ראשי > הרשת > נט. ארט





להתיידד עם החושך
יצירתו של לוקאש באנאש משרטטת את הסערות שבמחשכי נפש האדם והופכת את לקסם נשכח
  אשר שכטר
24/9/2004  9:04
"החיים האמיתיים אינם כאן...אינם נמצאים בעולם..."
(ארתור רמבו)
 
המתחולל בנפש האנושית העסיק ציירים, פסלים, סופרים ומשוררים עוד משחר ההיסטוריה. דיכאונותיו, סערותיו, תשוקותיו ופחדיו של האנוש, והתהייה על מקורותיהם, הולידו אינספור יצירות לאורך הדורות – כובשים גדולים, מלכים, בני אצולה, פשוטי-עם, בורגנים, כולם הושמו תחת עינה הבוחנת של האמנות. רוצחים, עריצים, טורפים צמאי-דם, כולם הונחו תחת סכין המנתח. מטורפים, קדושים, כופרים ומנהיגי-כת, כולם צוירו, צולמו, תוארו ותועדו. אהבות ופחדים, תאווה ושנאה, אותם הנושאים העסיקו את האדם החושב אלפי שנים, בנסיונותיו לתהות מדוע גורמים עלומים שבנפש מפילים את רעיו מסביבו, וכיצד ניתן להתגבר עליהם; מדוע הם מרוממים לגבהות שכזאת אחרים – וכיצד ניתן לנצל זאת. הדמיון, אותה הידרה משתוללת ופראית המציתה אש בבשר החיים, העסיק אמנים רבים שנצרבו בו, מאז ועד עולם.
 
אך כיצד יכולה האמנות לפנות פנימה, אל מעבר להחצנתם והאנשתם של גורמים פנימיים – כיצד יכולה האמנות לתאר את המתחולל במעמקי הדמיון האפלים ביותר, כיצד יכולה היא לתאר את האימה, ואת הפחד? זו שאלה שהאדם נידון לחזור עליה לנצח – כיצד ניתן להאיר (ובאיזה אמצעי ניתן לעשות כן) את פינותיו החשוכות של הלא נודע, המסתתר בתוכנו?
עבודה של לוקאש באנאש
***
האמן הפולני לוקאש באנאש הוא, להודאתו, מגדולי מעריציו של זדיסלב בקסינסקי. למעשה, לומר 'מעריץ גדול' במקרה זה יהיה להסתכן בלשון המעטה. עבודותיו המקאבריות, עמוסות ההומור השחור והאירוניה, הנתונות בעלטה מסתורית, מקבילות באווירתן ובדימוייהן לאלו של הווטראן הפולני הוותיק, אף הוא ממפה עיקש של טרדות הדמיון, החלום והנפש. עבודותיו המוקדמות של באנאש, אשר החלו להופיע ב-98 והתאפיינו בדימויים של אלימות, עיוותים ומוות, במהרה רכשו להן שם, והתכתבות החלה להתפתח בין הצייר הצעיר לבין בקסינסקי עצמו - הישג אשר לא כל יוצר יכול להתהדר בו. אמנם, לפי עדותו, השפעתה הגדולה של יצירת בקסינסקי עליו הרעילה את יצירתו שלו, וב-2001 השמיד האמן את כל עבודותיו (למעט אלה שנמכרו כבר): "לאחר צפייה מרובה מדי באלבומי-עבודות של בקסינסקי". מאותו רגע ואילך, הפכו עבודותיו לעצמאיות יותר ברוחן, גם אם לא מנותקות לחלוטין מן הריאליזם הפנטסטי האפל של מושא ההערצה, המרבה אף הוא לעסוק במבעית, במעורר השראה ובגרוטסקה.
עבודה של לוקאש באנאש
***
"...השכל המהופנט, המתאמץ לשווא לגבור על חולשות האורגניזם, מגלה בפליאה ששוב אינו אלא גוש של קבר..."
(לוטראמון)
 
יצירותיו של באנאש, רישומיו וציוריו, מתאפיינות בחשיכה האופפת אותם. מין ערפל סמיך המכתר את מושא העבודה - חונק אותו, מחמם אותו, מתפלש בו. כמו בציוריו של בקסינסקי, גם עבודותיו של באנאש עושות שימוש במעוות ובמופרז, במבהיל ובמזוויע כדי לשרטט את קוויה החמקמקים של החרדה הקיומית, ואת התחום האפור שבין חלום למציאות, שבין הגשמי והמתפורר לבין פלאיו הנישאים על ענן של הסוריאליזם הפנטסטי. הנחשף הוא פנים הנפש הרדופה, האכולה מבפנים ע"י חלומות וסיוטים המזווגים ביניהם עד קהות, החיים הרוחשים שמתחת לפני השטח של השבירות האנושית, המורכבת מאיים של תודעה המתקשרים ביניהם באמצעות מושאים הנודדים בחוסר-אונים ב חשכתו הנצחית של המוח. עולם זה הוא אפל, ונידח, הוא מפחיד באותה מידה שאדם אחר עלול למצאו משעשע; קברים וריקבון, ניוון ואובך אפרפר-אדמדם, המקיף הכל בדחיסותו – דברים נדמים כמרחפים בו בכוחות עצמם, בעלטה, לעיתים במסלול התנגשות בלתי נמנע לעבר עצם מוצק אחר, ולעיתים פשוט שוכבים שם, בחלל, בלא ניע, מחכים שילקטו אותם. דווקא הריקות, אשר באופן פרדוכסלי יוצקת משמעות לעבודות, היא המהפנטת; דווקא הקור הזה, הרדוף, הקורא "זנחו כל תקווה, אתם הנכנסים לכאן". המרתק כאן הוא הגיהנום הקר, הטחוב והחשוך של הנפש, הצינוק בו נכלאים החיים הלא רצויים לקדרות מתמשכת, עד קץ כל הזמנים.
עבודה של לוקאש באנאש
***
"שעת הרוצחים הגיעה"
(רמבו)
 
רובנו זקוקים לאויב מאיים: פרא אדם המתנשא לגובה שלושה מטרים עם סכינים בפיו ורובים בידיו; כלב רצחני וקל-רגליים היורק קצף; מוסלמי מזוקן, חמוש בחגורת נפץ; ענקים, סופות, מגדלים נופלים, יצורים מן החלל החיצון, הרי-געש; שטנים, שדים, כופרים, מכתבי פיטורים, הצעות עבודה, תאונות דרכים, היטלר, מבול של חרא – הרשימה נמשכת: ספקו לנו, ונפחד ממנו. כל עוד אנחנו רואים אותו, כלומר – כל עוד הוא מוחשי; כל עוד הוא ניצב לנגד עינינו.
 
אך לא רק מאנשים חמושים עם מבטא ערבי וזקן, רוצחים סדרתיים, טורפים מיניים, מחלות קטלניות מדבקות וראשי ממשלה שנדבקו בהן עלינו להרגיש מאוימים – המתרחש בתוכנו מסוכן לאין ערוך מאלה. כל הסטיות, סוגי האלימות, אופני האכזריות וצורות המיתה יכולים לרדפנו, אך שום דבר מוחשי לא יוכל להגן עלינו, או להכין אותנו, לקרב מול המתחולל בשממה הנשכחת שבתוכנו, משולש ברמודה זה במעמקי התודעה אליו נדחקות האמיתות הכואבות, השקרים שסיפרנו לעצמנו, הסתירות, הביעותים, חזונות האימה, חטאי העבר הרודפים אותנו – הפחדים העמוקים באמת, הפחדים לא רק לשלום הגוף, אלא לשלום הנפש, נמצאים שם, בלי ידיעתנו: יקום שלם, פעלתני, שאנחנו מסרבים להכיר בקיומו ובה בעת מתחמקים מלהתעמת איתו.

כאסיר, כבול בשלשלאות לכלוב-קרח זה של חיי תמותה, המאייר את חלומותיו על רצפת כלאו בצבעי עובש וטחב, כך מפיח באנאש חיים בשממה הנרדפת שבמרתפי התודעה, והסיוטים הופכים לקסם נשכח, נעלם, הנחווה שוב -  כזה שהדחיקה לסוף המחשבה רק גורמת לחזרה אליו להיות יותר מושכת. כמו בקסינסקי לפניו, משרטט באנאש את הלא-נודע, את האפל, המטושטש, האביך,  הנוגע ללב, המקאברי והגרוטסקי. האמנות, אמר מישהו, היא הדרך הטובה ביותר להתיידד עם החושך, וכדאי לעשות כן – בסופו של דבר, הוא יבלע אותנו בכל מקרה.

 
"מי שמסתכל מבחוץ אל תוך חלון פתוח, לעולם לא יראה דברים רבים כל כך כמי שמסתכל אל תוך חלון סגור."
(שארל בודלר)
הערה
טור זה הוא השלושה-עשר בסדרת טורים המתמקדים בסטייה, באכזריות, במין ובמוות באמנות היום, דרך האינטרנט. המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, בקשר שבין אמנות לרשת, בשינוי שעוברים שני המושגים הללו כשהם נתקלים זה בזה, באותם אירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן.
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך