 |
/images/archive/gallery/135/408.jpg אדם אבולעפיה
 |
|
|
|
|
|
|
| אדם אבולעפיה נהנה מ"אני, רובוט", למרות שמדובר בפרסומת אחת גדולה לכל מיני תאגידים מסריחים במסווה של סרט מדע בדיוני וויל סמיתי טיפוסי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לאחר סיקוונס כתוביות הפתיחה המונפש, דרכו אנו מבינים שהסרט מתמקם בעתיד רובוטי כלשהו, בלש המשטרה דל ספונר (וויל סמית) מתעורר במיטתו. אנו רואים כל מיני סממנים אנושיים: צלחת שאריות קורנפלקס מאתמול, בגדים זרוקים. ספונר מתעורר בכבדות ושם מוזיקת בוקר. הוא חצי ישן, קול כזה, נכנס למקלחת וברשותו שרירים ראויים. הגיעה לו חבילה מ"פדאקס" ולראשונה עיניו נפקחות לגמרי, הוא מתרגש. ספונר קורע את האריזה ומגלה קופסא של חברת נעלי "קונברס". "סוף סוף", הוא מפטיר, פותח את הקופסא ומוציא נעל אולסטאר שחורה מבריקה. "הוצאת וינטאג' מחודשת של אולסטאר 2004, מצוין", הוא מעיד בהתרגשות בעוד הבמאי עושה כבוד למוצר ונותן לו קלוז-אפ. עכשיו ספונר באמת התעורר.
הסצנה הראשונה של ”אני, רובוט“ היא פרסומת גלויה, כולה מתנקזת אל ההילה המותגית של הנעליים. ככזו אפשר היה גם לשדר אותה בנפרד בטלוויזיה, אבל אז היא היתה הרבה פחות אפקטיבית. הכוח השיווקי טמון ברובו בכך שהעניין שלנו, הצופים, מירבי. אנו מחפשים להכיר את הדמות הראשית, איתה עלינו להזדהות בשעתיים הקרובות, ואנו תרים אחר רמזים לאופיה. ספונר נפתח כלפינו, כלפי המצלמה, לראשונה לאור הנעליים, ואלו ימשיכו להוות
את הסמל המרכזי המשקף את דמותו לכל אורך הסרט - הנעליים הן, כמו ספונר, פשוטות, "מן הרחוב", קלילות, נוסטלגיות, מבריקות, נראות טוב, סטאריות, שחורות. כמובן שמותגים נוספים מאכלסים גם הם את הסצנות השונות ומצטרפים לקואליציה, אך בראשה עומדת "קונברס" בלבד. הסרט ”אני, רובוט“, כמכלול, הוא פרסומת סמויה.
אך כל האמור למעלה הוא חיצוני להיותו של "אני, רובוט" חוויה קולנועית מהנה למדי. זהו הפופ ההוליוודי בגרסתו היקרה, המרהיבה והרוצה להיות משעשעת. אלכס פרויאס, הבמאי האוסטרלי ממוצא מצרי, שהיה במאי קליפים ועשה גם כמה סרטים עם אפיל ויזואלי ("העורב", "עיר אפלה"), מנחיל לסרט לוק מצוחצח. ישנן כמה סצנות אקשן שמצליחות להפוך את הכסא באולם לקרון רכבת הרים. למשל, הסצנה בה וויל סמית בורח מתוך בית שנהרס על ידי מכונה אימתנית. מעבר לכך שזהו דימוי לא רע לרובופוביה של הדמות, אווירת המרדף מרטיטה ומופרכת בו זמנית, והיא מייצרת את ההתרגשות המצחקקת-מפוחדת של תינוק שעושים לו "מטוס", אצל כל צופה מהשורה (אצלי לפחות, ואני ישבתי קרוב). עריכה טובה, כמה שוטים מרהיבים ואחידות ויזואלית כללית, נותנים לרוב הסצנות האינטנסיביות את האימפקט המבוקש.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
"אני, רובוט"
|
|
|
 |
|
 |
|
יש עתיד באולסטאר
|
|
|
 |
|
|
|
אנשי האפקטורה כנראה השתכרו היטב ומספקים חזון רובוטי, שגם אם אינו מקורי, הוא מושקע ומענג לרוב. בדמותם של הרובוטים יש בהחלט תחושה מוזרה של הכלאה בין הקליפ לשירה של ביורק, "All is Full of Love", שנעשה על ידי כריס קנינגהאם והמתאר משגל בין שתי ישויות מכניות, לבין הרובוטים של מאט גרונינג ב"פיוצ‘רמה". אלן טודיק ("עידן הקרח"), שהנפיש בגופו ובקולו את הרובוט האנושי סאני, עושה עבודה טובה במסתוריותה. הדמות של סאני כתובה לפי הדגם הרווח שנקבע בסרטו של סטנלי קובריק "אודיסאה בחלל" – הרובוט האנושי כאנגלי מנומס בעל נטיה אובססיבית להרהור, אבל טודיק והתסריט נותנים לרובוט שלהם להיות נגיש יותר, אנושי יותר.
בקרדיטים נכתב שהרעיון לסרט "נרמז על ידי" ספרו של אייזיק אסימוב הנושא את אותו השם, אבל אין התחייבות לאדפטציה אמיתית. במאמר המופיע באתר של אנשים שזה חשוב להם, מסופר בפרוטרוט עד כמה המרחק מאסימוב גדול. בחינה של השלד העלילתי חושפת את העובדה שהסרט אינו אלא מותחן משטרתי שפימפמו לתוכו רובוטים. לספונר יש טראומה שהוא עתה בשלבי התאוששות ממנה. יש לו גם אינטואיציה מסויימת שמתגלה לו כצודקת ושאינה מקובלת כל כך. שותפיו לעבודה סבורים שהטראומה היא שמשבשת את שיקול דעתו והוא מושעה מעבודתו. לא נותרת לו ברירה והוא והבחורה מלאת-הסופרלטיבים שלא מזמן הכיר, יוצאים להציל את העולם בכוחות עצמם.
מבחינה זו אין פה דבר מיוחד. גם הדיון הכאילו פילוסופי שהסרט מעלה בהקשר של בינה מלאכותית לא מעניין. מה שכן עובד ב"אני, רובוט" הוא האופן בו ההתרחשויות והמשמעויות נגלות. שהרי מה שהוא הבשר האמיתי של סרט משטרה הוא התעלומה שבו, והתסריט, ביחד עם עבודת רמזים ויזואליים סותרים מצדו של הבמאי, מכניס אותך למערבולת של ניחושים ונסיונות פענוח כושלים. וכך, למרות שאני סבור שהדמויות והדיאלוגים סכמתיים מדי, שבדיחות הסחבק שבפיו של ויל סמית מעיקות, ושבכלל כל הקונספציה של העממיות הכל-אמריקנית שמאפיינת את דמותו בסרט, גרוטסקית ומפגרת, אני בכל זאת נותן ליוצרים את הקרדיט על שהצליחו להכניס אותי למבוך שלהם. השתכנעתי, העתיד נראה טוב, העתיד נראה אולסטאר.
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוזיקאי וסטודנט לקולנוע ופילוסופיה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
