ראשי > הרשת > נט. ארט





גדול אמני זמננו נרצח
אשר שכטר נפרד מהאמן הפולני הנשגב זדיסלב בקסינסקי, ומכפר על חטא ישן
  אשר שכטר
4/3/2005  9:09
גדול אמני זמננו נרצח, לפני קצת יותר משבוע. התואר נראה מוגזם, אני יודע, אך בי נשבעתי -- הוא מוצדק. ולמרות שהוערך בחייו, למרות שזכה לתארים ובסופרלטיבים אינספור, למרות שמעולם לא קופח ותמיד עורר השתאות, בכל שדה אמנותי שידו פנתה אליו, סביר למדי שרבים מכם -- רבים מדי -- לא הכרתם את יצירתו של זדיסלב בקסינסקי, שנרצח, והוא בן 76, שבוע שעבר.   

נאמר כבר בחייו, ואף יותר עכשיו, כשנלקח: זדיסלב בקסינסקי היה יותר מעוד צייר. יותר מעוד אמן. לא היה שני לו. כל עבודה מעבודותיו הייתה חוויה בפני עצמה - שער לעולם אחר, מסתורי וחבוי באפילה, של היפעמות אכסטטית ושל סיוט, של מוות יפה כל כך, עד שעלה על החיים בעדינותו, בשבריריותו, באנושיותו ובקסמו המופגן, מימד שהפגיש בין שירה לבין בד, והדביק את השניים ברוח; מישור חד פעמי של יופי כמעט-מאגי, מתפתל ומזדחל כלחש תפילה איטי, העולה אל השמיים, תחינתו הכואבת של אדם שהוא כואב, ובודד, ונעזב. 

 

הוא נולד ב-1929, בעיירה הקטנה סאנוק, סמוך לגבולה הדרום-מזרחי של פולין. לאחר שרכש תואר בארכיטקטורה בקראקוב, החל לעבוד בפיקוח על אתרי בנייה ממשלתיים, אך פרש מעבודה זו לאחר שנתיים של שעמום, בחילה ושאר עינויי-חולין. מעתה והלאה תיעל את כל מרצו, את כל כוחו אל האמנויות, תחילה אל הצילום, כאשר הציג תערוכה ראשונה (ועטורת-שבחים) מתצלומיו ב-1958, אך עד 1960 כבר זנח כליל את הצילום והחל להתמקד ברישום, בפיסול ובציורי-שמן. לא לקח זמן רב עד שהמוניטין שלו בנה את עצמו. ב-1975, לאחר שסקר-מבקרים הגדירו כ"אמן הפולני החשוב ביותר ב30 השנים האחרונות", עקר עם אשתו ובנו מסאנוק לוורשה, בתקווה להתחמק מאור הזרקורים ומן הפרסום, שהיה שנוא עליו. תמיד התבודד, תמיד ברח מתשומת הלב שהורעפה עליו, לעיתים נדירות נראה בפתיחת תערוכותיו. את מרבית זמנו -- שתים עשרה שעות מדי יום! -- היה משקיע בפרצי יצירה קדחתניים, תובעניים, לצלילי מוסיקה. "כולנו רואים את המוות לנגד עינינו", ענה כשנשאל פעם מדוע ציוריו מלאים כל כך בריקבון, בחורבן ובמוות, "אני איני יוצא דופן. אני עצמי מפחד הרבה יותר למות מאשר אני מפחד מן המוות עצמו". ואכן, הטרגדיה לא הייתה זרה לו: לפני מספר שנים מתה אשתו, ובנו היחיד התאבד, לאחר מאבק ממושך בדיכאון קליני. הוא הוסיף לעבוד - היצירה הייתה כל חייו. אניגמטית כמותו, גם היא מעולם לא גילתה דבר על אישיותו של בוראה נוסף על המעט שהיה גלוי וחשוף בה. דבר אחד, אמנם, היא כן גילתה: מדובר היה בגאון, רב-אמן.    

"Si Monumentum Requiris, Circumspice"   


מת, אם כן, זדיסלב בקסינסקי. נרצח, אם להיות מדויק. נמצא בדירתו בוורשה, מת, פצעי דקירה מרובים בחזהו וביתר חלקי גופו. לא נלקח דבר מן הדירה, המשטרה שללה אפשרות של שוד או של פריצה; מאוחר יותר התברר שהיו אלה שני נערים, שרצו ללוות כסף וכשבקסינסקי סירב -- הם הרגוהו. כך הוא מוצא את מותו, האמן.   

זה נראה פעוט לרבים מכם, אני בטוח. אמן מת, ואפילו היה אמן מוצלח, אז מה. בכל יום מתים אלפי אנשים, חשובים יותר או פחות - בדמיוני אני כבר שומע את מקהלת המוסר הרגילה מזמרת משהו על איזו זקנה ערבייה שנמקה במחסום או על כמה יתומים אפריקאים שגוועו ברעב... אבל אלו אינם אמנים, אפילו אם יקראו לעצמם כך, ואת האהבה העמוקה, הרוחנית-כמעט, שרחשו אמנים רבים, ואוהבי אמנות רבים אף יותר, ליצירתו של זקן שמעולם לא פגשו, לבקסינסקי, הם אינם יכולים להבין, גם לא את היראה שחשים כה רבים - ואני מעיד, הרי, מניסיוני האישי - כשניגשים לכתוב עליה. כשקרוב משפחה מת, נהוג לבכות; כשכוכב רוק או פוליטיקאי מת, ישנם אלה שמתאספים בכיכר, שמים פרחים ומנגנים שירים ענוגים בגיטרה; כשאמן ומופת כמו בקסינסקי מת, בכי נראה עבש, מגוחך, בנאלי, ומתברר שהאדם אינו ניחן בכלים הרגשיים או הגופניים כדי להכיל את הצער. האובדן הוא אובדן שקשה ליישב, וקשה אף יותר להבין. כמה איבד עולם האמנות כשאיבד את בקסינסקי, אין לדעת. שלושה ימים אחרי מותו התפרסם באחד ממוספי סוף השבוע של העיתונים הגדולים ראיון עם דראג קווין טווסי, א-מיני, דקדקנט נאיבי נטול-כישרון או תובנה מקורית אחת, שהתייחס לעצמו במונחים השמורים לפיקאסו או לגויה, ולרגע ? באופן מוזר - במקום להתעצב הרגשתי מעודד, משהבנתי: כך, רק כך, באמת מוספד רב-אמן.   

יצירתו של בקסינסקי מעוררת אימה, כשניגשים לכתוב עליה. אין יודעים מה לומר, ועוד פחות מכך -- מה לכתוב. לא כיוון שהיא ריקה, חלילה, אלא להיפך: משום שהיא עשירה ומלאה כל כך, עד שכל תיאור של פרט מחוויר לעומת הגילוי שבהיראותו. אפשר לומר עליה הרבה דברים, על יצירתו: שהיא פנטסטית, שהיא סוריאליסטית, שהיא מקאברית, שהיא אמנם מלאה במוות, ריקבון וחורבן, אך בכל זאת היא מפעימה מרוב יופי, שהיא מופשטת אך לרגע לא עד שכחת-עצמה, שהיא חדה וצלולה, על אף שרבו החידות שהיא אוצרת בתוכה על פני מה שהיא מגלה, שהיא אידיוסינקרטית עד אין קץ -- ובכל זאת, ודווקא משום כך, היא מהפנטת. אפשר לומר שהוא הציג נופי-ישימון, תמונות של לפני ואחרי אפוקליפסה, עולמות דמיוניים של אימה והרס. אפשר לומר אינספור דברים עליה, עד להתפקע, אך אי אפשר לתאר אותה. מילים, כאמור, מחווירות לעומת היראותה. על יצירה כזאת אי אפשר להצביע, אי אפשר להכפיפה לחוקי הלשון והשפה, לנקלות מוגבלותם של מושגי האדם. אפשר לומר, "היא מעולם אחר", ולהשתאות לנוכח השער המרהיב, החד פעמי הזה שהיא מציעה לנו ליקום הרוחש שבתוך דמיונו של אמן -- שער אשר, כמו שער החוק של קפקא, איננו יכולים לעבור בו. ההתבוננות בעבודת אמנות גדולה, תמיד היא מלווה בתחושה של אובדן, ואין תחושת אובדן גדולה יותר, חובקת יותר, מאשר המבט הראשון, הבתולי, באחד מציורי השמן של בקסינסקי. לנוכח העולם עוצר-הנשימה, הבלתי-מושג הזה, כל צופה הופך למיותם.      

בהתחשב בכל האמור לעיל, לא אתיימר לתאר כאן את עבודותיו של בקסינסקי. תיאור עבודה אחת בלבד היא מטלה שבכוחה להדאיג את טובי המשוררים שבינינו, אך חשוב מכך -- אין דרך לתאר, ולא לעשות לה עוול נורא. אפשר להסתפק בהצבעה אילמת -- המחווה כלפי היצירה, אך מבלי לנסות וליטול את הבכורה ממנה -- על נופים אגדתיים, מיתולוגיים של עולם שנקבר ונחרב, על עיי חורבות ועל רסיסים של חום בין שברים והררים של הרס. אפשר להצביע אל יתמות, ועל כאב, אך גם על הודיה עמוקה כל כך, שאפילו את המוות, את הריקבון ואת האימה העמוקה, המחלחלת, היא ממלאת ביופי. אפשר להצביע על רסיסים של בדידות, ועל ניצוצות של גאולה, אפשר להצביע על פיכחון צלול, כואב, ועל שכרות מעצם קיומו, השתנותו, מעצם שרידותו של החומר. אפשר לראות ולהתפעם משברים מאוחים, מטולאים של שירה מזוקקת בעולם שבור, מרוסק ומקוטע, אפשר להצביע ביראה על עוצמה, ועל רוך, על חושך ואור ועל תקומה רצוצה, שבורת-גו אך גאה, על אימת המוות. אפשר גם להניח את היד, להפסיק לחפש, ופשוט להקשיב לסימפוניה שהיא, היצירה, מתארת: מנגינה של כאב, פיכחון ועצב, המאששת את היותנו כאן, למרות כיליוננו. ביצירתו של בקסינסקי רב המת, החרב, הצלוב, המקאברי והמורבידי, אפילו לפנטסטי שבה צלעות חשופות, עיניים רעבות, ומעליו עננים אדומים, ופסגות מעלות עשן -- אך יהיה זה שגוי מאין כמוהו, לומר שעסק רק במוות. המוות היה התפאורה, הרקע, העולם הנתון, שיש להתמודד עמו, אך לא את המת הוא חיפש, אלא את החי בכל מקדש חרב, בכל עולם שאבד, בכל זירת רצח. כמו נווד ובידו מצלמה, צילם את נופי העולם המקיף אותו, ומעולם לא פסק מלחפש סימנים נעלמים של חום, של חיים ושל גאולה אבודה.   
הערה:
טור זה אינו רק הספד לאמן דגול שנרצח, אלא גם -- במידה מסויימת -- תיקון של עוול. למרבה המבוכה, האמן הטוב ביותר שכתבתי עליו, כתבתי עליו דווקא בטור הראשון שלי, טרם שידעתי מה דרוש ממני, טרם שהטור הזה קיבל צורה. מאז, ודאי הזכרתי את בקסינסקי עשרות פעמים -- לוקאש באנאש, בן טיפוחיו, זאליבארק ועוד רבים מהאמנים שהובאו כאן, כולם חבים לו. אך תחושת אי-נוחות תמיד הייתה שם, בידיעה שהאמן הטוב ביותר קיבל דווקא את הטור הלוקה ביותר, בתחושה שנעשה עוול -- גם אם מזערי לחלוטין עבורו, אני בטוח -- לאמן שכלפיו חשתי הערצה עמוקה.

לכן, כתיבת הטור הזה אינה רק הזדמנות לחלוק כבוד אחרון, אלא גם אפשרות לכפרה מסוימת על משגה שבעבר. לכל אלה שלא הכירו את בקסינסקי קודם, אני מקווה שנפתח עבורכם שער; ולאלו מכם שהכירו את עבודתו ואהבו אותה, נותר לי רק לחזור עבורכם על מילותיו של בוריס פסטרנק, כששמע על מות מושא הערצתו, שתמיד חשש לפגוש (ובסיפור הזה, אני פסטרנק), רילקה: כולנו יתומים עכשיו. 
נט.ארט
המדור, המתפרסם מדי יום שישי, חושף אמנים שלא היינו פוגשים אלמלא הרשת.   
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
זה נראה פעוט לרבים מכם, אני בטוח. אמן מת, ואפילו היה אמן מוצלח, אז מה. בכל יום מתים אלפי אנשים, חשובים יותר או פחות ? בדמיוני אני כבר שומע את מקהלת המוסר הרגילה מזמרת משהו על איזו זקנה ערבייה שנמקה במחסום או על כמה יתומים אפריקאים שגוועו ברעב... אבל אלו אינם אמנים, אפילו אם יקראו לעצמם כך, ואת האהבה העמוקה, הרוחנית-כמעט, שרחשו אמנים רבים, ואוהבי אמנות רבים אף יותר, ליצירתו של זקן שמעולם לא פגשו, לבקסינסקי, הם אינם יכולים להבין