 |
/images/archive/gallery/106/110.jpg קובי אריאלי
צילום: נועם וינד  |
|
|
|
|
| "סליחה, איך מגיעים לרחוב השומר?" קובי אריאלי מסכם חמישה טיפוסים שיענו על השאלה הבנאלית |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
קובי אריאלי
20/5/2004 13:21 |
|
|
|
|
|
|
|
זה סיפור על יהודי פשוט עם מכונית פשוטה שעומד ברחוב השומר ומבקש להגיע לרחוב אהרונסון. מדובר בשתי קצוות מרוחקים של עיר אחת לא גדולה, ובכל זאת, בעוונותיו הוא אינו יודע איך מגיעים והשעה דוחקת ושם כבר מחכים והוא כבר באיחור של חצי שעה. כיון שאין לו מפה של העיר ואלי הוא מאלה שלא מסתדרים עם מפות ובכלל, אין זה מן המנהג במקומותינו לעיין במפה כדי להגיע לפגישה פשוטה, הריהו פשוט פותח את החלון ושואל קבוצת יהודים טובים שאלה שתמיד נשמעת אותו הדבר: "טו טו! סליחה, איך אני מגיע לרחוב אהרונסון?" וואאאוושששש, אוטובוס עובר ומפריע. "לרחוב אהרונסון!" מונית מצפצפת. " א ה ר ו נ ס ו ן ! ".
כאן נעמד עובר האורח על עומדו, בולם בכוח את תנופת הליכתו, מרים ראשו אל על ותולה מבטו בנקודה מרוחקת. נעים לחשוב כי ברגע זה ראשו מרוקן לחלוטין מכל מחשבה שהיא ורק מלא ברחובות ושדרות, שדמיונו רץ בהם כמעוף הציפור, מדלג משכונה לשכונה ומרובע לרובע עד שהוא מסב פניו בשנית אל השואל שכבר הספיק לייצר מאחוריו פקק של עשרים מכוניות, ותוך נשיפת אויר ארוכה ותנועות ידיים אינטנסיביות נותן את התשובה. מכאן ואילך נחלק העולם לתשעה טיפוסים שונים.
זה שלא יודע
זה שלא יודע הוא טיפוס נוח, אם כי בלתי יעיל בעליל. הוא נוח מכיון שהוא מודה שאינו יודע וכך ניתן לפנות אל זה שמאחוריו. הוא לא יעיל מפני שאת ה"מצטער, לא יודע" שלו הוא לעולם לא יירה מייד. הוא תמיד יבצע את אותה סדרת תנועות שיבצע היודע-גם-יודע, לפני שיענה שאינו יודע. אחרי שהביט וכיווץ ודמיין וניסה והתאמץ ונאנח, הוא יפרוש את כפיו לצדדים ויגיד "מצטער. לא יודע".
זה שלא יודע, אבל יש לו "חסד בגופו"
הוא לא יודע. הוא לא יודע כי הוא לא מכאן, כי זה רחוב קצת נידח בקצה העיר, או סתם, כי הוא לא יודע. ובכל זאת, משהו בשליחות הבסיסית שלו בעולמו לא מניח לו פשוט לומר: אני לא יודע. לכן הוא מתחיל לנסות. "אהרונסון אהרונסון....זה מוכר לי כל כך..רק רגע...." מאחור עולות הצפירות עד לב השמים, והוא ממשיך. "אהרונסון....אולי אהרונוביץ'?" לא. אהרונסון. "רגע רגע....תראה. אני לא יודע בדיוק איפה זה יוצא, אבל סע לאזור איצקוביץ', שם יש הרבה אנשים, אז תשאל".
הנווט
"אהרונסון?, רגע רגע רגע, תן לי להניח את התיק שניה. תראה. בגדול, אתה צריך מערבה. בעצם דרום מערב. שים לב: הכיוון הכללי הוא לכאן. לא. לא לכאן, לכאן. בדיוק. עכשיו כך. אתה לוקח כאן, עד הסוף, הכביש מתעקל קצת, ימינה ושמאלה, אל תתייחס, שלא תאבד את הכיוון הכללי. שקט שם! אל תשים לב לצפירות שלהם, שלא תתבלבל. אתה יודע מה? יש לך חתיכת נייר? הכי פשוט. תן לי רגע. אתה נמצא כאן. כן? יפה. זה הכביש הזה, כאן בהמשך...הנה, כאן עצים, בניינים, זאת המאפייה, עם המדר...גות...כן, אתה פונה שמאלה. פשוט שמאלה. רק רגע: לאן אתה בורח! בוא הנה! הנייר שלך!....".
הנווט השבוי
אותו דבר כמו הנווט, רק שהכל הולך לו בצער וייסורים. "תשמע, בגדול אתה צריך....מערבה. לא. לא. בקו אווירי זה יוצא....נו. אוף. בוא נעשה דבר כזה: דבר ראשון אתה נוסע ישר, כן? לא, לא. נו, איך אני אסביר לך...תשמע: אתה יודע איפה העירייה? לא. אז תראה. כיוון כללי רמת גן, כן? לא, רגע, נו, זה בעיה כל העניין הזה, אתה מבין? יש כמה דרכים, בגדול, ו...אתה יודע מה, עזוב. הנה יש מונית ברמזור, תשאל אותו".
זה שטוב בלהנחות נהגים
"אהרונסון? בוודאי. הכי פשוט. תקשיב טוב. ימינה שמאלה ימינה שמאלה ימינה בשני ימינה שמאלה אחרי הבית הגדול ימינה ימינה. אתה זוכר? זאת פשוט הדרך הכי קצרה והכי טובה. תמיד אני נותן אותה. אז כן, זה בסדר? ימינה שמאלה ימינה שמאלה ימינה בשני ימינה שמאלה אחרי הבית הגדול ימינה ימינה".
זה שכבר שנים מדריך נהגים
שעה הוא כבר עומד כאן. הגיעו עשרים שואלים שונים, ואף אחד מהם לא היה צריך לכיוון העיריה. אחד לפרדס כץ, אחד לפתח תקוה. יום משוגע. פתאום אתה הגעת. משמים. "אהרונסון? אוי, ממש השגחה פרטית. אוי, איזה חום היום! כאן ישר...".
התכליתי
"אהרונסון? רגע. איזה משפחה אתה צריך שם? מי אמר לך שאני לא מכיר? מילר? איזה מילר? מה פרוש מה זה איזה מילר? איזה מילר! אה, מילר! מהבדים! מה קורה איתם באמת? לאחרונה עפעס אני לא רואה אותו. אז מה, אתה עם עניבה, אה? מי זאת, הגדולה? שביטלה? מה אתה אומר, איזה יופי. תיסע פה עד הסוף ותשאל. הלו? כן שלום מה נש...".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
