 |
 |
|
|
| יורים (בגולני) ובוכים (על גל"צ) |
|
|
|
| רבקה יפה חושבת ששורשי הקיפוח התקשורתי והפיגור האמנותי במגזר הדתי נמצאים אצל מחנכי הנוער
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אז מה, שוב לא התקבלו דתיים לגל"צ? שוב הסרט היחיד על הכיפות הסרוגות הוא נגדנו? שוב בטלויזיה מסיתים נגד מתנחלים? אחח, איזה כיף להאשים את השׂשׂשׂמאלנים האלה ולהרגיש מקופחים. כאילו שכל כך התאמצנו לשנות את המצב, כאילו שאי פעם הסכמנו לשלם את המחיר. למשל, שהבן העילוי שלנו ילך ללמוד קולנוע במעלה או שיתגייס לגל"צ או לתזמורת צה"ל, רחמנא ליצלן.
"אורי, איך אפשר להתקבל לגל"צ? הם הרי לא נותנים לנו להיכנס", ככה תלמיד י"ב בישיבת דרכי-נועם פ"ת מול אורי אורבך שנשא הרצאה על תקשורת ודתיים. "מי זה הם??? גל"צ שייכת למי שמשרת בה, וזה כולל אותי על כיפתי והשקפתי. אם אתם תהיו שם, אתם תחליטו מי ייכנס" החזיר אורי אורבך, ואפילו תלמיד מחונן אחד לא נענה לאתגר.
כאילו שלא ידענו. הרבה שנים נרדמנו
בשמירה ונתנו לאחרים לאייש את כל המשרות הקובעות. עכשיו צריך מסות גדולות של מוכשרים שירצו מאד להיות שם, וזה לא בדיוק מה שקורה. מתרחש שינוי, מתחילים תהליכים, אבל הטובים בוחרים בישיבה, בסיירת ובפרנסה בטוחה.
מפקד גל"צ פנה לא פעם לראשי המכינות הקדם צבאיות וביקשם לעודד את בחורינו המצויינים להתגייס לתחנה הצבאית, אבל מאז האינתיפאדה האחרונה נתקל בסירוב עקרוני, "המדינה זקוקה ללוחמים, ורק שירות קרבי מצדיק את סגירת הגמרא".
האומנם שדה הלחימה התקשורתי אינו בחזקת מלחמת מצווה? וכי השפעה תקשורתית על רוח-העם אינה בגדר משימה לאומית? מי כמו הרבנים אמור להבין מה רבה השפעתם של מילים על יכולת העמידה והנחישות, על ערכי מוסר ויהדות?
בעיתוני הימין הדתי מתבכיינים על קיפוח מגזרי, ומצביעים על מספרים מפלים. איני בקיאה בפרטי כל מקרה ומקרה, אבל אני יודעת, שכשילדינו לומדים גמרא ומחשבת ישראל, "הבנים והבנות של" עושים פרוייקטים בצילום ותיעוד וכתיבה עיתונאית. כשהילדים שלנו מתנדבים במרכז-מנחם, הם מקימים רדיו שכונתי וצוברים שעות אולפן. כשאצלנו ישיבות שמטפחות יצירה ואמנות תקועות בדעת הקהל כישיבות נחותות, פיתרון לנערים שאינם מוכשרים בגמרא, נעבעך, אצלם נאבקים ילדי האליטות על הזכות להתקבל לבתי ספר לאמנות, מוקפים בחברה שמטפחת עיסוק בהבלי העולם הזה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ציציות בפילהרמונית
|
|
|
 |
|
|
|
איני מטיפה ואיני מקנאה. החברה הדתית והחרדית משקיעה בתחומים אחרים. מעריכה לימוד תורה או לפחות לימוד רפואה, מעודדת הקמת יישובים ועושה מי שברך לבניה הקרביים. זה חשוב לא פחות, אבל ככה אין כיפות בגל"צ, אין ציציות בפילהרמונית, אין קידוש-השם בקולנוע ובכל תל אביב בואכה הרצליה אין גלריית אמנות אחת שמציגה מיצב מחאה על טרנספר יהודים.
בואו נודה על האמת, כדי לבחור בעיסוק מתחום התקשורת או האמנות מוכרחים הערכה ועידוד ממורים, שדכנים, ושכנים. נערה יוצרת זקוקה לגיבוי חזק מהבית, כי אין תגמול ואין תהילה, רק שעות אינסופיות של עבודה לא בטוחה, של חשיפה אישית, של חרדה מפני ביקורת ופירות שנקטפים כעבור שנים רבות. נער ששואף ליצירה זקוק לדמות אב של אמן דתי מוערץ כדי להאמין שאפשר. ובינתיים, הציבור הדתי והחרדי ברובו אינו צורך אמנות, אינו יוצר אמנות, אינו מעריך אמנות ואינו מבין את כוחה לגעת בנפש ולהשפיע. רובו אמרתי, לא כולו. לאט לאט דברים משתנים. לאט לאט.
ביום כיפור, בין מוסף למנחה, נטלתי שוב את ספרו של הרב חיים סבתו "תיאום כוונות", וקראתי על מלחמת יום כיפור, על החיילים בחורי הישיבה שחוו שבר וכאב ונאחזו באמונתם, על הפסוקים שמלמלו כשפחדו, ודמעותי עלו מאליהן. שום תפילה אינה מצליחה לגעת בי ככה. הספר הזה מעלה בי תחושות אמיתיות של זיכוך, של חרטה, של הכרת הטוב, של בקשת סליחה, וכוחו גדול עלי לקרבני לאבי שבשמים יותר מכל הדרשות והתפילות כולן. שמעתי את הרב סבתו מתוודה, "לא האמנתי שספרות יכולה להשפיע יותר משיעור גמרא", וחשבתי, אילו רק היו יותר רבנים מכירים בכחה של אמנות לגעת בנשמה ולהבקיע רקיעים...
"גם כשהם אומרים לי שזה יפה, אני יודע מה הם חושבים. הם חושבים שזה שטויות". אומר לי תלמיד ישיבה ברוך כישרונות, כשהוא מציג בפני סרטון אנימציה משעשע ושנון על אספן מצוות, שצייר במחשב. כל מה שהוא אוהב, הרב בישיבה לא. אנימציה שמנימציה. על דברים כאלה אין פרסים בישיבה, ואין שכר בעולם הבא. כדי להיות יהודי טוב צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות. איך אמרו חז"ל, "יופי בגויים – תאמין". גויים מתעסקים באמנות, וחילונים. גם חוזרים בתשובה. מי שצומח בחברה הדתית, לומד מדי יום עד שעות הערב, אין לו סיכוי להיות מוסיקאי כמו אנדרי היידו או שחקן כמו שולי רנד (שניהם חוזרים בתשובה).
בחברה החרדית לא מטפחים כישרונות יצירתיים, אבל גם לא מבכים את קיפוחם, התורה היא חיינו, וזהו. החברה הדתית-לאומית לעומת זאת פוסחת על שני הסעיפים. דורשת דתיים בגל"צ, אבל מצדיעה לחיילים הקרביים. משתוקקת לקולנוע יהודי, אבל שולחת את בניה ללמוד משפטים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | רבקה יפה שם פרטי, נולדה ברמת אביב וגדלה בבית יעקב, חובשת כיפה שחורה עם נקודות למחשבה, בוגרת המכללה וקמרה-אובסקורה, מבקרת ספרות וקולנוע וסבתא לשלושה שידוכים שווים ביותר. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
