 |
 |
|
|
|
|
| הנערה שהודיעה בבלוג על ניסיון התאבדות מספרת לקוראיה על קורותיה ותחושותיה. "הייתי אחוזה בתוך טירוף שלא ידעתי איך לעצור אותו" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בלילה שבין שני לשלישי הוקפצה ניידת
לביתה של נערה מאזור לכיש, אחרי שפרסמה בבלוגה הודעת התאבדות. הנערה הובהלה לבית החולים לאחר שבלעה 15 גלולות משככי כאבים.
"אני הולכת לעשות את זה", כתבה. "זאת הפעם השנייה בחיים שלי שאני מחזיקה את הכדורים האלה ביד שלי. בקבוק מים לידי. הדלת של החדר נעולה. מה עוד צריך? נראה לי שהכל מכוסה. שיהיה בהצלחה".
עכשיו היא מתאוששת בבית, ומצאה גם כמה דקות לעדכן את קוראי בלוגהּ הקבועים, וגם את אלה שהגיעו לשם בעקבות הפרסומים בתקשורת, על קורותיה ותחושותיה. הפוסט שפרסמה נותן הצצה בלתי שגרתית לנפשה של נערה שנקטה בצעד קיצוני באימפולסיביות ובשגעון, על פי עדותה, אבל לא באמת התכוונה למות.
להלן קטעים נרחבים מהפוסט.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
...
|
|
|
 |
|
|
|
"כבר חודשיים שאני צופה מהצד על החיים שלי, ושמה לב איך שהם מתפרקים לאט לאט. החבורה הזאת, שעליה מסופר בפוסטים קודמים, הייתה כל החיים שלי, ולראות אותה מתפרקת עשה לי לא טוב. כל כך לא טוב.
להסתכל על כל המריבות, התככים, הבלאגן שנהיה, ולדעת שכל זה בגללי, זה מה שהרג אותי נפשית. וכן, אני בהחלט לקחתי את כל האחריות עלי.
בשבועיים האחרונים הרגשתי מעין התפרצות רגשות, משהו שבחיים שלי לא הרגשתי. אני כל הזמן ישבתי וחשבתי (ובכיתי), מה אני עושה הלאה? איך אני מתקנת את מה שגרמתי? במשך שבועיים תמימים, לא הצלחתי להוציא מהראש שלי את הנושא הזה שמכאיב לי כל כך. איך אני מחזירה את החברים הכי טובים להיות חברים הכי טובים, לאחר שאני הפרדתי ביניהם? איך אני מחזירה את ה"____" שלנו להיות מה שהיה, אחרי שאני הרסתי הכל?
אני אני אני. כל הזמן חשבתי על מה שגרמתי ועל זה שאני לא יכולה לעשות כלום בנוגע לזה.
אז למה דווקא שלשום? למה דווקא ביום הזה, אחרי שהרגשות האלה לא עברו ממני במשך שבועיים?
באותו יום התייאשתי. פתאום הבנתי במכה, שזהו. באמת אין לי יותר מה לעשות. המצב הולך להישאר ככה, ולא משנה מה אני אעשה, או מה אני ארגיש.
אני לא יודעת אם אתם מבינים עד כמה התקווה חשובה, כי שלשום הבנתי עד כמה זה רע לאבד אותה. כי בעצם כשמאבדים את התקווה, מה נשאר לנו? מה באמת נשאר לנו?? מה נשאר לי שלשום אחרי שאיבדתי אותה? כלום.
וההבנה הזאת, שאין לי יותר מה לעשות, שאין לי איך לתקן את המצב, שאין לי ברירה אלא להמשיך לחיות עם זה, הכתה בי בכזה בום שנבהלתי.
ותרשו לי לספר לכם על עוד פאק שלי... אני בחורה אימפולסיבית, שפועלת מיידית לפי הרגשות שלה, לפעמים בלי לחשוב על התוצאות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
כאב לי קצת הראש, מרוב הלחץ והבכי. לקחתי כדור אחד נגד כאבי ראש. כדור חזק, שבדרך כלל משפיע מיידית על הכאבים שלי. הוא לא עזר. לקחתי עוד אחד, בתקווה שהפעם יעזור.
במשך שעה וחצי לקחתי כ-15 כדורים, כל פעם קצת. אני לא יכולה להסביר על מה חשבתי, כי באמת שאני לא יודעת. הייתי אחוזה בתוך טירוף שלא ידעתי איך לעצור אותו. הרגשתי חסרת מנוחה, ושאני חייבת להרגיע את עצמי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא ידעתי איך לעצור את עצמי וכאן כבר התחלתי לפחד. התחלתי ממש להפחיד את עצמי. והמשכתי לבלוע.
הכוונה שלי לא הייתה מוות. אני אוהבת את החיים שלי, אני אוהבת לחיות, אני רוצה לחוות את העתיד שלי. המעשה הזה נבע משיגעון. השתגעתי ולא ידעתי מה לעשות בשביל להרגע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
התחלתי להרגיש קצת מסוחררת, כאב לי הראש, אפילו יותר מקודם. הייתי עייפה והייתי חייבת ללכת לישון. אלעד אמר לי שהוא הולך ל___ ובדרך הוא יעבור אצלי. שמחתי, כי דווקא אותו הייתי צריכה איתי באותו רגע.
[...]
הלכתי לישון, בידיעה שעוד מעט אלעד יעיר אותי. באמת חשבתי שהכדורים האלה ירגיעו אותי, יעזרו לי להרדם, ולמחרת בבוקר "ייעלמו". אתם מבינים למה אני מתכוונת שאני אומרת שלא חשבתי על התוצאות? זה גרם לי לחשוב בדרך לא הגיונית, מה שאף פעם לא קורה לי.. ההורים שלי לא היו בבית כשלקחתי את הכדורים, אבל הם היו בבית כשהתחלתי להרגיש לא טוב, והיו בבית כשעברתי לחדר שלי והלכתי לישון. הם שאלו אם הכל בסדר, כי בקושי שלום אמרתי להם. צעקתי שכן ושאני עייפה, והלכתי לישון. אם היה לי מנעול בחדר אני חושבת שהייתי נועלת. רציתי להרגיש "בטוחה". ממה? לא יודעת.
אלעד לא בא. הוא התקשר ואמר שלא מסתדר לו והוא יראה אותי מחר. האכזבה הייתה ענקית, אבל אמרתי לו שבסדר, ושנתראה מחר. חזרתי לישון, דבר שלא היה קשה בכלל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חדר הפיקוד לאיתור אובדנות אינטרנטית במשטרה. צילום: פלאש 90
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
אחרי כשעה אמא שלי התחילה להעיר אותי. אני זוכרת את זה קצת מעורפל, אבל זוכרת. לא הצלחתי לענות לה מרוב עייפות וסחרחורות, עד שהיא אמרה: "יש ניידת בדרך לפה. יש לך מושג למה?" פתאום הצלחתי לצעוק, למרות שזה עשה לי כאב ראש. באותו רגע לא רציתי שהם יגיעו. ידעתי שאני אהיה בסדר מחר בבוקר, ולא רציתי שהם יתערבו לי בחיים. רציתי שאמא שלי תצא מהחדר, תגיד להם שהכל בסדר, או שהם טעו בבית אולי, ושהם ילכו. אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי.
כנראה שלא הייתי משתפת פעולה, אבל השוטרים היו כל כך נחמדים. אחד מהם ישב על המיטה שלי, ביקש מכולם לצאת מהחדר כי הוא רוצה לדבר איתי. הוא דיבר בקול נעים כזה, וכל הזמן ניסה להצחיק אותי. הוא הבין אותי ואת השפה שלי, וזה הרגיע אותי. השוטר השני בא וכששמע מה בלעתי וכמה, הוא אמר שזה מסוכן ושחייבים לקחת אותי לבית חולים לעשות שטיפת קיבה. נבהלתי ממנו כשהוא אמר את זה, כי לא היה לי מושג שזה יהיה כזה רציני. ועוד יותר, נבהלתי מעצמי, לחשוב שאני מסוגלת להגיע למצב כזה.
אנשי מד"א הגיעו, עשו בדיקה קטנה ואמרו בקשר שמובילים אותי לבית חולים. הם לקחו אותי לאמבולנס והמשיכו לבדוק כל מיני דברים שם. כשהתחלתי להרדם אחד מהם אמר שאסור לי להרדם, ואז אמא שלי ניסתה לדבר איתי רק כדי שאני לא ארדם. להרדם זה הדבר שהגוף שלי הכי רצה באותו רגע, אבל הוא אמר שזה מסוכן ושאסור לי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
אישפזו אותי ל"כמה שעות, עד הבוקר", וזה הפך להיות עד הערב שלמחרת. נפגשתי עם עוד פסיכיאטרית שקבעה: "הילדה לא אובדנית. אין לה מטרות מוות, והיא לא דכאונית. גיליתי רגישות יתר, דבר שגרם למעשה. המלצות: פגישה עם פסיכיאטר פעם בשנה על מנת לקבוע שלא יקרה שוב". וזהו. אז אני לא דכאונית, אין לי מטרות מוות, והמטרה לא הייתה אובדנית. גם היא הייתה נחמדה.
קיבלתי מהבית חולים פתק שחרור, וחזרנו הביתה. [...] אחרי מקלחת ושינה טובה של איזה שעה, אלעד בא. היינו ביחד כל הערב וסיפרתי לו הכל. עשה לי טוב אחרי שהוא הלך להרדם ולחשוב עליו, במקום על כל מה שעברתי.
זהו.
הסיפור "נגמר". אמנם אני אצטרך לחיות איתו כל החיים שלי, בתיק שלי רשום "נסיון להתאבדות", למרות שזה לא נכון. קשה להסביר להם שלא ניסיתי להפסיק את החיים שלי, ולכן זה לא נסיון התאבדות. אבל נו טוב, שיהיה...
אז הסיפור נגמר והחיים שלי חזרו, איכשהו, למסלולם.
אני מניחה שמתישהו אני גם אפסיק לחשוב על זה כל הזמן, ואפסיק לפחד מעצמי ואפסיק לראות רופאים ופסיכיאטרים כל פעם שאני עוצמת עיניים, ואז ההחלמה תהיה הרבה יותר קלה"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במקום ללחוץ על האיקס, ניסו לעזור לי
|
|
|
|
|
|
|
בפוסט מתייחסת הנערה להודעה האובדנית שפרסמה: "לפני שעזבתי למיטה, כתבתי בבלוג הזה את הפוסט שכולם כבר מכירים. ושוב, אני לא יודעת למה כתבתי את זה. אולי בגלל שהייתי צריכה את הצומי הזה באותו רגע, להרגיש שכן אכפת למישהו. אולי זה חלק מזה שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי וחשבתי שזה מה שירגיע אותי. אולי פשוט הרגשתי צורך 'להסביר' את עצמי לבלוג, שכן היה איתי בשנה וחצי האחרונות ו'תמך' בי ברגעים הכי קשים שלי, בלה בלה בלה. בקיצור, אני לא יודעת מה גרם לי לכתוב את זה פה. אבל העובדה היא שכתבתי. וקוראים ראו את זה, ובמקום ללחוץ על האיקס, או על 'אחורה' כמו שחשבתי שהם יעשו, הם התקשרו לכל מיני גורמים שינסו לאתר אותי ולעזור לי".
"משמח אותי לראות שיש מספיק אנשים שכן אכפת להם ממני בלי להכיר אותי, אבל מפחיד אותי לראות שכל כך הרבה אנשים הגיבו לכתבה בנענע, ולפוסטים שבבלוג. [...] נבהלתי לגלות את הכתבה בנענע, ושהבלוג שלי 'התפרסם'. זה כל כך הלחיץ אותי שאנשים ידעו מי אני. אבל לקרוא את התגובות בנענע ובבלוג עשו לי רק טוב".
"בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל מי שידע לתמוך בי, בין אם זה להתקשר למישהו שיעזור לי, ובין אם זה להשאיר תגובה, ובין אם זה להתפלל בשבילי או לקוות בשבילי. כמו שאמרתי, עשה לי טוב לראות את הכמויות של ההודעות שהשארתם לי, ולקרוא הכל אחרי שחזרתי".
עם זאת, הנערה מציבה קו אדום וברור: "הבלוג הזה תמיד היה, ואני מקווה שתמיד יהיה - אנונימי".
| | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
