זו לא בושה לבכות בראש השנה. עובדה, בכיתי
שלושה ראשי שנים הם: אחד בקיבוץ, שני בקורס מ"כים ושלישי באומן. ובכולם הדמעות זלגו מעצמן
ראש השנה 1997. אני ילד קטן ומבויש שנסע לחג אצל סבתא בקיבוץ. אמא שלי לוקחת אותי לתפילה שהתקיימה משום מה בחדר האוכל ומושיבה אותי ליד רפאל, קיבוצניק גבוה ויפה, עם שפם שחור ועיניים טובות. גדלתי בבית מוזר, הייתי בן יחיד במשפחה חד־הורית. בשבתות הייתי מתפלל עם חברים, אבל החגים היו סיוט. הייתי לבדי. אמא הייתה דואגת להושיב אותי בבית הכנסת ליד מישהו והוא היה מסביר לי איפה אנחנו בתפילה. זה היה נחמד. אבל גם עצוב. קשה להסביר.
לפני שהחג נכנס אמא שלי אמרה לי לעזוב את הטמגוצ'י ולהביא לה ספר שאני רוצה לקרוא בתפילה. בחרתי את הרוזן ממונטה כריסטו, ואמא לקחה את הספר ועטפה אותו בעטיפה חומה ומכובדת, כדי שאוכל לשלוף אותו בבית הכנסת ולקרוא בו בלי להתפדח. ובאמת זה מה שהיה. החזנים סילסלו מנגינות נעימות. התפילה הזדחלה בעצלתיים. ואני ישבתי בשקט ליד רפאל, וקראתי איך אדמונד דנטס הגאון מצליח להתחמק מבית הכלא ולהפוך למיליונר נקמן.
רגע לפני התקיעה בשופר רפאל נטש אותי וניגש לבמה כדי להקריא לתוקע את סדר התקיעות. אני זוכר שלאיש שתקע בשופר היו משקפיים מלוכלכים ופלולה גדולה ליד האף. אני זוכר איך במקום להתרגש מהקול העמוק של רפאל, מהצליל הנוקב והצרוד של השופר ומקדושת יום הדין, הסתכלתי בתדהמה על הפלולה של התוקע, שהלכה והאדימה מתקיעה לתקיעה, ולא ידעתי מה לחשוב.
כשהתפילה נגמרה חזרנו לבית של סבתא. מיד כשנכנסנו רצתי לחדר כדי לבדוק אם הטמגוצ'י האהוב שלי עדיין בחיים. ידעתי שאסור לי להאכיל אותו, אבל קיוויתי שהוא ישרוד את החג, כמו דינוזאור קטן וחזק. הוא נראה חלש ועצוב.
למחרת, בתפילה, בין זיכרונות לשופרות, הבנתי שיש גבול לכל תעלול. החלטתי לחלל את החג ולהאכיל את הטמגוצ'י שלי. פיקוח נפש דוחה יום טוב. עזבתי את התפילה באמצע ורצתי לדירה כדי להציל אותו. אבל עד שהגעתי הדינוזאור המתוק שבטמגוצ'י שלי כבר מת, ואני הסתכלתי על הגופה שלו, בשקט, ומצמצתי דמעות מלוחות.
ערב ראש השנה 2007. אני חייל מתגעגע בקורס מ"כים. הפלוגה כמרקחה של דיצה וחדווה. מחר בבוקר יוצאים הביתה לחופשה של ארבעה ימים רצופים ומתוקים. ככה זה כשהחג מתחבר לשבת. אבל אז, כמה שעות לפני היציאה, המ"מ ניגש אלינו ומודיע לנו שיש בלת"ם. כל מחלקה צריכה להשאיר שני מתנדבים שיישארו בבסיס וישמרו על הפלוגה בחג. מתח נורא משתרר באוויר. מי האידיוט שיוותר על חופשה כזאת. המ"מ מודיע. חבר'ה, אם לא תחליטו בשעה הקרובה, נעשה הגרלה.
לרגע עוברת בי המחשבה להתנדב כמו מרטיר. להושיע את כולם. לסבול ארבעה ימים ולהפוך לאגדה צה"לית אלטרואיסטית. אבל מהר מאוד אני מדמיין את השקט העגום שיהיה בבסיס. את ארוחות החג המדכאות. את השמירות האינסופיות. ומיד מתאפס על עצמי, ושותק, בכל הכוח. כמו כולם. חלאס. שמישהו אחר יתנדב.
שעה שלמה, קטנונית ואיומה עוברת. המ"מ ניגש למחלקה כדי לראות מה המצב. אין חדש. אף אחד לא מתנדב.
צריך להיות מטורלל אמיתי כדי לוותר על חופשה כזאת. המ"מ נאנח. אין מנוס, הוא אומר. נעשה הגרלה. הוא שולף פנקס ועט מהכיס של החולצה, ומתחיל לכתוב את השמות של כל החיילים. הרוק בפה שלי מתייבש. מישהו מאחורה ממלמל, אח שלי חוזר מחו"ל, אני לא יכול לסגור. אני מתחיל להשתנק ולחרחר. מהעיניים שלי בוקעות דמעות של חרדה. העסק הזה גדול עליי. התגייסתי לצבא. לא למותחן פסיכולוגי.
המ"מ מכניס את כל הפתקים לכובע טמבל גדול ואומר, בואו נעשה את זה קצר ומהיר. אני שולף שני פתקים. מי שיוצא סוגר שבת. הלב שלי דופק בטירוף כשפתאום רייפר, החבר הכי טוב שלי, מרים את היד. המ"מ מניד בראשו. כן רייפר, מה קורה. רייפר מכחכח ואומר בקול חנוק. אני מתנדב לסגור. המחלקה פוערת עיניים. שתי שניות עוברות. צ'יפסה, חבר אחר, מרים יד: גם אני מתנדב.
אני זוכר איך עליתי לאוטובוס למחרת בבוקר, בערב ראש השנה, וראיתי מהחלון את צ'יפסה ואת רייפר יושבים בפינת העישון, עם מדי ב', משחקים שש בש. ושוב עלו לי דמעות. אני זוכר בבהירות איך חשבתי לעצמי, זה רגע היסטורי. רייפר וצ'יפסה הם שני גיבורים. הם הושיעו אותי. בזכותם אני חוגג את ראש השנה בבית. אני לא אשכח להם את זה בחיים.
ערב ראש השנה 2017. אני במאי קולנוע ואבא טרי ואני תקוע על מיטת קומותיים, בחדר צפוף, בדירה קטנה, באומן. נסעתי לכאן כדי לצלם סרט דוקומנטרי על רבי נחמן. אבל גם כדי להגיד תודה, אישית וקולקטיבית, לאיש החכם הזה, שעזר לי לצלוח את השנתיים האחרונות.
יש לרבי נחמן תורה אחת, בליקוטי מוהר"ן, שהולכת איתי. זו תורה שעוסקת בדמעות. רבי נחמן כותב שם ש"ההשגחה והראות נמשכות לתוכן" ויורדות מהן לעולם. כלומר, שכשבוכים - ממלאים את העולם בעיניים, בראייה, בהשגחה. ובן אדם שבוכה צריך את ההשגחה הזו.
וזה כל כך יפה בעיניי. כל כך יפה. וזה מזכיר לי את השיר של נתן זך, שרוצה תמיד עיניים. וזו גם דרך מופלאה לנסח פרופורציות. דווקא מתוך הצער, דווקא מתוך הבכי - עוד עיניים שלי בעולם. עוד זוויות ראייה. זה מה שאדם בוכה זקוק לו. וזה מה שקורה כשבוכים.
ואיכשהו קרה שעברו עליי שנתיים איומות. בתקופה קצרה וצפופה איבדתי את אבא שלי, ואת העובר הראשון שלנו. ירדו לי הרבה דמעות בשנתיים האלה. ואיכשהו קרה שרבי נחמן היה שם בשבילי, במקום הנכון ובזמן הנכון, כדי להפוך את הדמעות שלי לפיסות לחות של השגחה. לעוד עיניים בעולם.
תכלה שנה ודמעותיה. תחל שנה ודמעותיה. שנה טובה.
אקו"ם