הדיאטה של ספיר
קובי אריאלי הבין איך מורידים משקל: מנהלים מכללה בצל הקסאמים
זה היה נחמד ומלא הומור, אבל אז פצח בתיאור שמאז מלווה אותי כל העת. הוא סיפר על חוויותיו בבוקרו של אותו יום, כאמור יום פתיחת שנת הלימודים. הוא סיפר על עצמו עומד נרגש ליד השער, במקום הקבוע, וסוקר בהנאה ובגאווה את מאות הסטודנטים הנפלטים מעשרות המכוניות והאוטובוסים בכניסה למכללה. כבר שנים, הוא מספר, הוא נוהג להתענג על המראה הזה. נחיל אדם צבעוני ומגוון שמציף את שער הכניסה, האוויר כולו חדור מוטיבציה ולבו שלו מתרחב.
השנה, הוא ממשיך, מטבע הדברים התלוותה לחוויה הזאת גם חבילה לא מבוטלת של מתח. יבואו? יפחדו? יקרה משהו? ואז צדה עינו פתאום מונית אחת ובתוכה בחורה אחת, צעירה חדשה שחזותה ענתה בה שהיא עושה את דרכה לראשונה למקום הזה. הוא הביט בה, כיצד היא משלמת לנהג, אשדודי לפי הדגל המתנוסס על מוניתו, יורדת מן המונית, סוגרת את הדלת, המונית מתחילה לנוע באיטיות, ובאותה שנייה נשמע פתאום "צבע אדום", " צבע אדום ".
כאן לקח צחור נשימה גדולה והמשיך בסיפור. מה שקרה בשנייה הבאה הוא שהבחורה, בלי לחשוב פעמיים, אינסטינקטיבית, סבה לאחור החלה לצעוק: "טקסי? טקסי? רגע! רגע! ", נכנסה בחזרה והפליגה בנסיעה. בכך השלימה את חוק לימודיה במכללת ספיר. היא לא חזרה. כך מורידים משקל.
פרופ' צחור בוודאי לא היה שמח לספר את הסיפור הזה, אבל מהשבוע זה כבר לא ממש עקרוני. מכללת ספיר, מקום נפלא, ייחודי ומלא עוצמה וחן, ספגה מכה תדמיתית קשה. מעכשיו כבר צריך להתמודד ציבורית עם סיפור כגון זה. העניין הוא, ולכן אני טורח ומספר את הסיפור הזה, שאני בטוח ומשוכנע שההתמודדות הזו אכן תיעשה, ותיעשה בהצלחה.
גם כששמעתי את הסיפור לראשונה, יותר משחשבתי על זו שנסה על נפשה (שאי אפשר כמובן לבוא אליה בטענות)-חשבתי על האלפים האחרים שלא חזרו למונית, שהמשיכו את חוק לימודיהם, ובעיקר על אלה שמורידים בגללם ממשקלם. אותם אלפים ימשיכו לנסוע כל בוקר לספיר, ישמעו "צבע אדום", יניחו למונית לשוב לעיר מולדתה וייכנסו פנימה, בדרך להשלמת התואר. כמו תמיד, זה קורה בעיקר בגלל אותם יחידים שמשילים משקל רק מתוך דאגה שאכן כך יהיה.
היזכרות
אבריאקציה. כך, אם אני לא טועה, קוראים לתהליך הפרוידיאני שמתאר חוויה מחדש, וביתר שאת, באמצעות היזכרות היפנוטית או אחרת. זה מה שחוו השבוע מאות אלפי ישראלים שפויים כשלטלוויזיה ולעיתונים שוב חזרו התמונות, המראות והקולות
של פרשת קצב.
פתאום עלה גועל עצום ומילא אותי עד אפס מקום הרבה יותר מכפי שזה קרה אז, לפני שנה. ההקלטות, מסיבות העיתונאים, התיאורים, הגוזמאות, ובעיקר - העניין עצמו. תגידו: באמת חייבים את זה? ובצורה הזו?
נא להמתין לטעינת התגובות
