 |
/images/archive/gallery/106/110.jpg קובי אריאלי
צילום: נועם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| מכר ותיק התיישב על צווארו של כותב המדור בתקווה לקבל ממנו את ספרו במתנה. אחרי שכל ניסיונותיו האחרים כשלו, הוא הציע לו להשתמש לצורך המשימה בשירותיו הטובים של הדואר. הוא עדיין מחכה. כותב המדור לא מאמין בשירות הזה, ותוהה מי בכלל מחזיק בבית מעטפות ובולים. מה הוא, משרד? |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בתחילת השבוע פנה אלי שוב ג' (על האיש ופועלו בהמשך) בתמיהה רבתי איך זה שעדיין לא שלחתי לו את הספר שביקש. התגמגמתי. באמת שלא היתה לי תשובה שתספק את דעתו. תראה, אמרתי, לא הזדמנתי למקום, ואני בלי אוטו עכשיו וגם שכחתי מזה וחשבתי שכבר קיבלת ועוד כאלה. ג' היה המום. אבל סיכמנו, הוא אמר, שתשלח את זה עם גלית! לא, אמרתי לו. אני לא יכול לשלוח עם גלית. אני לא פוגש אותה.
נפלה דממה בינינו. הוא שבר אותה ראשון. אתה יודע מה, הוא אמר, אז תשלח לי בדואר. רחוב זה וזה, מספר זה וזה. מה הבעיה? בסדר גמור, אמרתי. אני מיד שולח. חבל שלא חשבנו על זה קודם. כמה פשוט.
ברגע שהורדתי את השפופרת ידעתי שהאיש לא יראה את הספר לעולם.
בעוד יומיים הוא עתיד להתקשר, מופתע, ולשאול למה הספר לא הגיע. לא יודע! אני אענה בתדהמה. רגע, הוא ישאל. מתי שלחת? אז זהו, אני אשיב. עמדתי לשלוח, ופתאום גיליתי שאין לי בול. מחר אני בדואר, קונה בול ושולח. יופי, הוא יגיד. חבל שלא חשבנו על זה קודם. כמה פשוט.
שבוע שלם יהיה שקט ואז הוא יתקשר יום אחד ויגיד, בוא הנה, קובי, זה לא הגיע! מה כאן קורה, לעזאזל? אני אפער פה ענק באימת מוות: מה!? אשאל בחרדה, זה לא הגיע!? לא! הוא יגיד. בדקתי פעם, בדקתי פעמיים ולא הגיע! כאן יתחיל הראש שלי
לעבוד במהירות. רגע, אני אשאל. איזה כתובת נתת לי? והוא יחזור על הכתובת, ועל המיקוד, ואני אשתוק רגע כמנסה לשחזר ואז אומר בנימה של מי שעלה על פתרון התעלומה: אההההה. עכשיו אני מבין. איך המיקוד, אמרת? ?54556 נו, ואני האידיוט כתבתי .54665 חבל שלא חשבנו על זה קודם. כמה פשוט. אני מיד שולח שוב.
כעבור שבועיים הוא שוב יתקשר, אני אומר לו שאני עסוק עכשיו מאוד ושיתקשר בעוד שעה, וכעבור שעה הוא שוב יתקשר ואני אגיד לו שבינתיים נגמרו לי הספרים ואני מחכה להדפסה החדשה בעוד חודש, וכעבור חודש הוא שוב יתקשר ואני אסנן אותו ולא אענה לשיחה וכך זה יימשך חודש מסויט עד שהוא יתייאש, או יירד מהארץ, או ייהרג בתאונת דרכים, ואז יהיה שקט.
האידיוט (פרטים אודותיו, כאמור, בהמשך) לא מבין שהוא בעצמו הזמין את גורלו האכזרי ברגע שהוא העלה את אופציית המשלוח בדואר. לו היה מציע, למשל, שאטול את הספר למעבדת צילום, אהפוך אותו למיקרופילם, אמיר את סימני הדפוס בסיבים אלקטרואופטיים, אדחס אותם בתוכנת דחיסה, אשמור אותם כתמונה ואשלח אותם במסנג'ר לחבר שיש לו צורב, שיוריד אותם לתקליטור, יחזיר לי אותו באמצעות שליח ואני אביא אותו אליו הביתה, הוא כבר מזמן היה מקבל את הספר וגם את ספר ההמשך. ברגע שהוא הלך על אופציית הדואר, הוא נפל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
תיבה צהובה ותיבה אדומה
|
|
|
 |
|
|
|
אני לא שולח דברים בדואר. אין לי מושג איך שולחים דברים בדואר. מימי לא שלחתי מאומה בדואר ולעולם לא אשלח.
יש אנשים כאלה, שיכולים לסדר פרוטקציה בדואר כי הם מכירים את מנכ"ל הדואר, אבל לא יודעים לשלוח מכתב.
איך שולחים מכתב בדואר? קודם כל ישנו העניין של המעטפה. מעטפה היא עניין פעוט כשמדובר במשרד של חברה. בבית אין מעטפות. מי שיש לו בבית חבילה של מאה מעטפות דואר ויותר ואינו עובד בדואר, הוא אדם מוזר. אחרת, למה לו מעטפות?
מעבר לכך, ישנו העניין החשוד מאוד של הבולים. למה משפחה מתוקנת צריכה שיהיו לה בבית בולים אם לא לצורך איסוף בולים? ומכאן לעצם פעולת השליחה. בהבנת העניין כולו יש טעות בסיסית.
משלוח דואר אינו פעולה טריוויאלית שנעשית מעצמה. אתה לא מניח את המכתב על אדן חלונך ויונת דואר נוטלת אותו במקורה. מכתב צריך לשלשל לתיבת דואר. תיבת הדואר נמצאת רחוק, במרכז הכפר או ברחובה של עיר. אם כבר צריך לנסוע עד התיבה, אז למה כבר לא לנסוע עד בית הנמען עצמו? וחוץ מזה, לא תיבה אחת יש אלא שתי תיבות, אם אינני טועה. אחת צהובה ואחת אדומה. מאין לי לדעת איזו תיבה אני צריך?
אני יודע שזה נשמע קצת משונה, שמי שנוהג לשלוח דואר לעתים מזומנות אינו מבין על מה אני סח. מנגד, קומץ האנשים השפויים שאינם מחזיקים בביתם תכריכי בולים וערימות מעטפות אוהבים אותי עכשיו אהבה גדולה. חבל, הם אומרים, שלא חשבנו על זה קודם. כמה פשוט.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איור: יוחנן לקיצביץ'
|
|
|
|
|
|
|
הלאה השנוררים
|
|
|
|
|
|
|
להלן מספר מילים, אם יורשה, על אודות ג' הנזכר, המחכה עד בוש לספרו. ג' הוא איש נחמד בגיל העמידה שבטרם דור או יותר כיהן כעיתונאי בעיתון שהוא עצמו אינו זוכר את שמו. בשם גימלאותו זו הוא הפך לחלק מחיי, כפי שכבר תואר לעיל.
הספר שעל אודותיו סופר קודם לכן הוא ספרי שלי. לא ממש "כה אמר זרתוסטרא," אבל ספר. כל מי שהוציא פעם ספר לאור, מכיר את תחושת התלות הזו בכל מי שמציג את עצמו כמי שיוכל לקדם את מכירותיו של ספרך הדלוח.
בימים הקשים ההם, כל האנרגיה מופנית לקשה שבאילוזיות: החלום להתעשר מכתיבת והוצאת ספר. כשמישהו אומר לך אז בטלפון: "שלח לי את הספר, חבל, נראה מה אפשר לעשות," אתה הופך להיות טיפש, תלותי וחסר חוט שדרה. אתה שוכח שהאיש לא כותב, לא כתב ולא יכתוב לעולם ביקורת על ספר כלשהו. אתה שוכח שאתה מכיר אותו, והוא סתם נודניק שמכור לקבלת ספרים חינם אין כסף. כל מה שמנהל אותך זה רק הפחד מפניו והרצון לשלוח לו את הספר.
מזל שהתחושה הזאת עתידה לנטוש את המחבר כעבור חודשים אחדים מצאת הספר. היא פשוט נעלמת והכל הופך להיות מציאותי וקודר יותר. אצלי זה קורה בדיוק בתקופה זו, פחות או יותר. אשר על כן מכאן, מעל במה זו, הנני לקרוא לג' בצורה הברורה ביותר ולומר לו: ג!' שלום לך. זה קובי. רד לי מהחיים מיידית. לא תקבל שום ספר, לא עכשיו ולא בעתיד. אם אתה כל-כך חושק בו, תוכל לרכוש אותו בכל חנות בבני-ברק תמורת 40 שקל. חתיכת קמצן, שנורר.
חבל שלא חשבתי על זה קודם. כמה פשוט.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | בן 32, בוגר ישיבת חברון בירושלים. כותב ב"מעריב" ומגיש בחדשות 10, בעל טור בעיתון החרדי "בקהילה" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
