 |
 |
|
|
| כניסת השבת: "מרכז" נגד "הגוש" |
|
|
|
| רבני יהדות התורה התלכדו השבוע מאחורי קו ימני. הרבה פחות מאוחדים הם רבני הציונות הדתית, שעמדותיהם בשאלת הסרבנות משקפות מאבק, ששורשיו במחלוקות בין הרב קוק לרב סולובייצ'יק |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ביום שלישי, לקראת ערב, התקשר יושב ראש מפלגת העבודה שמעון פרס לחבר הכנסת הרב ישראל אייכלר ולחץ עליו להצביע בעד תוכנית ההתנתקות. "כדי להציל את כבודה של היהדות החרדית", הסביר פרס, "שלא תהיה מזוהה עם הימין הקיצוני ונגד השלום". פרס ביקש מאייכלר להעביר את הדברים לרבו, האדמו"ר מבעלז.
שעה קלה קודם לכן זכה האדמו"ר מבעלז לשיחת טלפון אישית. על הקו היה הרב עובדיה יוסף, עם מסר הפוך. "חשוב שלא יהיה שום חבר כנסת חרדי שלא יצביע נגד", אמר הרב, וביקש שהאדמו"ר לא יסתפק בהימנעות, אלא יורה לאייכלר להצביע נגד. כמעט מיותר לציין שהרב עובדיה גבר על פרס. אייכלר הצביע נגד, האדמו"ר מבעלז יישר קו עם יתר גדולי הרבנים, והשלים בכך חזית רבנית אחידה וכמעט חסרת תקדים נגד ההתנתקות.
מילא רבני הציונות הדתית, ובראשם הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו ורבני חב"ד. זה היה צפוי. ההפתעה הגיעה מכיוונם של רבני יהדות התורה על צמד פלגיה, אגודת ישראל ודגל התורה. רק הנהג של חבר הכנסת מאיר פרוש, ישראל
ורטהיימר, אמר כל הזמן: "עזבו שטויות, תראו שבסוף כולם יצביעו נגד". אבל אף אחד לא הקשיב לו.
ביום ראשון ערך חבר הכנסת יעקב ליצמן סבב בין חברי מועצת גדולי התורה של מפלגתו, אגודת ישראל, כדי לשמוע את דעתם כיצד להצביע. מרובם שמע שוב ושוב: נגד, נגד, נגד. חשובי הרבנים החרדים, שמתהדרים בדימוי מתון מדינית, חתכו אחד אחרי השני ימינה: הרב עובדיה יוסף, האדמו"ר מגור, האדמו"ר מבעלז, הרב אלישיב.
במוצאי השבת האחרונה, בבית הכנסת היזדים, הנפיק הרב עובדיה טקסט חריף ויוצא דופן נגד התוכנית. הוא חרג מגבולות הגזרה של ש"ס, ושחרר איום גם כלפי חברי הכנסת המסורתיים, שאינם מש"ס, אבל "מאמינים בתורה". הוא הזהיר אותם: מי שיימנע בהצבעה משול למי שרואה "נער נטבע בנהר ואומר'אני נמנע'" וצפוי ליתן את הדין לפני הקב"ה. חבר הכנסת דוד טל, לשעבר איש ש"ס, לא הושפע מהאיום. הוא בחר להימנע. אבל גם כך בכיר בש"ס טען: "היסטוריה! הרב עובדיה קבע ראשון - והרבנים האשכנזים הלכו אחריו". אשרי המאמין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
פיקוח נפש עכשיו
|
|
|
 |
|
|
|
ביום שני בערב הגיעו חברי הכנסת של דגל התורה אברהם רביץ ומשה גפני לביתו של מנהיג הציבור הליטאי הרב יוסף שלום אלישיב. הם שמעו אותו מורה על התנגדות לתוכנית, כמו הרב עובדיה. גם הבסיס הרעיוני "שטחים תמורת שלום" לכאורה זהה, אבל הנימוקים היו שונים לחלוטין מאלה של הרב עובדיה. השאלה הביטחונית היחידה שעניינה את הרב אלישיב בפגישה, שנמשכה יותר מחצי שעה, היתה מידת הביטחון שקולות החרדים לא יכריעו את גורל ההצבעה.
לאחר שהתברר לו כי משמעות הצבעת החרדים היא הצהרתית בלבד, ויתר על הדיון הביטחוני ופסק: "אני רוצה שתצביעו נגד ההתנתקות". הוא הסביר: "לו אנחנו היינו הקובעים, היינו צריכים חשיבה אחרת, אבל כיוון שאיננו קובעים אנחנו צריכים להעביר מסר". ההפתעה גוברת במסר הכפול, שדווח באופן חצי רשמי, שאותו ביקש הרב אלישיב להעביר בהצבעת הנגד החרדית. מסר אחד - "אנחנו אוהבים את ארץ ישראל", ומסר נוסף - "נגד פינוי יהודים מבתיהם". אם אכן כך אמר הרב אלישיב, הרי שלא רק שקודמו בהנהגת הציבור הליטאי, הרב שך, היה בוודאי בוחר לנסח את נימוקיו בצורה פחות "ציונית-דתית", הם גם שונים מאוד מנימוקיו של הרב עובדיה.
הרב עובדיה, כשפסק נגד התוכנית, לא דיבר על קדושת ארץ ישראל ולא שילב ולו גם מילת חיבה קטנה למתנחלים. הרב עובדיה דיבר על שיקולי ביטחון ומדיניות, התמקד ב"פיקוח נפש" ובכך שהתוכנית תסכן בסופו של דבר את חייהם של יהודים רבים, בעיקר באשקלון וביישובי הדרום.
כך קיבלנו פתאום מחלוקת הלכתית עמוקה בענייני פיקוח נפש, בין שני הגדולים, נושאי התואר "פוסק הדור", הרב עובדיה והרב אלישיב. הרב אלישיב הסביר כי אם קולות החרדים היו מכריעים "כל החשיבה היתה אחרת", שכן "השיקול ההלכתי בנושאי פיקוח נפש הוא מיידי ולא עתידי".
חבר הכנסת הרב גפני הסביר כי להערכתו המשמעות היא ברורה: אם החרדים היו המכריעים בהצבעה, הרב אלישיב לא היה מורה להצביע נגד, שכן על פי פסיקתו, בענייני פיקוח נפש מתחשבים בסכנה המיידית והוודאית לחייהם של המתנחלים והחיילים, השוהים כיום בחבל עזה, ולא בסכנה העתידית שעל אודותיה מתריעים מתנגדי התוכנית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הרבה יותר חיילים מסורים. תלמידי ישיבת מרכז הרב. צילום ארכיון: פלאש 90
|
|
|
|
|
|
|
סריגה מסורבלת
|
|
|
|
|
|
|
"מרכז" נגד "הגוש", זה הסיפור. על רקע האחדות הרבנית המלבבת/מבעיתה נגד תוכנית ההתנתקות, צריך לשים לב לפילוג הרבני בציונות הדתית. משני צדי המתרס בחזית פולמוס הרבנים בעד או נגד סרבנות הפקודה לפנות יישובים התייצבו בעיקר "מרכזניקים" מול "גושניקים". בוגרי שתי ישיבות העילית של הציונות הדתית. מצד אחד - "מרכז", ישיבת מרכז הרב בירושלים, הכור הגרעיני הלוהט של גוש אמונים. מנגד - "הגוש", כינויה של ישיבת הר עציון, בסיס האם הסולידי, השוכן בגוש עציון, של השמאל הדתי.
לא מדובר במחלוקת פשוטה, אלא בקרב במשקל כבד בין שני ענקי תורה שהתייצבו משני צדי המתרס. מחד הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת "מרכז" ומי שנחשב לבכיר הרבנים של הציונות הדתית, שהסיר ראשון את הכפפות וקרא מפורשות לסירוב פקודה. ומן הצד השני: הרב ד"ר (לספרות אנגלית! ) אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הגוש".
הקרב , כך נדמה, אינו רק בין שני האישים, אלא בין שני רבנים שכבר אינם בין החיים ומייצגים שני סוגי ציונות דתית. עד כדי כך שלפעמים נראה שכל קשר ביניהם נסרג על ידי חניכת בני עקיבא מסורבלת, שכרגע החלה לסרוג את הכיפה הראשונה למדריך בתנועה.
בהכללה לא גסה, המתייצבים שחתמו לצדו של הרב שפירא בעד הסרבנות הם תלמידי הרב צבי יהודה קוק. כשהם אומרים "רבנו" הם מתכוונים אליו, וכשהם אומרים "הרב" בה"א הידיעה הם מתכוונים לרב קוק האבא. בהכללה כן גסה, כשהמתייצבים שחתמו לצדו של הרב ליכטנשטיין נגד הסרבנות אומרים "הרב" בה"א הידיעה הם מתכוונים לרב יוסף דב סולוביצ'יק, מנהיג האורתודוקסיה המודרנית בארצות-הברית. בוויכוח הנוכחי על סירוב חשוב לציין כי מבחינת כמות החיילים המסורים, תרתי משמע, כוחם של הרבנים יוצאי "מרכז" ושלוחותיה, גדול לאין ערוך.
בשורש המחלוקת - ההבדל ביחסם של שני הרבנים ותלמידיהם ליישוב ארץ ישראל ולמדינה. אצל תלמידי הרב קוק ותלמידיו זו מצווה מרכזית, ומדינת ישראל נתפשת כדבר קדוש וכ"אתחלתא דגאולה". מנגד רואים ממשיכיו של הרב סולוביצ'יק את יישוב ארץ ישראל כמצווה שאינה חשובה מיתר המצוות. מדינת ישראל נתפשת כמסגרת חיובית ומופלאה, שמאפשרת הצלה "ליהודים הנתלשים ממקומותיהם להשתרש בארץ הקודש", כדברי הרב סולוביצ'יק, אך המדינה איננה חלק מתהליך משיחי.
מי שחושב שמדובר בהיתקלות מקומית בשדה המערכה הציוני-דתי על רקע הסרבנות בלבד - טועה. נחשפת כאן מערכה כוללת על אופייה של היהדות הדתית הסרוגה, הקרב בין רבני הציונות הדתית המכונים זרם החרד"ל (החרדי לאומי) לבין רבני הציונות הדתית, המכונים זרם האורתודוקסיה המודרנית, הוא קרב על יחסה של הציונות הדתית לדמוקרטיה, להשכלה כללית, למעמד האישה ביהדות, לחילון ולעוד סוגיות רבות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יציאת השבת: האב, הבן, ושתי השערות
|
|
|
|
|
|
|
מבחן גבריות דתי: שתי שערות בין הרגליים. כן, שם. לאלה הטוענים שהרבנים וההלכה היהודית מתערבים ביותר מדי עניינים, כדאי היה להאזין השבוע לתחנת הרדיו החרדית הפיראטית "כל האמת", סתם כדי להיכנס לפרופורציות. שודר שם שיעור של הרב יעקב יוסף, מבכירי הרבנים בספרדים בארץ ובנו של הרב עובדיה.
הרב יוסף הסביר מה הם הקריטריונים שעל פיהם ילד הופך לנער המחויב במצוות, ויכול להוציא גם אחרים ידי חובה. הוא ציטט משנה במסכת אבות הקובעת "בן 13 למצוות" וציטט פרשן חשוב על פיו עצם ההגעה לגיל 13 איננה מספיקה. צריך משהו נוסף. "רק אם הנער הזה הגיע לגיל בר מצווה, וגם יש לו שתי שערות בין הרגליים, או מתחת לבית השחי", ציטט הרב את הפרשן, "אבל אם לא הביא עדיין שתי שערות אז הוא עדיין בחזקת קטן".
לא מדובר בהמצאה של הרב יוסף, אלא בהלכה ותיקה, שבדרך כלל לא מדברים עליה בפומבי, בטח לא בשידורי רדיו. על פי רוב העדויות בעולם הדתי והחרדי אין מי שמשקיעים מאמצים כדי לברר אותה. הרב יוסף קבע כי יש לבדוק זאת, ואמר כי האבא של הילד יכול להיות בודק נאמן, "למרות שהוא קרוב משפחה". וסיכם הרב: "נמצאנו למדים שלא מספיק שהבן הגיע לגיל הבר מצווה כדי שיוכל להוציא אחרים ידי חובה, אלא צריך גם שייבדק אם הביא.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | כתב ופרשן "מעריב" לענייני חרדים וש"ס בפרט, ולענייני דתות בכלל. מחבר הספר "איש ההשקפה – האידיאולוגיה החרדית על פי הרב שך", שרואה אור בימים אלה. שירת בצנחנים, סא"ל במילואים. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
