ראשי » חדשות » דעות

השמאל צבוע, השמאל מתנשא, השמאל מסוכן

המחנאות שעולה מכל פוסט מתלהם ולייק אוטומטי הייתה אמורה להיות אופנה חולפת. אבל איך אפשר לצפות שהציבור יבין את המורכבות של המדינה הזאת ויפסיק לצרוח זה על זה כשמנהיגיו הם אלה שמנצחים בהנאה על סימפוניית הפילוג החורקת הזו?

ראש השנה. לכאורה מועד שאמורים להגיע אליו אפופי התרגשות וציפייה להתחדשות, אבל האמת שמעולם לא הרגשתי עייפה יותר ממה שהולך ברשת. הפיד שלי מקולקל. כל היום יש בו רק אנשים שמסבירים למה הם צודקים ולמה אנשים אחרים שלא חושבים כמוהם הם אידיוטים ומפגרים. לפעמים הם מביאים כל מיני גרפים ונתונים בשביל להראות למה הם צודקים. לפעמים הם צועקים "פייק ניוז" או "פוסט אמת", או "עובדות אלטרנטיביות".

אנשים כותבים פוסטים באורך הגלות ומשתפים בכל הכוח. אם זה פוסט של כותב ימני אז כל הימנים עושים לו לייק באוטומט. אם זה פוסט שמאלני אז רק השמאלנים עושים לו לייק באוטומט. אם זה יאיר לפיד אז כולם צוחקים עליו ביחד, אבל הכיף הזה מחזיק מעמד דקה וחצי בדיוק ואחר כך חוזרים למלחמות. זה תסריט שחוזר על עצמו כל יום וכל שעה כבר שלוש שנים לפחות, אם לא יותר. יכול להיות שפעם היו לנו דעות על דברים אחרים חוץ מפוליטיקה או סתם תחומי עניין אחרים, אבל מי זוכר.
 
אפשר לעשות כמו יאיר לפיד (אפרופו) ולשאול מה קרה לנו, אבל זה יהיה מעט מדי ומאוחר מדי. אנחנו כחברה כבר לא מסוגלים לדבר על שום דבר אחר מלבד פוליטיקה ונגזרותיה. הרשת מכורה לזה. פעם עוד היו לנו דיונים איכותיים יחסית על אלאור אזריה ומוסר יהודי וכלכלה, עכשיו כבר עברנו לשחק בקקי של קאיה נתניהו והכן או לא פרס ספיר פעמיים של גלית דיסטל-אטבריאן, כשכמובן, אפילו בדיונים הרדודים והמביכים האלה ניכרת לקיחת הצד האוטומטית לכאן ולכאן, וזה עוד מבלי להזכיר את טרור ההצתות שמצית ויכוחי רשת קרוב לשנה לאחר התרחשותו. הרבה טחינת מים, הרבה כאב ראש.
   
אז אני מתנתקת מהרשת האינפנטילית והולכת לקרוא קצת עיתונים: טורים של אנשי ימין, ואצל רובם ככולם, בעיקר נשות הימין, אגב, חוזר במרבית הטורים נושא אחד: השמאל, השמאל, השמאל. השמאל הוא צבוע, השמאל לא מבין את מקומו, השמאל מתנשא, השמאל מסוכן, השמאל בחיים לא ינצח ככה. כבר הרבה זמן לא נתקלתי באיש ימין רציני שפשוט אומר מה הדברים החיוביים שהימין יכול להציע בלי להאשים אף אחד תוך כדי. כנראה שזה פחות רייטינג. הפובליציסטים מהשמאל כבר יותר ספציפיים – הם שונאים את ביבי כי הוא נדבק לכיסא. אחר כך הם שונאים את מירי כי היא צועקת. אחר כך הם שונאים את טראמפ כי סיבות. אחר כך הם שונאים דוסים מפני שאף אחד לא יגיד להם שהם לא מספיק יהודים, ואגב, הם כותבים את הטור הזה שלהם בזמן שהם מחכים לשרימפס מוקפץ במסעדה, אבל למה לרדת לרזולוציות.
 
המחנאות הזאת הייתה אמורה להיות אופנה חולפת. תחביב ילדותי שהיינו אמורים למצות כבר מזמן, שהרי אין לו באמת משמעות במדינה שהמציאות בה מכילה בעיקר גוונים של אפור. אבל איך אפשר לצפות שהציבור הרחב יבין את המורכבות הפוליטית והדתית של המדינה הזאת ויפסיק לצרוח זה על זה כשמנהיגיו הם אלה שמנצחים בהנאה על סימפוניית הפילוג החורקת הזאת עד עצם היום הזה, כשראש הממשלה מדבר על חצי מהעם הזה כ"הם", כאילו שהוא ראש ממשלה רק של צד אחד, וכששרת התרבות שלו, למשל, מקדמת באגרסיביות כל מה שתואם את תפיסת עולמה בלבד, לא מתוך דאגה לציבורים מושתקים אלא מתוך רצון מוצהר לדחוף אצבע בעין לאוכלוסיות שהיא לא סובלת? הלוואי שהם היו היחידים, והלוואי שהיו מגיעים רק מצד אחד. אבל אם אלה מי שאמורים להיות המבוגרים האחראים כאן, שמזהים את הקרע וחוגגים עליו כדי לעשות עוד ועוד הון פוליטי, אנחנו לא נצא מהלופ הזה בחיים.

מקובל לסיים טורים לראש השנה בהחלטות לשנה החדשה. בעולם מושלם הייתי אומרת שנתחייב כולנו להניח כבר להתנגחויות המטופשות האלה שלא מועילות לאף אחד (חוץ מלבעלי האינטרסים שם למעלה). עזבו את זה שאין בזה תועלת: זה פשוט משעמם ומיצה את עצמו. מצד שני אני ריאלית, זה כבר לא יקרה. אז מה נשאר לאחל? שנדע לנתק את עצמנו מכל הרעל הזה ולצרוך אותו רק במינימום ההכרחי. שנקרא פחות חדשות וציטוטים פרובוקטיביים של אישי ציבור. שיהיה לנו שקט לא רק בפן הביטחוני אלא גם ובעיקר מעצמנו. שנה טובה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נועה אנג'ל

כותבת סאטירה, צחוקים ועוד כמה דברים. עוקבת בעניין אחרי מלחמות פוליטיות ברשת ומביאה פופקורן.

לכל הטורים של נועה אנג'ל