בן-חיים מפספס: המדריך החסר לכפייה דתית
בשיח על כפייה דתית, או יותר נכון, על כפייה חרדית, חייבים לזכור שאנחנו כבר לא בשנות ה-90. זהות הנאבקים וזירת המאבק, השתנו. המאבק על המרחב הציבורי חשוב, אך המרחב הפרטי של כל מי שנאלץ או מעוניין בשירותי דת מהווה יעד לפלישה חדשות לבקרים
בימים האחרונים התפרסמה סדרת כתבות שערך העיתונאי אבישי בן חיים בערוץ 10, שכותרתה "המדריך לכפייה הדתית". במהלך הסדרה עוסק בן חיים ביחסים העדכניים והמתוחים כרגיל בין החברה החרדית והחילונית, בדגש על המאבקים השונים הקשורים בעיצוב המרחב הציבורי, בעיקר בשבת. הוא נע בין הדיון על סוגיית הכדורגל בשבת, לפתיחת המרכולים בתל אביב בשבת ועבודות רכבת ישראל בשבת.בן חיים מביא בסדרה טיעון לפיו לאחר שהחרדים סיימו להיאבק על הנושאים החשובים להם כמגזר כמו חוק הגיוס, תקציבי הישיבות ולימודי הליב"ה, הם יכולים כעת לעבור למאבק על הפרהסיה הישראלית בכללותה. הם מביטים ימינה ושמאלה ופתאום מגלים שהשבת הישראלית כבר לא מה שהייתה. מתחמי בילוי גדולים נפתחים ובערים שבהן אין אוכלוסייה דתית משמעותית יש פעמים רבות מדיניות אי אכיפה כלפי עסקים שנפתחים בשבת, מה שהביא בין השאר לבג"ץ בנושא פתיחת המרכולים בתל אביב בשבת.
אך אבישי בן חיים מפספס בשתי נקודות מרכזיות. הפספוס הראשון נוגע לזהות המשתתפים במאבק. בן חיים מנסה לצייר תמונה פשטנית כאילו המאבקים ניטשים בין "החרדים" ל"חילונים" ובכך משמר את הדיכוטומיה הישנה והלא-עדכנית בין חילונים ודתיים בישראל. השסע החילוני-דתי הוא כבר מזמן איננו כזה.
בצד השמרני ישנה עלייה בכוחו והשפעתו של הציבור החרדי-לאומי, שמשתייך סוציולוגית, נכון להיום, לציונות הדתית. נציגיו המובהקים הם מנהיגים כמו הרב יגאל לוינשטיין, ראש מכינת עלי שהתבטא נגד קהילת הלהט"ב ונגד חיילות דתיות, ח"כ בצלאל סמוטריץ' שפועל לשימורה וחיזוקה של הרבנות הראשית, והרב צבי טאו, ראש ישיבת הר המור והאב הרוחני של רבים מהפעילים הציבוריים בצד החרד"לי. פעילים כאלה מעורבים בשלוש השנים האחרונות באקטיביזם מובהק ביחסי דת ומדינה ועומדים בין השאר מאחורי העתירה להשבתת ליגת הכדורגל בשבת, עתירה ומאבק נגד מתווה הכותל (משום שהוא מנוגד לעמדת הרבנות הראשית) ועוד כהנה וכהנה פעולות.
גם בצד השני כבר מזמן לא מדובר במאבק חילוני גרידא. ניתן למצוא שם גורמים בציונות הדתית הליברלית ולצידם אנשי ההתחדשות היהודית, שמבחינתם המאבק הוא לא רק על הכפייה אלא בעיקר על עיצוב הזהות היהודית של המדינה. חברי כנסת דתיים כמו אלעזר שטרן, רחל עזריה, עליזה לביא ויהודה גליק עמדו ועומדים בחזית המאבקים בסוגיות דת ומדינה בשתי הכנסות האחרונות. השאיפה לחיים משותפים והצורך להציג יהדות מחברת ולא מרחיקה, מניעה גורמים שונים בציונות הדתית הליברלית לנסות ולייצר שותפויות עם הציבור המסורתי המתון והציבור החילוני הגדול, שמעוניינים ביהדות אך לא זו שמוצגת על ידי הממסד החרדי הקיצוני.
פספוס שני של בן חיים נוגע לזירת המאבק. בניגוד למצטייר בכתבה, לא מדובר רק על זירת המרחב הציבורי – בשבת, במערכת החינוך, בצה"ל. הזירה הנוספת היא זירת שירותי הדת. שם מתממשת במידה מסוימת כפייה הרבה יותר מובהקת ומשמעותית. הרבנות הראשית, בה שולטים גורמים בעלי גישה הלכתית קיצונית ולא מייצגת, אוחזת במונופול על הנישואין, על הכשרות, על ניהול רחבת הכותל והמקומות הקדושים, על הגיור, על שירותי הדת המקומיים ועל תקציבי שירותי הדת (הלא שקופים ברובם).
נכון, חלק מהמונופולים הולכים ונסדקים, תודות למרי אזרחי ולהצבעה ברגליים של ישראלים רבים, אך הם עדיין בגדר מציאות כופה וקיימת עבור מרבית צרכני שירותי הדת. ציבור ישראלי גדול עדיין מנוע מלהירשם לנישואין, קשיים עדיין מוערמים על טובלות המבקשות לטבול כמנהגן, הכשרות הממסדית עדיין מזוהה עם שחיתות ממוסדת לא פחות, ורוב המתגיירים עדיין נחסמים על ידי בתי הדין ה"ממלכתיים".
בני רבינוביץ', שמרואיין כבכיר נציגי החרדים בסדרת הכתבות, מעלה טיעון באחת הכתבות שאין באמת כפייה דתית בפועל. הוא מביא לכך סימוכין מהעובדות בשטח שנקבעו בנושא המרחב הציבורי בשבת. אם בזירה זו עוד ניתן להתווכח מה מידת הכפייה הקיימת (ובכל זאת תחבורה ציבורית בשבת נמנעת אך ורק בלחץ החרדים), בוודאי שאין חולק שישנה כפייה מובהקת בזירת שירותי הדת. מובן מאליו שטיעון כזה לא מחזיק מים כשעוברים על רשימת הסמכויות המונופוליסטיות שבידי הרבנות. המאבק על המרחב הציבורי הוא אכן מורכב ודורש פשרות, אך המאבק על תחרות בשירותי הדת ברור וחד. אם במרחב הציבורי אנחנו צריכים לדעת לחלוק, ויש מי שמושך לכיוון הזה או לאחר, בשירותי הדת יש צד אחד שמחזיק וצד אחר שמנסה לשחרר ולאפשר.
על כן, בשיח על כפייה דתית, או יותר נכון, על כפייה חרדית (גם זו החרדית-לאומית), חייבים לזכור שאנחנו כבר לא בשנות ה-90. זהות הנאבקים, וחשוב מכך – זירת המאבק, השתנו. המאבק על המרחב הציבורי חשוב, אך המרחב הפרטי של כל מי שנאלץ או מעוניין בשירותי דת מהווה יעד לפלישה חדשות לבקרים. הניסיון לייצר מדריך לכפייה דתית צריך להתחיל משם. עד אז רצוי לתקן את כותרת סדרת הכתבות ל"מדריך החסר לכפייה הדתית".
אקו"ם