ההפגנות ברוטשילד: קריאת השכמה לימין
נכון, הפגנות רוטשילד הן פוליטיות ולא באמת נגד שחיתות, אבל השאננות הזחוחה של הימין מולן מסוכנת. לפני שיהיה מאוחר, כדאי שבליכוד יפנימו חלק מהביקורת המושמעת שם
יש לנו הזדמנות להתעורר: ההפגנות ברוטשילד. כדאי שנתעורר. אנחנו לא מייחסים מספיק חשיבות לאותם 20 אלף איש שיוצאים מהבית, שבוע אחרי שבוע, אולי במסגרת תחילתו של גל. החשש שלי הוא שהערכת־החסר הזו תתנקם בנו.
הפגנות השמאל הן פוליטיות לגמרי והן גם לגיטימיות לגמרי. בדמוקרטיה מותר להפגין נגד ראש הממשלה. הטענות שרומזות לחוסר לגיטימיות כי מנסים "להפיל" ממשלה מכהנת ריקות מתוכן. זה בדיוק מה שאופוזיציה צריכה לעשות - לנסות להחליף את השלטון. ככה עובדת דמוקרטיה.
ההפגנות תמיד היו פוליטיות. לא יעזרו הסיסמאות "לא ימין, לא שמאל, ישר", לא תעזור הרטוריקה של המארגנים, לא יעזרו גם אלף ראיונות מחבקים של רזי ברקאי וחבריו שמנסים למצוא ליכודניק אחד, בחורה אחת ממטולה וחרדי אחד כדי להראות שהמחאה הזו חוצה מגזרים ומחנות פוליטיים ושייכת לכל עם ישראל. ובכן, היא לא. המחאה הזו איננה מלחמה נגד שחיתות, היא מלחמה נגד בנימין נתניהו. בואו נקרא לילד בשמו: הפגנת שמאל.
נכונות גם הטענות בנוגע לנוחות שטמונה בשינוי המקום מפתח־תקווה הרדומה לתל־אביב המחבקת. לפתח־תקווה הגיעו כמה מאות, לרוטשילד אלפים. כיף וקל להגיע לרוטשילד. זה קרוב, מלא בברנז'ה, בתי קפה וברים. ועדיין, 20 אלף הוא מספר לא מבוטל.
אז מה מטריד אותי ולמה אני מתחילה לדאוג? ראשית, בגלל השאננות בואכה זחיחות שאני חשה שמגיעה מהימין. ושנית, בשל ההשפעה על המעגלים הצפים בחברה, אותו ימין־לייט או מרכז־קיצוני אם תרצו.
נערה הייתי גם בגרתי בצל טרור ופיגועים, בצל עננת פינוי מהבית. אני למודת אוסלו, למודת "אל תיתנו להם רובים", ולמודת ממשלות שמאל שהציעו הצעות חסרות תקדים וחסרות אחריות לפלסטינים, כאלה שניצלנו מהן רק בזכות הסרבנות הערבית. אני מכירה את הטענה (הנכונה) שרק ממשלות ימין עקרו אנשים מביתם, ואין ספק שאין לנו פריבילגיה להירדם בשמירה גם היום. ועדיין, ממשלת שמאל (וכן, יאיר לפיד זה שמאל) היא לא דבר שאני מייחלת לו.
הבעיה היא שהשאננות והזחיחות מימין עלולות להתפוצץ לכולנו בפנים. מארגני מחאת השמאל מצליחים לעשות משהו שהימין קצת התייאש ממנו - להוציא אנשים מהבית. נכון שקל יותר להפגין כשאתה באופוזיציה, ועדיין, בעידן הפייסבוק והרשתות החברתיות, כשההרגשה היא שאפשר לשנות מציאות בקליק, יציאה להפגנה איננה עניין של מה בכך. לאחר שנים של ניסיונות אופוזיציוניים כושלים, נראה שהצבע חוזר ללחיים של השמאל. בימין יש נטייה לחשוב שהוא בלתי מנוצח. זו נטייה מובנת לאחר הניצחונות האחרונים בבחירות, למרות כל התחזיות והסקרים שניבאו הפסד, אבל זו נטייה מסוכנת מאוד. כשאלדד יניב מסתובב עם הסכין בין השיניים, אנחנו נחים על זרי הדפנה עם חיוך שאנן. אבל לא לעולם חוסן.
גם גל החקיקה המוגזם שכולל הצטברות של יוזמות חקיקה נגד המשטרה, הגבלת הקלטות פשוטות (לא הקלטות סתר), הענקת מימון מכספי ציבור למתמודדים בפריימריז ועוד, מוסיף לתחושת המיאוס בקרב הציבור. הגל הזה מריח פרסונליות. "מחוקקים כדי לשרת את עצמם ולא את הציבור", אמר לי חבר, מצביע ליכוד (לפחות עד היום).
השילוב בין הפגנות השמאל ובין העיוורון והניתוק של חלק מנבחרי הציבור שלנו הוא הרסני. אפשר ואף רצוי לצלם ולתעד שלטים בוטים ואמירות קיצוניות, אבל לא כדאי לזלזל. הן מבטאות משהו גובר והולך, והמשהו הזה עלול להדיח בקלפי את הליכוד והימין כולו מהשלטון.
זה תלוי רק בנו ובנבחרי הציבור שלנו, בעיקר אלה בליכוד, מפלגת השלטון. אין צורך בהפגנות־נגד ברוטשילד או בפתח־תקווה, יש צורך בהובלת דרך. נבחרתם לשלוט, להועיל למדינה, לבנות ולפתח אותה, להתכונן לקראת האתגרים שצופן העתיד - תעשו את זה. מה מובילה כיום מפלגת הליכוד? על אילו חוקים היא "מתאבדת"? לפני כמה חודשים על סגירת התאגיד אחרי שהוקם, והיום על חוק ההמלצות. על זה מתאבדים? בשביל זה נבחרתם? איפה חוק הלאום? איפה החוקים למען הגבלת הרשות השופטת והאקטיביזם השיפוטי? איפה חוקים שיפתחו את השוק לתחרות? איפה חוקים שמציעים שינוי מבני ויכתיבו פה סדר יום לדורות?
לא רק בחוקים, גם במעשים. המראות של הרס יישובים ובתים ואוזלת היד של הממשלה־הכי־ימנית־שיש פוגעים, בצדק, בבסיס של הקואליציה. למה ראש הממשלה לא נלחם על הבתים בנתיב־האבות כמו שנלחם על חוק ההמלצות? למה היישוב החלופי למפוני עמונה נתקע שוב ושוב? למה לא בונים ביהודה ושומרון על־אמת (בלי מִחזור של אותן יחידות דיור פעם אחר פעם)? למה לא בונים בירושלים המאוחדת, הבירה הנצחית גם לפי וושינגטון? עושה רושם שראש הממשלה מוביל כיום רק מדיניות חוץ (מוצלחת ביותר יש לומר), וזנח את הבית פנימה. חלק מחבריו במפלגה לא רק זנחו את הבית, הם יורים בתוכו.
20 אלף האנשים שיוצאים להפגין ברוטשילד לא באמת חשובים. רובם מצביעי שמאל, הם משקפים בועתיות יחסית, וכשהם דורשים לנקות את השחיתות הם בעצם אומרים ביבי הביתה ויהי מה. גם החלטת יועמ"ש לסגור את התיק, אם תהיה, לא תשכנע אותם, הם רוצים את הראש של ביבי כאן ועכשיו. הם אולי לא מעניינים מצד עצמם, אבל יש להם השפעה רוחבית - על קולות מתנדנדים, על ליכוד לייט, על מרכז, על הלך רוח.
אפשר לנטרל את ההשפעה הרוחבית שלהם, זה ממש לא בשמיים. בשביל זה צריך להוביל סדר יום אמיתי, ענייני, שיועיל לאזרח הקטן והגדול. לא יזיק גם להפסיק לזלזל, להתנשא ולהתלהם, להפסיק להתבכיין על התקשורת השמאלנית ולהוביל לשינוי אמיתי. לשלוט. האזרח המתנדנד רואה מפלגה ששמה נקשר שוב ושוב בפרשיות שחיתות, שמחוקקת חקיקה פרסונלית, שלא מציעה ערך וסדר יום לאומי, חברתי וכלכלי, שנלחמת על שטויות. הוא גם רואה עשרות אלפי אנשים יוצאים מהבית, מניפים שלטים וקוראים לשינוי. והוא מבין. גם אנחנו צריכים להבין מהר ולהתנער, לא מאוחר מדי לשנות.
אקו"ם