב המקרים הם אומרים לי בסופן שהן היו, בהתחשב בנושא, נעימות.
"אני מנסה לשכנע אותם שגם אם הפינוי הוא קשה ביותר, כדאי להם ללמוד את תקדים ימית ולראות שמי ששילם את המחיר לטווח ארוך בטראומה ההיא היו הילדים, ולכן כדאי להם לחשוב על התוצאות גם בהיבט הזה ולהכין את עצמם ואת משפחותיהם בצורה נכונה ליום הפינוי כאשר יגיע. כשהם רואים שיש מי שאכפת לו, והוא בא להקשיב ולשמוע אותם באמת, זה משפיע".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האישה: "יש סיבה לדאוג"
|
|
|
|
|
|
|
"מבחינת המשפחה, בהתחלה היה לא פשוט. קודם כל, בכל פעם שפתחתי עיתון, שמי או תמונתי היו בו. זה לא עניין פשוט למי שהיה עד עכשיו אנונימי לציבור הרחב. הרקע של הסביבה הקרובה לא פשוט: הבית שלנו עם סורגים על החלונות, פלדלת, תאורה מבחוץ, בוטקה בכניסה, לא דבר קל.
"הנכדה שלי עכשיו בת שנתיים וחצי, והיא התחילה ללמוד להתפלל, וכשלימדו אותם את השיר 'שומר ישראל' אז היא שרה: 'שומר סבא שלי, שומר ישראל'. זה לא פשוט. במקרה אחר בן כיתה של נכדי בן ה-9 ניגש אליו ואמר לו 'סבא שלך נאצי'. הנכד בא אליי ואל נעמי, הסברנו לו במה מדובר, והיום הוא כבר יודע מה לענות. תסכימו איתי שזה מאוד לא נעים.
"אחד הקשיים הכי גדולים של הממשל הזה הוא שעל אף שמדובר בממשלת ליכוד, אין לו בכלל דו שיח עם המתנחלים. למשרד ראש הממשלה אין איתם בכלל דיבור, ואני מייצג אותו בשיח הזה. אף אחד שם לא מכיר את הניואנסים והמטרייה הזאת.
"אני נפגש עם כולם, זה מחייב הרבה מאוד אורך רוח ונשימה עמוקה. אני בא משדה-אליהו, זה קיבוץ שעבר שינוי כמו כל הציונות הדתית, וגם שם העניין שלי לא עבר בקלות".
אשתו, נעמי: "עד היום הצלחתי לברוח מהתקשורת. יונתן שיתף אותי ברמה של חצי הודעה על העניין הזה. בדיוק באותו זמן חשבתי להגיד לו: 'אתה כבר לא צעיר, תוריד הילוך, תקדיש יותר זמן לנכדים למשפחה'. והנה הוא הא אליי עם סיפור כזה.
"אני מודה שלא הערכתי שהתגובה תהיה כזאת. כשסיפרנו את זה לילדים, ויש לי בת שכבר נחשפה לתקשורת, שהיא מאוד ימנית, גרה בירושלים ומתנגדת מאוד להתנתקות, אבל היא הראשונה שהתקשרה ואמרה שבכלל לא חשוב מה כולנו חושבים ואם אבא חושב שזה נכון, אז כולנו תומכים בו. וזה מאוד חשוב לנו ומאוד מחזק אותנו.
"כששאלתי את יונתן: 'תגיד, למה לך לקחת את הסיפור הזה על עצמך?'. הוא ענה לי: 'יש 100 סיבות מדוע לא לקחת את זה, ויש רק סיבה אחת לקחת את המשימה הזאת'. שאלתי: 'מהי?', והוא ענה: 'ציונות'.
"יונתן מאוד מאוד עסוק, לי יש יותר זמן לחשוב על המצב, וזה לא פשוט. היו בבית, בשדה-אליהו, ימים בהחלט לא קלים. אבל אני מוכרחה להגיד שאף רגע לא הרגשתי שמשום שאני אשתו של יונתן מתייחסים אליי או אלינו אחרת. החברות בקיבוץ נמשכת.
"במישור האישי כל נושא האבטחה הוא לא הכי נוח. בחיים לא נעלתי את ביתי, ועכשיו עם הפלדלת הזאת מוכרחים מפתח. אבל אני בהחלט דואגת, ולכן החלטתי ללכת עם הדרישות של הביטחון. גם אני רואה טלוויזיה ויש סיבה לדאוג. כשהוחלט על ידי השב"כ להציב בוטקה (עמדת שמירה, ש"ג) לשמירה בפתח ביתנו, יונתן לא הסכים שהיא תהיה בחזית הבית. כשהם הגיעו הם אמרו לי שזה המקום הכי טוב מבחינה ביטחונית. החלטתי שאני הולכת איתם, כי מה שחשוב זה הביטחון, ועם יונתן אני כבר אסדר את העניין. וכך היה".
הכתבה המלאה מתפרסמת היום ב"זמן תל אביב" וברשת מקומוני "זמן מעריב".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
