 |
/images/archive/gallery/105/159.jpg רועי שרון
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| גדעון לוי: רועי שרון וחבריו המתנחלים יכולים לקפוץ לי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפני כחצי שנה ביצעתי שירות מילואים באזור חלחול. בשעת בוקר עצר רכב ליד המחסום, שמתוכו ירדו חמש נשים עם מבטא אנגלוסכסי כבד. דש בגדיהן עוטר במדבקה, עליה נכתב בגאון "מחסום WATCH". "על מי אתם שומרים?" שאלה אחת מהן. "על התושבים", עניתי. "איזה תושבים? גם אלה?" שאלה והצביעה לעבר שני בתים של פלסטיניים. ניסיתי להסביר לה שעל "אלה" אין צורך לשמור כי ל"אלה", ממילא לא יאונה כל רע.
בספרו "אזור הדמדומים", שקוע גדעון לוי, בדיוק כמו נשות "מחסום WATCH", בעולם שכולו שחור ולבן. אין אמצע ואין דמדומים. רק רעים וטובים. "מחוזות הרשע" – כך מגדיר לוי את יש"ע בעידן שאחרי 67. ואם המתנחלים, הצבא והכיבוש הם נציגי הרשע, אז נציגי הטוהר עלי אדמות הם כמובן זכארייה זביידה, ראש גדודי חללי אל –אקצא, ומרואן ברגותי שזוכים לתודתו המרגשת של לוי בתחילת הספר.
לוי משתדל לנסח כתב אישום חריף נגד החברה הישראלית,
שלדבריו, לא מתעניינת ברשימותיו וביצירותיו העיתונאיות. אבל עיון בספרו מגלה שהחברה הישראלית פשוט לא פראיירית. קוראי העיתונים ממאנים לקנות את הסחורה של לוי משום שמדובר בסחורה פגומה. סחורה תוצרת עזה, חד צדדית ומקוממת.
כמו הילד שרץ לגננת ומקונן ש"החזירו לו", כך לוי בוחר לעצמו, במודע, חיים קלים. הוא מטה את אוזנו רק לנשוא הכתבה. אם מוחמד מהכפר עסירה א-שמילייה אומר ש"זה מעשה מפלצתי. רצח של חפה מפשע", כנראה שהוא מכיר את כל הפרטים על בוריים. אין לי טענות כלפי מוחמד. הוא איבד את אשתו, וכל השאר לא מעניין אותו. אבל לוי אמור להיות שם על תקן עיתונאי. "מדובר בעובדות יבשות" הוא מדגיש, אך בספר דנן, לוי רחוק מלהיות עיתונאי. לוי הוא השופט. הוא מספר על האירוע כמו שהוא שמע אותו ממוחמד. את תגובתו של דובר צה"ל, אם בכלל, הוא מציג בהגחכה שתבהיר לקורא כי מדובר בשכתוב העובדות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עטיפת הספר. "התנחלויות חמדניות ועושקות".
|
|
|
 |
|
 |
|
שחור ולבן
|
|
|
 |
|
|
|
עם ההתקדמות בפרקי הספר, שמייצגים את הכרוניקה של האינתיפאדה, עולה עובדה שלוי נותן עליה את דעתו: ההרג החליף את שבירת העצמות, מסוקי הקרב החליפו את הרובה והחיסולים החליפו את המעצרים. אך באותה מידה, אם רק ירצה לוי, הוא יוכל לפקוח את עיניו העצומות לרווחה ולנסות להפנים את האינפלציה ברמת הטרור: הקלצ'ניקוב החליף את האבן, המרגמה החליפה את בקבוק התבערה, המתאבדים את הצמיגים הבוערים והלינץ' החליף את המקררים שעפו מהגגות של עזה. אבל הוא לא רוצה.
וודאי שמראה של עשרים אלף פועלים פלסטינים העומדים במחסום אינו מראה מלבב. ברור שמדובר בתופעה לא אנושית. אבל לוי מתעלם מהעובדה שמחסומים אלה עוצרים מחבלים. מבחינת לוי, לעובדה ש-22 חיילים נרצחו בצומת בית ליד בידי שני מחבלים שחצו את המחסום באמבולנס מחאן יונס, אין שום קשר לאמבולנס שנעצר לבדיקה במחסום בית פוריק.
אזור הדמדומים הוא רגע ביממה שאינו יום ואינו לילה, לא חושך ולא אור. אבל ב"אזור הדמדומים", ספרו של גדעון לוי, יש רק שני צבעים. שחור ולבן.
"אזור הדמדומים", הוצאת בבל. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | בוגר היישוב קרני שומרון, מעורכי עיתון האינטרנט הסאטירי "במחתרת". עורך ערוץ יהדות במעריב NRG | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
