 |
/images/archive/gallery/215/148.jpg התחת של גיא פרייז.
צילום: מתוך תחרות הישבנים של ליווייס  |
|
|
|
|
| יואש פלדש צלל אל אתר תחרות "התחת הטוב ביותר" של ליווייס, ומצא שם את הכמיהה שלנו אל החור החום, ואת הפחד ממנו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קחו את התחת של גיא פרייז, למשל. גיא עומד על דשא, ככל הנראה בחצר אחורית של בית. לידו שולחן פלסטיק, ששני בקבוקי בירה ובקבוק קריסטל של מיץ אשכוליות מונחים עליו. מכנסיו של גיא מופשלים מעט, והוא מרים בידו את חולצת הטי המהוהה שלו
כדי לחשוף בפנינו קמצוץ מעכוזו – שני פלחים בהירים שרק פס שיער שחור מטפס ביניהם, מרמז על מה שהם מסתירים.
בינתיים, רק גיא ועוד כמה אנשים הסכימו להשתתף בקמפיין האינטרנט החדש של חברת ליווייס. בתירוץ שהיא מנהלת את תחרות "Levis Best Butt", מנסה החברה לשדל בני נוער וצעירים לשלוח לה תמונות של אחוריהם ארוזים בג'ינסים מתוצרתה. כך, במחיר של חופשה זוגית באמסטרדם (הפרס הראשון), היא היתה אמורה לזכות בעשרות דוגמנים נלהבים חינם ובהייפ קיצוני.
ברור מדוע ליוויס מתמקדת בתחת: כאשר התפר המרכזי מפריד מעט את שני פלחי העכוז, זהו פחות או יותר האיבר שנראה הכי טוב בג'ינס. ברוב המקרים, הצד הקדמי של המכנסיים נראה קצת פחות מושך – אצל זכרים יש לג'ינס נטייה לטשטש את קווי המתאר של איבר המין, ואצל נשים קפליו עלולים ליצור אשליה שדווקא יש להן פין.
אלא שהתחת, למרות יופיו, מהלך קסם אפל למדי על הציבור. אצל רוב היונקים העכוז הוא איבר משמעותי ביותר בחיים החברתיים, לעתים אפילו יותר מן הפרצוף. כלבים וחתולים, למשל, כמעט לא טורחים להסתכל אחד לשני בעיניים. הדבר הראשון שהם עושים זה לרחרח אחד לשני את התחת. אבל אצל בני האדם, לעומת זאת, העכוז אינו משמש בדרך כלל ככרטיס ביקור – לרוב הוא מוזכר בהקשרים שליליים דווקא, כמקום אפל ומלוכלך הפולט צואה.
הסופר והפילוסוף הצרפתי ז'ורז' בטאיי טען שבני האדם התחילו להתעלם מן התחת לאחר שהזדקפו על שתיים. כאשר אנו עומדים פי הטבעת כבר אינו מוצג לראווה: הוא לא נמצא באותו גובה כמו הפה, האף והעיניים, אלא מוסתר עמוק למטה, בין פלחי העכוז. כיום אנו נזכרים בתחת בעיקר בעת מתן צואה. את מקומו כאיבר תקשורת מרכזי, טוען בטאיי, ירשה העין. במקום לרחרח עכוזים, אנו מביטים עמוק בעיניים.
לפי התיאור הזה, תהליך ההתנתקות מן התחת היה כפוי. למרות ההשמצות ("תיכנס לי לתחת ותצא מצופה"), האיבר החמוד הזה עדיין מושך, בכל המובנים. בשנים האחרונות אנו עדים לסימנים ראשונים לחזרתו של העכוז אל הבמה הציבורית. קשה לפרש אחרת, למשל, את טרנד החוקנים – נדמה שהוא מבטא כמיהה לנקות את התחת, להכשירו לקראת הבאות, כאשר ישמש יותר מאשר נקודת הקצה של מערכת העיכול.
זאת הסיבה שהתחרות של ליווייס היא כל כך גאונית. פרסומאי החברה מבינים היטב את התחושות הסותרות שמעורר העכוז: המשיכה העזה אליו כאיבר מיני ותקשורתי מצד אחד, ותחושת הדחייה מהזוהמה שנכרכה בשמו. ליווייס ביקשה לתת לנו ליהנות מהיתרונות בלי לסבול מהחסרונות. הג'ינס ההדוק, שמחבק את קווי המתאר של הגוף, אמור בו בזמן גם לאפשר לנו ליהנות מן התחת וגם לספק שכבת הגנה ממנו.
אנשי החברה בוודאי ראו בדימיונם גלריה של עשרות עכוזים, עטופים היטב. אלא שמשום מה זה לא עובד. בינתיים, אפשר לראות באתר הלא נוח של הקמפיין רק 32 משתתפים. אחדים אמנם מושיטים את עכוזם בהתמסרות למצלמה, כאילו כדי שנוכל להריחו (אפשר ממש לראות את פי הטבעת הפעור של כרמי טרביה מתחת לג'ינס), אבל הרוב, כך נדמה, עדיין מתביישים בישבנם. יש כאלה שבכלל לא צילמו אותו – נטלי חוברה, למשל, פשוט עומדת בפלטפורמות בכניסה למשביר לצרכן, אפילו לא מחייכת – ואחרים מציגים אותו כאילו לצאת ידי חובה, במין חצי סיבוב למצלמה. אפילו גיא פרייז הסכים לחשוף מעט מהנקיק החמוד שמסתתר בין רגליו, עושה זאת כאילו במקרה, כאילו לא התכוון לגרות אף אחד.
ייתכן שתחרות התחת יצאה לדרך מוקדם מדי, שעוד כמה שנים היא היתה זוכה להצלחה עצומה. אבל אפילו כעת, כאשר המשתתפים עומדים ברישול באווירת "סתם כי בא לי לחרבן", אפשר ממש לראות מבעד למכנסי הג'ינס ההדוקים את עכוזם דוחק בבד הנוקשה, מבקש לצאת אל העולם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
על "אמש באינטרנט"
|
|
|
 |
|
|
|
מדי ראשון, שלישי וחמישי נבקר כאן אתרים ונפרק אותם משל היו תופעה תרבותית, ולא רק ממשק ועיצוב. | | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
