 |
 |
|
|
|
|
|
|
| מה גורם לקיפוח מעמד האישה? בטח לא התורה. עדי שרון על חתונתן של בנות צלפחד בפרשת מטות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מזל טוב! בפרשת השבוע התחתנו בשעה טובה ומוצלחת בנות צלפחד: "ותהיינה מחלה, תרצה, וחוגלה ומילכה ונועה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים". עכשיו, מרחק שבוע מאז שקראנו בתורה על תביעתן לנחלה, אחרי שהן יצרו תקדים חוקי-הלכתי, לפיו הן זכו לרשת נחלה בארץ ישראל, שוב מסופר עליהן.
מסתבר שכל חמש הבנות של צלפחד היו רווקות ועל כן לא היו זכאיות לנחלה לפי הנוהל שהיה בזמנן ואשר על פיו רק גברים ירשו אדמה. ולמה? כי הבנות הרי התחתנו ועברו אל שבטי הבעלים ואל נחלתם. אבל בנות צלפחד הרווקות, מה יהיה איתן? מה עושים כשאין בעל? משה ובני דורן לא ידעו לפתור את בעייתן לשביעות רצונן. והן לא וויתרו. כשמשה פנה בשאלה, השיב לו הקב"ה: "כן בנות צלפחד דוברות".
עכשיו, בפרשת מטות, חוזרים הכתובים לספר על בנות צלפחד. הן נישאו לבני הדודים שלהן, מאותו שבט – מנשה, כדי לשמור את הנחלה בשבט. "ולא תיסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל. וכל בת יורשת נחלה…לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאישה, למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו" - יש הגבלה מפורשת על נישואים מחוץ לשבט מחשש לפגיעה ולפיחות בגודל נחלתו. ייתכן כי מן העובדה שסיפורן של בנות צלפחד מסופר בשני חלקים, בהמשכים, אפשר ללמוד כי העניין העסיק את הציבור זמן רב (חמש חתונות) עד לפתרונו.
האם הבנות רשאיות לרשת רכוש/נחלה? איך למנוע פגיעה בגודל של נחלות השבטים? שתי שאלות שונות. ובנוסף - מה משמעותו של הדין שנחקק בעקבות פנייתן של בנות צלפחד אל משה בימינו? אילו השלכות יש לכך על דיני ירושה לגבי נשים? כיצד נוהגים היום הלכה למעשה? האם בת זכאית לרשת? האם מנהגי ירושה ורכוש תואמים כיום את דיני התורה? בכל זאת השתנו התנאים ואנחנו כבר לא יושבים בנחלות על פי שבטים?! יש דין תורה. אבל, האמנם "יקוב הדין את ההר"?
סיפרה לי חברה, במרי לבה כי יש לה ששה אחים, שלושה בנים ושלוש בנות. האב הלך לעולמו, וחלוקת הירושה נעשתה על פי דיני התורה. הירושה חולקה לארבעה חלקים: הבן הבכור ירש פי שניים בירושת אביו ויהיה זכאי לחלק כזה גם בירושת אמו, שעדיין חיה. שני הבנים האחרים חלקו ביניהם את שארית הנכסים. הבנות לא קיבלו דבר. כשהתמרמרו בפני מורי ההוראה, אמרו להן כי מדובר בדין הכתוב בתורה. ידידתי נותרה עם משקע מר בלבה, על אחיה ועל הוריה. עם האח הבכור, אין היא מדברת עוד.
ובאמת, מה עושים להלכה? היום גיל הנישואים מאוחר מאד, הבנות הבוגרות עובדות למחייתן, מושג הנדוניה ירד מגדולתו בציבור כולו והבנות מקופחות מבחינת המעמד המשפטי הרשמי. אמנם, גם כיום מצליחים לעתים בתי הדין למנוע את קיפוח הבנות למעשה, אך להלכה - חלקן של הבנות נגרע!
הרב יצחק (אייזיק) הלוי הרצוג, שהיה הרב הראשי של ארץ ישראל, הציע לתקן תקנה לפיה תירש הבת בשווה עם הבן, באמצעות הפקר בית דין (אלא אם המוריש מתנגד במפורש). בדבריו, מעלה הרב הרצוג את החשש, שמא הימנעות חברי מועצת הרבנות הראשית מהתקנת התקנה, תרחיק את מנהיגי המדינה מהמשפט התורני ותמנע את אימוצו של המשפט העברי כמשפט המדינה.
מועצת הרבנות דחתה את הצעתו והרב הרצוג פרסם קונטרס בנושא ובו כתב במבוא: "ניכר היה שרוב הרבנים שליט"א החברים, לא הייתה דעתם נוטה לתקן שום תקנה… הסוף היה, שהדבר נשתקע והממשלה עשתה מה שעשתה… בניגוד לדת משה וישראל. אפשר שיש מהחברים שלנו שמתחרטים עכשיו…" (תחוקה לישראל על פי התורה, חלק ב'). סוף ציטוט.
ומה אומרת חברתי? "אני לא רוצה להגיש תביעה בבית הדין האזרחי. אני דתית, אני מאמינה בקודשי ישראל". ואני, כמו בנות צלופחד, רוצה פיתרונות לבעיותיי בתוך ההלכה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | עדי שרון, דוקטורנטית לספרות בבר אילן ומנחה סדנאות בכתיבה יצירתית וביבליותרפיה. תושבת קרני שומרון ואם לארבעה בנים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
