יהדות NRG - בין פנאטיות לאידיאליזם

ראשי > יהדות > בית מדרש > כתבה

בין פנאטיות לאידיאליזם

פרופסור שלום רוזנברג על משמעות הקנאות בפרשת פנחס

דפדף ביהדות

שלום רוזנברג

פרשת פנחס היוותה בכל דור מוקד לדיונים על קנאות ופנאטיות. דורנו הדמוקרטי והפוסט-מודרני בוחל במושג זה, אך בזה לא די לו. פעמים רבות מדי, נפסלת מילה אחרת יחד עם הפנאטיות: האידיאליזם על כל צורותיו, ובייחוד בלבושו הקלאסי - קידוש השם. יש לכאורה צדק בפסילה זאת, בשני המקרים נפגעה הקדושה המוחלטת של החיים. בעקבות דעותיו מוכן הפנאטי להרוג והאידיאליסט - למות. דורנו הציני, לא רואה בכך הבדל. את ההבדל הזה עלינו,

לדעתי, לפדות. משימה זאת חייבת להוביל אותנו אל מעבר לפרשה, למסע עיוני בנופי המוסר היהודי. מסענו יתחיל בפולמוס רעיוני שהתעורר בראשית המאה ה-20 בין אחד העם לבין קלוד מונטפיורי, מראשיה של התנועה הרפורמית הרדיקלית באנגליה. מונטפיורי סבר שעלינו לקבל את ספרי הבשורה הנוצריים כספרות מוסר יהודית. כנגד מיזוג יהודי נוצרי זה כתב אחד העם, שישב אז באנגליה, את אחד המאמרים הקלאסיים שלו: "על שתי הסעיפים".


	שניים שהיו מהלכין בדרך


	אחד העם התבסס במאמר זה על מחלוקת תנאים המצויה בתלמוד, בפרק "איזהו נשך" שבמסכת בבא מציעא (ס"ב ע"א): " שניים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותים שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב". זאת דילמה החוזרת בצורות שונות לאורך הדורות, כמו למשל בחלוקת אנטיביוטיקה המספיקה לאחד, אך לא לשניים. החכמים חלוקים בסוגיה: "דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, עד שבא רבי עקיבא ולימד "?ו ח?י א? ח?יך? ע? ש? ף". חייך קודמים לחיי חברך. אחד העם מזדהה עם דברי ר' עקיבא, "שרוח היהדות מדברת מתוך גרונו". אך בצדק, הוא מחברם לתשובת רבא לאדם שביקש ממנו הדרכה (פסחים כ"ה ע"ב). השאלה כאילו נלקחה מסרטי מאפיה. הוצעה לשואל הצעה שאי אפשר לסרב לה: או שהוא הורג את פלוני, או שיהרגו אותו. מה עליו לעשות? רבא השיב: "יהרגוך ואל תהרוג!. . . מניין לך שדמך אדום יותר מדם האחר". חיבור שני המקרים מבטא לדעת אחד העם את מהות המוסר היהודי, הנאבק נגד האגואיזם - התשובה האלילית, ונגד האלטרואיזם-העמדה הנוצרית. ה"אגואיסמוס" בוחר תמיד ב"אני", האלטרואיזם דורש ממני להקריב את עצמי למען הזולת. המוסר היהודי, לפי אחד העם, מחייב בסיס אובייקטיבי מופשט, "וכשם שאין לי רשות להרוס חייו של אחר בשביל חיי אני, כך אין לי רשות להרוס חיי אני בשביל חייו של אחר". זהו הצדק. בדרך זו הלכו הוגים רבים. ביניהם בולטת דמותו הנפלאה ולדאבוני השכוחה של ישראל אפרויקין (חשבון הנפש: 67), שהדגיש שההיסטוריה הוכיחה שהדרישה לאלטרואיזם הבלתי ריאליסטי טומנת בחובה את הסכנה להתנהגות הפוכה: "ישו ודאי היה אומר: שבעל הקיתון חייב למסור אותו לחברו". בפועל , "עומד האדם והורג את בעל הקיתון ונוטל את המים לעצמו". המוסר היהודי מבוסס לפי זה על צדק ריאליסטי. למרות החיוב שבכמה מקביעותיו, נראה לי שעמדתו של אחד העם היא חד ממדית, ובשל כך בלתי נכונה. הוא הפנים מבט זר, ולעיתים אף עוין, על המוסר היהודי. הברית החדשה הוצגה על ידי תיאולוגים נוצריים כתורת חסד ואהבה, לעומת הברית הישנה, תורת קנאה ונקמה. אחד העם תיקן את הס?כמה הזאת וגרס, לא נקמה אלא צדק. את החסד הוא השאיר בחוץ. בכך קיבל במקצת את התזה הנוצרית. אחד העם חטא בבטלו את עמדת בן פטורא, עמדה של חסד. הוא חטא באופן עקרוני כי סבר שניתן להעמיד את המוסר היהודי על רגל אחת, רק על הצדק. מהותו של המוסר נעוץ דווקא בכך שלדילמה "שניים שהיו מהלכים במדבר. . .". אין פתרון חד-משמעי, ואלו ואלו דברי א-להים חיים. ההלכה מחפשת את המוצא הנורמטיבי מהקונפליקט, אך קיומה של מחלוקת קובעת שבכל העמדות השונות יש מקצת מהאמת. החסד והצדק ירדו כרוכים מן השמים.