בואו נודה, מסורת הדלקת הנרות יצאה מפרופורציה
הדלקות נר מעיקות עם חברים שאתם כבר לא בקשר איתם, מפגשים משפחתיים מתוחים ומיליון סופגניות שאתם לא באמת צריכים לאכול. רביטל ויטלזון–יעקבס חוזרת
שוב לא ברור לי איך יש שמונה נרות ואנחנו מוזמנים ל־11 הדלקות נר. בעוד אני מרגישה שעם השנים המעגלים שאנחנו מסתובבים בהם מצטמצמים לכדי מעגל החיים ילדים־הורים־כביסה־מיטה, בא חנוכה ומעמיד מולי מראה שאומרת: "חמודה, אני הייתי מניחה את הספינג' הזה מיד ומתאפסת על עצמי. צריך להבין שיש לך יותר מעגלים חברתיים ממה שלילדות שלך יש כינים". כולם מסיימים את ההודעה ב"בואו בשמחה" ומה שעוד יותר מדהים הוא, שלכל הדלקת נרות לא בא לי ללכת באופן שווה ורק בא לי לענות לכולם "בואו לא".
ישנן ההדלקות המשפחתיות, של שני הצדדים. בואו נודה, כי די, חייבים להודות בזה וזהו. הדלקות נרות משפחתיות הן כיף. ליתר דיוק, היו כיף, אי שם בניינטיז, בימים שהיינו רק אנחנו והבני דודים, סוגרים פינה בלאטקעס של אמא ובמשחקי הימורים על עשרות אגורות וצחוקים. אלא שמאז שגדלנו, והתרבו הגיסים והגיסות והנכדים והנכדות, מדובר באירוע מלחיץ בערך כמו שער שכם ביום של הצהרת טראמפ. משפחה זה כל כך אובר־רייטד בעיניי: מתחים ועניינים, אומרים הכול ולא אומרים כלום ודאבל מינינג וחיוכים מאולצים. או כמו במילותיו של אהוד מנור: לא בחרתי לבוא לעולם, לא בחרתי ממש כמו כולם, באבי, אמי ובשם האידיוטי של קבוצת הווטסאפ שלנו.
פעם זה היה כיף.
חודשיים מראש רצים יוצאים דחופים לקנות מתנות לדמי חנוכה, שוב ושוב צריך לוודא איזה נכד באיזה גיל ומה שער הביטקוין לבני הנוער. כולם עומדים בפקקים, כולם מאחרים, חלק מהילדים נרדמו בדרך ונכנסים בוכים כי הם "מתאוששים", החלק השני לא נרדם והם נכנסים בוכים כי הם "נורא עייפים". הבית חם ונעים ועם ניחוח טיגון שנכנס בשיער ולא יוצא לעולם, וכל מי שמגיע מבחוץ ויש לו משקפיים מתכסה באדים ונראה כמו אידיוט עד לסוף האירוע.
כולם רק מחכים שייגמר ולאלו שהגיעו אחרי האחרונים לא נשארו לביבות. והכי סיוט זה שהמתנות נפתחו בפראות והתערבבו, ובסוף האירוע חלק מהמשפחות חוזרות עם יותר מתנות ממספר ילדיהן וחלק אחר חוזר עם שקית ובה ניירות עטיפה ופתקי החלפה ללא מתנה. ומה שכולם לא יודעים, שכמה שלכולם לא כיף לבוא, ככה לסבים ולסבתות כיף כשכולם הולכים. השיר של שירי מימון, "השקט שנשאר", נכתב במקור על ההרגשה של המארחים ששומעים את המעלית האחרונה מגיעה לקומת הקרקע.
משום מה, חברי ילדות אוהבים לערוך הדלקת נר "כי זו מסורת". נכון שתחילת המסורת הזו הייתה בזמן שכולנו היינו רווקים ויפים ולא היה לנו לאן ללכת כי היה גשם ולאף אחד לא נתנו את האוטו, אבל מילא. בזמן שבהדלקת הנרות המשפחתית המטרה היא שכל הילדים יהיו יפים, בהדלקת נרות של חברי הילדות המטרה היא להיראות יפים, צעירים, מאוהבים וכמה שיותר דומים לתקופת הילדות. אנשים מתחילים כושר, נכנסים למשטר דיאטה. שורשים נצבעים ונשים חונטות את עצמן במחטב שלא נותן לבועיות חמצן להגיע לאיברי הגוף הפנימיים. כולם מגיעים הכי בסטייל שהם יכולים, שלובי זרועות (וואו, מתי זה קרה מאז חנוכה 2016), אבל סלפי אחד מסוף האירוע משקף לכולם את האמת. אנחנו שמנים, מקומטים ודומים מדי להורים שלנו.
יש את ההדלקה של החבר'ה של העבודה (למה אנחנו נפגשים אחרי 16:00??) ויש את זאת של המילואים (די לעשות מילואים, אתם בני 200).
אבל הכי־הכי כיף זו הדלקת הנרות של החבר'ה הרגילים. שמכירים את כל הבגדים, גם שלנו וגם של הילדים, אז אף אחד לא מנסה לדפוק הופעה. שאת יכולה להיות רגועה כי לכולם יש מגבונים וחיתולים. שלא צריך להיזהר ממה להגיד ומרגישים הכי בנוח בעולם. שהילדים חולקים זה עם זה עגלות ומיד אחר כך מחליקים זה לזה כאפות ולאיש זה לא אכפת. שאת לא מתביישת אם יצא לך לצעוק או לאיים. שאת לא מתפדחת אם לאחד הילדים ברח או שהוא לא מפסיק לצעוק ולהתבכיין. שאנחנו לא גיבורים ולא מכבים, אלא סתם חלשים ומעטים מול ילדים. שאני יכולה לדמיין את עצמי כאחלה מתתיהו, עומדת אחרי שחרית של שבת מחוץ לבית הכנסת וצועקת: "מי לקפה אליי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם