 |
 |
|
|
| לאן נעלמה המוסיקה החסידית? |
|
|
|
| אלעד דויטש נזכר בערגה בשירים החסידיים של פעם ותוהה מה בעצם השתבש מאז |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ישבתי לי בביתי וחשבתי לעצמי: כיצד ניתן לעורר פרובוקציות זולות? חשבתי וחשבתי, והגעתי למסקנה אחת ומתבקשת: לצעוק "הרב קוק הוא המלך!" בתוככי מאה שערים. אחרי שהכנתי כבר הכול, כולל מיטה פנויה ב"שערי צדק", התחרטתי. החלטתי על שינוי גישה טוטאלי. מספיק עם הפרובוקציות. בוא נלך על משהו סולידי. או אז ידעתי מה אני צריך לעשות. התיישבתי מול המחשב, והחלטתי לכתוב את מה שמזמן רציתי. לשים קץ לצביעות. לשים את הקלפים על השולחן. לצאת מהארון. גבירותיי ורבותי: אני מתגעגע למוזיקה החסידית הקלאסית!!
אני מתגעגע לאברהם פריד הישן והטוב, משווע למרדכי בן דוד הקלאסי והאותנטי ועורג לכל המוזיקה שנעשתה בעבר. איפה, איפה אפשר למצוא היום קלאסיקות כמו, "רחם בחסדך", "אמת כי אתה הוא יוצרם", "וכולם מקבלים" ועוד עשרות יצירות מופלאות ופרחים מוגנים שכאלו, מנת חלקו של העבר, אשר רק
קוצר היריעה מונע ממני הוספת דוגמאות רבות כמותן?
המאכעריזציה ששולטת היום בשוק מיצתה את עצמה מיד כשהחלה. יוצרי ימינו הוקיעו מתוכם, במעשה התאבדות הרסני, את מאזיניהם הוותיקים אשר נקעה נפשם מאותו סגנון, המעיז לחזור על עצמו פעם אחר פעם ללא כל התנצלות, ואשר גרם לשחיקה טוטאלית של הגירוי המוזיקלי של שומעיו. הניסיון המביך להתחקות ולשחזר את קמאיות להיטי העבר, הפך מהר מאוד לפאתטי ומשעמם. לא פלא ששוק זה, אשר חווה פריחה ושגשוג בעבר, מוליד היום כוכבי זמר לעניים ולהיטים זמניים וחסרי שורש (ובוא נגיד שאילולי חוקי התורה הנוקשים הייתי כבר מפוצץ פה רשימה ארוכה של יוצרים ושירים שהייתה הופכת את טורי למעט יותר מעניין), ונחשב כבר לא מעט שנים לשוק מת. רק דוכן הדגים מצליח איכשהו לשרוד בכבוד בשוק זה. אחרי הכול, גפילטעפיש זה גפילטעפיש. תמיד יהיה להיט.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
איפה הימים ההם. אברהם פריד. צילום ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
כמו גלגל"צ
|
|
|
 |
|
|
|
אפשר לדמות את מצב הזמר החסידי לתחנת הרדיו גלגל"צ, לא עלינו. אנוכי, עבדכם היחסית נאמן, היה פעם מכור לתחנה זו ואף היה שורף שעות בישיבה בכדי לנסות ולמצוא קליטה נורמלית. על הפוזות שבהן שמתי את האנטנה לשיפור הקליטה הייתי צריך לרשום פטנט. כל זאת, כמובן, בזמני הפרטי, אחרי שחזרתי מבית המדרש ב 2:30 בלילה. לעולם לא על חשבון הסדר. הסירו דאגה מליבכם. היום אין לי עם התחנה לא שיג, וגם לא מי יודע מה שיח. אני פשוט יודע מה יהיה שיר הבא. זה הפסיק לעניין.
עוד בעיה אשר תוקעת את העסק הוא הקיבעון המחשבתי, הן המולד והן המחושב של הכותבים, אשר יודעים שהשומע רוצה לשמוע שירים פשוטים ויפים שיסתדרו לו נחמד באוזן בצוותא עם פסוק קולע, שבלוני ומקוצר. ביודעם זאת, מסירים מעצמם כותבי הלחנים כל מאמץ מחשבתי, ומובלים כצאן לטבח אל עוד יצירה פשטנית וסוחפת. לכאורה.
צרכני המוזיקה (פחות או יותר כולנו) מעוניינים, וזה באנדרסטייטמנט, במוזיקה חדשה, שונה, מפותחת. נפשם אמנם תמיד תערוג ללהיט נשמתי וחודר, אבל אין רצונם בכך כברירת מחדל. אמנם תמיד יהיה מקום בליבות האנשים לשירים עכשוויים ומדהימים באמת כ "רחם" של שוואקי או בדרגה אחת פחות - "מוריה" העדכני של פריד ומונה רוזנבלום, משום שפעם ב מצליח אומן מסוים למצוא את הפרצה הנכונה אל העבר וליצור משהוא עם ניחוח ראשוני וקסום שמזכיר לנו כמה טוב היה פה פעם, אבל מדובר במספר מועט מאד של הצלחות הטובע בים ניסיונות הסרק של המלחינים.
וישנה עוד בעיה. חלק מהיוצרים, ביודעם שכל שיוכלו להוציא תחת ידם הוא לחן בינוני, במקרה הטוב לחן סביר, משקיעים את מיטב מרצם וזמנם בעיבוד השיר, והוספת כלים מכלים שונים. לא אזלזל באופן מוחלט במעשה זה, אך לרוע המזל, את האדם הממוצע לא כל כך מעניין מה קורה מאחורי הזמר והוא זוכר בעיקר את הלחן עצמו. וכך, הולך לו לאיבוד עיבוד עשיר ומורכב, ומתאייד בתוך שיר, שוב, בינוני.
נכסי הצאן ברזל עודם מתנגנים וימשיכו להתנגן עד עולם ובכל פעם שנשמע אותם נזכור שהיתה פה פעם מוזיקה איכותית, ובדיעבד, ראשונית וייחודית. אני מתגעגע לאברהם פריד הישן והטוב, משווע למרדכי בן דוד הקלאסי והאותנטי ועורג לכל המוזיקה שנעשתה בעבר. ויודע, ביני לבין עצמי, שזה לעולם לא יחזור. כנראה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | בן 27, מוזיקאי, מלחין ומעבד, בוגר ישיבת ההסדר במעלות. למד בבית הספר למוזיקה "רימון", קלידן בתזמורת "איילת השחר", רכז מגמות מוזיקה בתיכוניים ומלחין ג'ינגלים (מכירים את "אין כמו במבה"?). | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
