 |
 |
|
|
|
|
|
|
| הרב חיים נבון נתלה באילנות הלכתיים גדולים וקובע: מסירת שטחים אינה איסור מהתורה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נאמר שמדעני אגף הלוגיסטיקה בצה"ל היו מפתחים מדֵי-על מיוחדים, שלא מתלכלכים, לא נקרעים ולא מזיעים בקיץ. רק מה, המדים הללו היו שעטנז. צמר ופשתים יחדיו. גם לוּ היה המטכ"ל כולו פוקד עליי ללבוש את המדים הללו, הייתי גאה לסרב. למרבה המזל, המטכ"ל אינו נוטה להוריד פקודות הסותרות את חובות ההלכה. אך מה לגבי פקודה לפנות יישובים? הרבנים שהורו לסרב לפקודה כזו הם מגדולי חכמי דורנו, אשר כולנו מתחממים באורם. אך גדולים אחרים חלקו עליהם. אין בכוחי לנקוט עמדה עצמאית בוויכוח בין גדולי רבנינו; ברצוני רק להסביר את עמדתם של אותם גדולים המתנגדים לסירוב פקודה, ביניהם מוריי ורבותיי.
מרבית פוסקי דורנו והדור הקודם, כמעט כל הרבנים שעל פסקיהם אנו סומכים בכל הנוגע להלכות שבת וכשרות, הורו שמותר למסור שטחים מארץ ישראל אם בכך יבוא שלום. הרב אלישיב שליט"א, הרב עובדיה יוסף שליט"א, הרב אוירבך זצ"ל, הרב פיינשטיין זצ"ל - כולם פסקו כך. בין גדולי הרבנים הציוניים, פסקו כך הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א והרב סולובייצ'יק זצ"ל. חשוב להדגיש שלשיטתם מותר למסור שטחים, אך אין חובה לעשות זאת. אני עצמי סבור שבנסיבות העכשוויות כל ויתור עלול להמיט עלינו אסון. אך השיקול שלי אינו הלכתי, אלא מדיני-מעשי. ובתחום המדיני, מה לעשות, הסמכות הלגיטימית היא של ראש הממשלה. יש לו אפילו הסמכות לטעות.
ברקע המחלוקת עומדת שאלה בסיסית: האם ההלכה נוקטת עמדה נחרצת בשאלות מדיניות. הרב חיים דוד הלוי זצ"ל קבע כי "זה כוחה של ההלכה, שלא התערבה בהלכות המדינה לפרטיהן... הדיון בהחזרת שטחים או בהחזקתם צריך להתבסס על יסוד פשוט וברור - מה טוב להבטחת הגנתה של המדינה" (תורה שבעל פה כ"א). אין פירושו של דבר שהתורה מתעלמת מהחיים המדיניים או מנותקת מהם. גם בנושאים הללו אנו חייבים לשאוב מהתורה הדרכה ערכית ורוחנית. אך לא נמצא בהלכה הוראות מדיניות חד-משמעיות.
ננסה לנתח את דעתם של הדוגלים באיסור הלכתי על מסירת שטחים. איך צריך לנהוג לדעתם אם איראן תגניב לישראל שלושים פצצות גרעיניות, ותודיע שתחריב את כל המדינה אם לא נסכים לסגת מיש"ע? ברור שבמקרה כזה היינו אומרים שעדיף להפסיד חלק מאשר להפסיד הכל. והרי זו בדיוק טענתם של אנשי השמאל: לדבריהם, החזקת שטחי יש"ע מסכנת את המדינה כולה. אלא מה, תאמרו, השמאלנים טועים: דווקא הוויתור עלול לסכן את המדינה. אך כאן שוב החזרנו את הוויכוח לרמה המדינית-מעשית, והפקענו אותו מהמישור ההלכתי-עקרוני. ובכל ויכוח מדיני-מציאותי, ידן של הממשלה והכנסת על העליונה: להן ניתנה הסמכות להכריע בשאלות אלו.
חלק מהקוראים לסירוב פקודה במקרה של פינוי יישובים, רואים בכך גילוי של מעורבות ההלכה בחיי המדינה. למעשה, ההפך הוא הנכון: גישתם ההלכתית נראית לכאורה כמתעלמת מהחידוש העצום שבהקמת מדינה יהודית, ומההבדל היסודי בין דיני יחיד לדיני ציבור. בעניינים ציבוריים, לא ייתכן שאיש הישר בעיניו יעשה. לא ייתכן שכל רב"ט יקבע את מדיניות הביטחון. אני יכול להחליט לבד אאם אני סומך על הטבח הצבאי שלא יטריף את הפיצה. אך כאשר הדיון נסוב סביב שאלות של תועלת העם והמדינה, השלטון הוא שמכריע. ואם השלטון טועה, נחרוק שיניים ונציית. עדיף לפרק את השיניים מאשר לפרק את העם.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | יליד תשל"ג; מלמד בישיבת "הר עציון" ובמכללת "הרצוג"; בעל טור פרשת שבוע ב"מקור ראשון", חבר מערכת "נקודה"; ומחבר הספר "הגדר הטובה". | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
