 |
/images/archive/gallery/130/332.jpg משתתפי סוף הדרך 3
צילום: יחצנות  |
|
|
|
|
| הפרק השני ביומנו של קובי סלע, שליח NRG יהדות, ל"סוף הדרך". כולל 20 ניסיונות לפתיח של אלי אלידיס וחופשה זוגית באילת |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
קובי סלע
9/7/2004 12:42 |
|
|
|
|
|
|
|
כאמור, ליום הצילומים הראשון התעוררנו בארבע ועשרים להתפלל, בחמש ודקה כבר היינו על הוואן השכור, בחמש וחצי הגענו לעמק יזרעאל, ואז החלה ארוחה בוקר בשטח שכלל חביתות (אחלה תוכן ליום של תיזוזים) גבינות וקפה.
בקצה החניון זיהינו את שולחן המתמודדים החילוניים. ההפקה עשתה הכול כדי שלא ניפגש עד להכרזתו הדרמטית של אלי אילדיס "גרי, אתה עם קובי". חה, אנשים שהולכים למסור את נפשם על לאנד קרוזר, לא נבהלים מאזהרה כזאת. לא רק שנפגשנו, אלא פתחנו בסדרת הימורים מי יצוות עם מי, במקרה שלי אגב, טעיתי.
בשש מעמידים אותנו על רחבת האבן ומתחילים במדידות וצילומים, חיים ונעמה משדרים מסכנות, פרקש וחצב רעננים להפליא ושני הזוגות מסתכלים עלינו הטריים כאילו היו טירונים והם בסוף קורס מ"פאים. ההזנקה נשמעת לכם משהו כמו, זה מצוות לזאת וזאת לזאת, ו"יאללה צאו לדרך!" אבל איפה. אל תאמינו בחיים למה שאתם רואים. עשרים פעם מצלם אילדיס את הפתיח שלו, עשרים פעם שאנחנו מצוותים ואמורים לשחק מבט מופתע, עשרים פעם של ניסיון לעשות את זה "הכי טוב", אחרי 15 פעמים, כבר אין כוח לעמוד, יופי של הכנה לקראת התזזת הבאה עלינו לשלום... אבל כשבפעם האחרונה הוא "צאו לדרך" הכול מתעורר לחיים, אנחנו בדבר האמיתי.
ההזנקה מסתיימת בשבע וחצי, אולי קצת אחרי, ואנחנו נשלחים לגג מלון מרידיאן בחיפה. המלון אחלה, הגג עוד יותר. במעטפת המשימה ממתינים לנו 50 שקלים ושני כרטיסי רכבת מחדרה לחיפה. רק אידיוט ישתמש ברכבת כשאנחנו ממוקמים כמה מאות מטרים מכביש ת"א חיפה. לכן הנסיעה ברכבת נפסלת מיד, את 50 השקלים אני שומר לארטיק ודיאט קולה, אם חלילה ההפקה תשכח אותנו בהמשך. גרי אגב, לא רואה את זה בעין יפה, יש לו עם זה בעיה...
(כנראה שהוא מעדיף דייאט ספרייט)
ובטרמפיאדה, שוד ושבר ובלאגן. כפי שיכולתם לראות, עמישראל במיטבו, המכוניות לא עוצרות מעצמן. שיטת ה"טרמפ לחץ" שנלמדה היטב בימי הבחרות בישיבה, מיושמת על כביש ת"א – חיפה.
הניסיון לצוד טרמפ מסתבך כשמתברר שאי אפשר לעלות לכל טרמפ... עלינו לוודא שגם לצלם יש מקום, מה שפוסל לא מעט מכוניות שכבר עצרו לנו. אבל כשגרי הפרטנר צד מכונית, אנחנו נרגעים קצת. נדמה שאנחנו שלישיים, ואז גם נוצרות כמה דקות של חסד להיכרות. ראשית, הוא לא ממש שמאלני, שנית הוא מבוגר ממני, והוא בכלל רוחני... איפה הניגודיות לעזאזל?
או, הנה צצה לה ניגודיות כשהוא מגלה לי שהוא הוא, המארגן של פסטיבלי עירום בשיטים. כשהוא מספר לי את זה (בגאווה רבה, מותר לציין), אני מקווה שהמצלמה מקולקלת או משהו, ו"הלוואי שהצלם כיבה אותה...". סוגיית העירום במקוואות לא עולה בנסיעה הזאת, למזלי. בכניסה לחיפה ההתרגשות גואה כשלצד המלון אני מזהה מנופים.
אומנם סנפלינג זה בסדר, אבל קיוויתי דווקא לאיזה מצנח רחיפה, ואה, הגענו הצוות השני. בהמתנה השותף ממלמל דברים, מותח את ידיו לצדדים, ומתנשף כאילו היה באיזה מדיטציה, ברור קצר מעלה שהוא אכן "משתחרר" באמצעות איזה תרגילשלמד באשראם, אני מצטרף, מה אכפת לי. מפתח הג'יפ ממתין לנו באמצע הדרך בין הגג לאדמה, הנוף מדהים והאדרנלין גם.
המשימה הבאה, הכי מבריקה לטעמי יברך הבורא את מי שכתב אותה. מדובר בתצלום שצולם במעגן הדייג בקישון והמשימה היא "הגיעו לאתר, שם נמצאת המשימה הבאה", אנחנו מגיעים למקום, אבל לא מוצאים בו דבר. הזוג הראשון כבר שם, השלישי בדרך הפיצוח אין. אני בלחץ, השותף רגוע והפתרון כאמור, אין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
יהודה גרינפילד.
|
|
|
 |
|
 |
|
הדתייה נגררת
|
|
|
 |
|
|
|
"יש פה קטע" אני אומר לגרי, ואנחנו מנסים לחשוב על דברים לא הגיוניים. אני מציע לעצמי (בשקט בשקט) לעשות שימוש מועיל בימי הלימודים בישיבה. אימוץ המוח בלחץ של זמן אפשרי מאוד אם הכנת כמה דפי גמרא בחיים, וזה היתרון שאני יכול להפעיל ברגע ההוא. "יש פה קטע" עונה לי גרי, וגלגלי המוח מתרסקים, ואז, באבחה אחת אני פתאום לוחש (ששלומציון לא תשמע חלילה, גם היא מסתובבת שם, ואבא שלה ראש ישיבה) זאת כתובת אינטרנט! של המשרד לאיכות הסביבה! הכתובת מופיעה בקצה השלט שבתמונה!
יותר משהפיצוח מרשים אותי אני נדהם מהגאונות שבחידה. גרי מתלהב אבל אני כבר מתפייט, "איזה ממזרים" אני שואג לחלל הג'יפ וטס אל תחנת הכיבוי, שם, אני סוגר סוף סוף מעגל. כילד הצתתי מכונית אחת, דירה אחת ושני מטבחים, שלושים שנה אחרי אני מכבה שריפה, תודו שנחמד.
ובתוך מכונית הכיבוי לחץץץץ. עוד לא הספקנו ליהנות מנסיעה במשאית כיבוי שמלווה בסירנה ומפקד הכבאות דוחק בנו להתלבש לקראת הכניסה לבניין הבוער. רק שהחום החיפאי והקיץ, וחום הלהבות לא משתלבים עם המעיל והתחפושת חסינת האש. לך תתלבש בחליפה שצרה להכיל את גופי המלא, חום אימים. אז כיבינו, נחנקנו, וכמעט הקאנו – בסדר הזה או בסדר אחר, אבל אז המשימה שולחת אותנו לצבוע קיר סלון בכחול בנצרת.
"נצרת?" אני שואל גרי, "אצל הערבים? מה פתאום שיסכימו?", האמת גם יהודים, למה שיסכימו. ליתר ביטחון אני מסתיר את הכיפה והציציות כדי לא ליצור אנטגוניזם, זה לא ממש עוזר. אגדת הבני דודים שמקפידים לארח יפה מתנפצת בנצרת. התושבים לא מתים על המצלמה שמלווה אותנו, מישהו קורא למישהם, וההם מביאים עוד כמה, ובתוך כמה דקות העניין מאבד שליטה, אני מתפלל בלחש שהצבע לא ישמש לשיפוץ המצבה שלי.
הבמאי נדרש לשאלה האם מותר לנו להיחלץ לכיוון נצרת היהודית, מתקבל אישור ואנחנו נושכים את השפתיים, הפסדנו זמן רב. אבל בנצרת חוזר אלינו החיוך. חודשיים חלפו ועדיין לא ברור לי למה, אבל אישה נחמדה מאפשרת לנו לצבוע לה את הקיר בסלון בצבע כחול כהה. אנחנו משתדלים לא לטנף את כל השאר, ואפילו באדיבות רבה משאירים את גלון הצבע לשימושם, "עלינו".
מילה על הבנות, האחת מכשפה, הדתייה נגררת אחריה. כבר בצילומים בערב שלפני התחרות אומרת אורית שהיא בתחרות כדי שתהיה בלונדינית אחת שיהיה לצופים על מה להסתכל... נו נו, אני מעדיף להתעוור.
במשימת ארבע על ארבע הג'יפ מפרגן לנו כייף שלא יתואר. אומנם אין קשר בין המפה לבין הדרך שאנחנו נוסעים, אבל אז אני מציע פיתרון אחר. גרי מציץ במפה ומזהה בריכות מים באופק. אנחנו מחפשים את הבריכות ונוסעים היישר אליהן, וואלה, מתברר שזאת הדרך הנכונה.
אבל אז מגיע עניין הקרפיונים. אישית אני מעדיף אותם טחונים (עם העצמות) עם ג'לי הרוטט ופרוסת גזר קטנה למעלה. הבנות שנמצאות שם לפנינו, אוספות את האומללים אט אט. אנחנו דווקא סוגרים את הפער, אם כי אני מודה, לא כל כך נעים לי מהמיצג. במה חטאו בעלי הקשקשת?
הקרפיונים דווקא התלהבו מגרי, השותף שלי. אחרת קשה להבין איך צמצמנו את פער הזמנים בזריזות כזאת. הדגים על כל פנים, לא השמיעו כל טרוניה.
משימת סוף הדרך התקבלה בג'יפ בטורקית. המילים והאותיות בעברית פונטית אבל התוכן טורקי כדבעי. התלבטות קצרה מביאה אותנו להסתלק משם "כדי לחשוב" במקום אחר. הבנות שקיבלו את כתב החידה ראשונות, נראות מעט מופתעות מהעזיבה המהירה שלנו, רק שלמעשה אין לנו מושג לאן ללכת וכיצד לפתור את החידה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
