 |
|
|
|
|
הררי הפסולת של המפוכחים |
|
|
|
|
S.N.A.F.U היה (או לא היה) מטורף-יוצר שהקים מקדשי אמנות וניסה להשמיד אותם לפני מותו. פרויקט רשת מנסה לאצור את יצירתו |
|
|
|
|
|
|
|
|
הם חולפים על פניכם מדי יום, ולרוב אינכם שמים לב אליהם. לפעמים הם ממלמלים לעצמם, טרודים בכבליו של קיום אחר, ולפעמים הם ישובים כמורים, חצי-ישנים, בפינתו של אוטובוס. בכל עיר גדולה, אתה יכול להיתקל בהם ברחוב, לפעמים מטיפים נחרצות, לעיתים מבקשים נדבה, לפעמים רק הערה קטנה – ידידותית, ככל הנראה – המובנת רק להם. עבור רובם, העולם נחלק להם, והוא; חוטא, וצדיקים; מכונית מהירה, והולכי רגל; אף אחד מאתנו אינו תוהה באמת מה הולך בראשם, מאיזה ביב-שפכים הגיע הריח הזה, הנלווה אליהם כצל שני באשר יפנו, ולהיכן נודד הראש, המשוטט יחד עם הגוף, נסחב אחר הרגליים המקרטעות בין עזובותיהן השכוחות ביותר של ערי הענק, מעבר לגבולות שלטי הפרסומת, בתי הקולנוע ומקומות הבילוי, היכן שגוויות ענקים מתכתיות נחות מנוחת-עולם לצד שברי-בניינים, על מיטות חצויות של אבן. אף אחד אינו יכול לשער אילו חזיונות של תופת תוקפים את ראשם הסבוך של אלה, המטיפים בכיכרות בכזה להט, ואף אחד אינו רוצה לנחש אפילו אילו חזיונות של בני-אדם פשוטי עור וקרקפת, המתענים באש-תחתיות, פוקדים את אלו השקטים יותר, המתבוננים בתיעוב אדיש, שקט, בעולם שסביבם, מודדים אותו, מרחיבים אותו, משליכים אותו לתוך גבולות ההזיה הפרטית, בה הם אלים הגוזרים את דיני האדם: נוראי-הוד, לא-מובנים וחסרי-רחם, הורסי-עולמות ופורצי-גבולות המתקיימים משאריותינו; קדושים, נוודים, נושאי-צלב ונביאים בעלי להט תנ"כי למגר כל חטא מעל פני הארץ, אמנים מטורפים שבדרך כלל כשלו להעביר את המופלא, הנסתר והמרהיב אשר בראש אל הנייר, או אל הבד.
ומה אם היה פונה אליכם אחד 'מהם'? פושט-יד, בעל-חזון, המציע לכם להתלוות אליו לאחד מאזורי התעשייה המוזנחים ביותר של העיר, בין מגרשי הגרוטאות למפעלים המפונים מטעמי בטיחות, ועוד היה מקמץ בפרטים ככל הניתן, מזמין אתכם לחוות את חוויית ה'מקדשים' שלו, מבלי לפרט מהם? האם הייתם הולכים אחרי אדם שכזה? האם מותר להניח שלא? ומה אם, לדוגמא, אותו בטלן רליגיוזי לא היה אנס אפשרי, רוצח סדרתי לא חבוי במיוחד או גנב תחתוני נשים? מה אם באמת הזמין אתכם לטיול קצר ברחבי 'קנו' הרוחני, מסע אל הצד השני של היקום, העולם דרך עיניו? האם מותר לשער שגם אז לא הייתם מתרצים ופונים ללכת בעקבותיו של זה, פרוע-שיער המדבר בראשי-תיבות חסרי-פשר כנגד מערכת עולמית לשטיפות-מוח ממוסדות ובעד הצורך לחוות את חוויית העולם דרך עיניו, ב'מקדשים' אלה שהקים מפסולת וטיח מתפורר, כדי להיות מחוסנים מפני פגעיה של המערכת הרעה השואפת להפוך אתכם ליצורים דמויי-נמלה, העושים מדי יום – ומבלי לחרוג – את תפקידיהם? האם הייתם מקשיבים, ולו בעבור ההתנסות בראיית העולם דרך עיניו של דון-קישוט, לראות ענקים בכל בניין משרדים ומקדש -מקום התחדשות רוחני - בכל זירת-פשע חרבה המושכת אליה רק מסוממים ו'אורחי'-לילה?
השאלה היא, האם ידוע לכם בכלל מהו הסיכון, והאם הייתם נוטלים אותו, מניחים לעצמכם להיות משועבדים להזייתו של זה, החולק עמכם את עולמו בו הוא, הנווד, בן-בית, בעוד שלכם זוהי הפעם הראשונה בעולם זר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| /images/archive/gallery/152/662.jpg |
|
|
|
 |
|
 |
הקן החד תאי
|
|
 |
|
|
"בינתיים פענחתי אחדות מבין המילים שרפרפו לנגד עיני, טרחתי מאד לקראן והייתי נאלץ, למעשה, לנחשן למחצה, האותיות הופיעו במרווחים בלתי-שווים, כה חיוורות ורפות, ודעכו כה מהר. האיש שכך חשב לנהל עסקיו היה מן הסתם שלומיאל, זאב-ערבה, ברנש מסכן; מה טעם מצא להציג אותיותיו כאן, על גבי חומה זו, בסמטא היותר אפלה של הרובע הישן, שרגל כלתה ממנו בשעה לילית זו, במזג אוויר גשום זה, ומדוע היו האותיות כה נמהרות, כה רופפות, כה בלתי-ממושמעות ובלתי קריאות? אבל רגע אחד, הינה עתה עלה בידי לתפוס, בזו אחר זו, מילים אחדות שאמרו:
תאטרון מאגי
הכניסה לא לכל האדם
- לא לכל אדם...
רק --- לטרו—פי---דעת!"
(הרמן הסה, "זאב הערבה")
לפי א. סטפן פרדריק, אוצר הפרויקט-המסרב-להיות-מוגדר EMPIRE S.N.A.F.U, האדם המכונה בפיו S.N.A.F.U. (אין טעם לברר מה פשר השם, המיטב שניתן לדלות הוא שזהו שמה של ה'מערכת' שהייתה שנואה כל כך על היוצר, שנואה כדי כך שבחר להעניק לעצמו את שם השיטה שהקדיש את חייו למאבק בה) היה אדם שכזה: נווד נצחי, חסר-בית, אשר בימיו האחרונים אובחן כסכיזופרן (פרדריק עצמו, אגב, מערער על כשירות האבחנה), שכל חייו ניהל אורח-חיים נומאדי, מסייר לאורכה ולרוחבה של ארה"ב, פולש למבנים נטושים, עליות גג ומרתפים מעופשים, ממלאם בחפצים במשך שבועות וחודשים, "תפאורות" שסחב ממזבלות ומגרשי-גרוטאות, ומכריז עליהם כעל 'מקדשים', 'קנים' רוחניים בהם בחר להעביר את חזון העולם האפוקליפטי שלו. אז היה יוצא אל הרחוב, מנסה לשכנע אמני-פרפורמנס, מטיפי-מדרכה, בוהמיינים חסרי-מעש ותאווי-ריגוש ובני נוער משועממים ליטול חלק במה שכינה בשם NIDUS MONAD – 'הקן החד-תאי', סוג של המחזה-מופע-משחק תפקידים-פולחן דם קדמוני שהועבר ל'נבחרים' שאסף בכוכיהן המוזנחים של פאתי הערים, ובו לכל אחד 'תפקיד' ייעודי משלו במימושה של הפנטזיה; לרוב, היה עליהם לעשות זאת בעירום, ובהתאם להוראות הבסיסיות שהעניק להם הנווד-אמן, בעל החזון וכוהן ההצגה הזאת. לאחר מכן היו יוצאים, הוא ונבחריו החדשים, מצוידים בגרוטאות-תלבושת וכלים ליצירת קקופוניה, להלך ברחובות העיר במטרה ליצור מהומה, ובחסותה היו מפזרים הזמנות משוכפלות ומעורפלות בפרטים למקדש, אשר הכניסה אליו הייתה חופשית כל עוד היית עירום, ובעלות של 10 דולרי "קנס" אם בחרת להיכנס אליו מבלי להשיל מעורך את סימני המעמד, ההפרדה ועריצות המוח – הבגדים שלגופך.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| /images/archive/gallery/152/660.jpg |
|
|
|
|
|
|
הקוף שהפך למכונה
|
|
|
|
|
את 'מקדשיו' מילא האמן במשך שבועות בגרוטאות ופיסות פסולת תעשייתית שאסף בחריצות, הופך בעבודת-כפיים מבנים עירוניים נטושים ומתפוררים לבימות תיאטרון שיממשו בחומר את החזיונות שהגה בדמיון: חזונות אלימים, מכאניים, של תופת גיהנומית בלב האורבניה, של אש-מתכתית החולקת עם אל נקמות את הזעם כנגד הקוף
שהפך למכונה, האדם שהפך (או ניסה להפוך, בכל אופן) לרובוט; זירות-מאבק לחופש ההגדרה במובלעות הקרב החרוכות המוקפות גרוטאות, מאבק לשרוד – לא למנוע – אפוקליפסה. S.N.A.F.U – כמחולל האירוע – חי בה; עבורו, לפחות, היא הפכה מוחשית יותר מיום ליום.
סיפורו של S.N.A.F.U., אשר כמו האיש עצמו מקמץ ככל הניתן בפרטים (עד לכדי פקפוק מוצדק בקיומו הפיסי), אינו בא לסיומו בגאולה רוחנית, או בסוף טוב כלשהו. במהלך השנים, החלו 'מקדשיו' של S.N.A.F.U. לרכוש לעצמם מוניטין מפה לאוזן, ויותר היענות הורגשה, פניות יזומות אפילו. לאט לאט, הוא החל לרכוש לעצמו – כנגד רצונו – פופולריות גוברת בקרב חוגים אמנותיים. S.N.A.F.U., אשר חש כי 'מקדשיו' האהובים, בהם השקיע את חייו, הופכים יותר ויותר מכלי-מאבק כנגד השיטה לכלי המשחק שלה, טרף-קל למה שכינה 'מוצצי סנסציות', החליט להתאבד, וטרם שעשה כן – שעה שאושפז במוסד ממשלתי לצורך הערכה פסיכיאטרית – חתר, באותו מרץ בו פעם בנה את מקדשיו, להרסם עד היסוד, לשרפם, להחריבם ולהחזירם למצבם המקורי של פסולת בלתי-מעוצבת, להשמיד כל ראייה – כתבות, מכתבים, פרסים – לקיומם. נדמה, כי לאחר שהבין כי נכשל, ניסה S.N.A.F.U. למחוק את חרפתו מעל דפי ההיסטוריה. מתוך ייאוש גובר לנוכח כישלונו להתוות מסלול משחרר, אלטרנטיבי, לצרות המוחין של המערכת, נטל S.N.A.F.U. את חייו שלו, לאחר שאיבד את היכולת לעסוק ביצירה – ובמאבק - לה הקדיש אותם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| /images/archive/gallery/152/661.jpg |
|
|
|
|
|
|
היה או לא
|
|
|
|
|
| באופן טבעי, כל זה האמור למעלה לגבי דמותו המיתולוגית של אותו נומאד-לוחם, שכינה את עצמו על שם המערכת אשר למען קריסתה הקדיש את חייו, מוטל בספק. אין שום ראייה שהיה קיים באמת, ולא הומצא יש מאין. פרדריק, העומד בראש (והאוצר היחיד של) הפרויקט לשחזור עבודותיו של S.N.A.F.U., הוא החשוד המיידי בפברוק פסבדון מרשים זה להצגת עבודות שהן, למעשה, פרי יצירתו. פרדריק עצמו מכחיש נמרצות. לפיו, הוא זכה להתוודע לשמו ולעבודתו של S.N.A.F.U. זמן קצר לאחר מותו של זה, ומאז החל לפעול במרץ כדי לשמר את מורשת חייו, לשם כך סייר בעשרות אתרים בארה"ב בהם נודע שביקר S.N.A.F.U., כדי לחפש כל פיסת מידע, שכלול או תפאורה ולהציגן או לשחזרן כחלק מפרויקט השימור, שהוא כפאזל מחולק לחלקים שחיבורם יחדיו יכול להוליד פתרונות לשאלות הרבות שמולידות עבודותיו של S.N.A.F.U, הנווד שהקדיש את חייו ואת יצירתו לענק, שהיה בו זמנית גם טחנת-רוח. זוהי החלטתו של הצופה בעבודות למה, ולמי להאמין, ולנוכח איכותן של העבודות – אין זה משנה כלל לו היה אכן חוזה-נווד בשם S.N.A.F.U. או שמא מדובר פשוט בקונספט מבריק של אמן שהבין כי החצים המורעלים האפקטיביים ביותר כנגד החברה התעשייתית הם אלה המכוונים מן הנקודות החלשות, הלכאורה מעוטות-יכולת בה. האימפקט הוא זהה בשני המקרים. |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבוז לאמנות
|
|
|
|
|
וישנן העבודות. קולאז'ים מקאבריים מרהיבים של אפוקליפסות תעשייתיות-גיהנומיות המחברות בין תחושת יום הדין של הירונימוס בוש לקודרים שבמציירי העתיד. מיצגיו התיאטרוניים (בהיעדר מונח אחר שיגדירם נכונה) של S.N.A.F.U. מציגים בפנינו עולם עתידי, והווה, דרך עיניה של דמות שוליים נעה ונדה בקו התפר שבין התפכחות מחלומות השכלול הטכנולוגי לבין התנגדות מתריסה. הן יוצרות מיתולוגיה של סמלים, דימויים, דמויות ותפקידים בעולם פוסט-קטסטרופאלי, בו בני-אדם הם דמויי נמלה והמכונה-גרוטאה בולעת בכבשניה את כולנו. "תפאורות" הזבל והפסולת שהרכיב עבור מקדשיו מבטאות את התפכחותו הכואבת, הנפולה, של אדם אחד מחלומות הטכנולוגיה והשכלול של העת המודרנית – הן מציגות לנו את צדדיה הלא-נראים של עיר הענק המזינה את עצמה בנחילי האדם והרכבות התחתיות, אלה של הגרוטאה הנערמת ואיש העתיד הנאלץ למצוא מחסה מן הגשמים תחתיה. בתחושת האפוקליפסה שהם מעבירים הם מעמתים אותנו עם אשליית השפע והנוחות (להם היה קורא S.N.A.F.U. סממנים בולטים של שטיפת מוח) אל מול הררי הפסולת המצטברים בקרב אלו המפוכחים, שאינם יכולים להרשות לעצמם אשליות שכאלה, עבורם המכוניות – אפילו החדישות ביותר – הן פיסות פח חלוד שאינו מניע, הבניינים הגבוהים מועדים ליפול, והעיר המודרנית כולה בנויה על חול, שעוד תיבלע בו.
S.N.A.F.U., אומר פרדריק, בז לאמנות כ"הסחה אוננותית, לא-רלוונטית, למוצצי סנסציות חסרים במודעות עצמית" ולכן הוא עצמו מסרב להציג את אוספיו כיצירות אמנות (על אף שאלו מוצגות במוזיאונים, לטענתו דבר שכזה נתון לשיקולו של הצופה), אלא – לכל הפחות – כסוג של נקודות צפייה אנתרופולוגיות: תיורים בעולם זר לחלוטין כפי שנשקף דרך עיניו של אדם בעל להט, סיורים בטירופה של החווייה הבלתי מסורסת, המבקשת להשתחרר מסממני שטיפות המוח היומיומיות אל עבר משהו גדול יותר – ההתנסות; גלויות מעולם אחר, זה שלנו, לאחר שהושל גם זה מכסותו ומסימני ההפרדה שלו, המבדילים בין עולמות בתוכו, גם בין 'מטורף' ל'נורמלי'.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הערה
|
|
|
|
|
| טור זה הוא השביעי בסדרת טורים המתמקדים בסטייה, באכזריות, במין ובמוות באמנות היום, דרך האינטרנט. המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, בקשר שבין אמנות לרשת, בשינוי שעוברים שני המושגים הללו כשהם נתקלים זה בזה, באותם אירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן. | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
