משבר הדסה: בג"ץ איננו הפתרון לכל דבר
ההליך כולו מלמד פעם נוספת שלא תמיד הפנייה לבג"ץ היא הדרך הנכונה לניהול מאבק. לא נותר לכולנו אלא להמשיך להתפלל ולייחל להחלמתם של הילדים, ולקוות שהשכל הישר של כל הצדדים המעורבים יגבר
הלב יוצא אל ההורים וילדיהם חולי הסרטן. אין מילים שמסוגלות לתאר את עוצמת הכאב והסבל שהם חווים. אבל רק נס יוכל להביא לקבלה מלאה של עתירתם בבג"ץ.
למרבה הצער ולמגינת הלב, כישלון הגישור היה ידוע מראש. לא בגלל כישוריו המרובים של השופט רובינשטיין, רצונו הטוב וליבו הרחום והחנון שקשוב לזעקת הילדים וההורים, אלא בשל תנאי הפתיחה האומללים. סירוב הצדדים המעורבים להסכים להליך הגישור שהוצע להם בבית המשפט בשבוע שעבר וללכת אליו "בלב פתוח ובנפש חפצה" לא בישר טובות.
בניסיונו להביא את הצדדים לידי הסכמה, שתייתר את הצורך בהכרעה שיפוטית, לא הותיר המגשר אבן שלא הפך. לרגע היה נדמה שחלה תזוזה בעמדות הצדדים. אך הפער הגדול ביניהם, ולא פחות ממנו, כמה עצות אחיתופל שקולן נשמע ברמה, הביאו לתוצאה הידועה מראש.
פגישת הגישור של הורי הדסה. כישלון הגישור היה ידוע מראש.
צילום: מירי צחי
הצעד הנדיר יחסית שנקט בית המשפט בשבוע שעבר - כפיית הליך הגישור - לא היה מקרי. יש להניח שהשופטים מכירים בכך שגם אם יש צדק בטענות הילדים, הוריהם ורופאיהם, לא בית המשפט הוא המקום הראוי להכריע בהן. במישור המשפטי הצרוף ההיענות לעתירתם קשה ביותר. לא הכל משפט. יש לא מעט מקרים שבהם קצרה ידו של המשפט מהושיע. זהו אחד מהם.
מטיבו וטבעו, המשפט הוא גיליוטיני. חותך. חד. זה זוכה וזה מפסיד. כאשר מדובר בסוגיה כה מורכבת ורגישה, אין לבית המשפט הרבה ברירה. ההורים ביקשו ממנו דבר שהוא כמעט למעלה מכוחו. בית משפט אינו אמור לנהל את מערכת הבריאות. בוודאי לא להחליט - וספק אם יש בידו כלים לכך - מהם צרכיה של מערכת הבריאות בירושלים, ואם פלוני או אלמוני ראויים לנהל אותה.
מחאת הורי הדסה בכניסה לירושלים. שלום הילדים וטובתם חשובים יותר מכל זכייה.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
במישור המשפטי, השאלה - כמעט האחת והיחידה - שעומדת לפני בג"ץ היא אם חרג שר הבריאות מסמכותו כאשר סירב לפתוח מחלקה המטו־אונקולוגית נוספת, אם שקל היטב בדעתו קודם שקיבל את החלטתו, אם ההחלטה ניגעה בשיקולים זרים ופסולים ומהי מידת סבירותה.
לנוכח הסמכות הרחבה שבידי השר, מרחב שיקול הדעת הגדול שלו, הקושי להוכיח קיומם של שיקולים זרים והמבחן המעורפל של "אי סבירות", לבית המשפט קושי רב להתערב בהחלטתו. אפילו ההחלטה שגויה לגופה, אין זו עילת התערבות. בג"ץ מדגיש פעם אחר פעם שאין הוא שם עצמו ב"נעלי" הרשות המוסמכת, במקרה זה שר הבריאות. גם הדרישה מבג"ץ להורות על פיטורי שר הבריאות ופרופ' רוטשטיין או להעמידם לדין מופרכת מבחינה משפטית. אפילו היתה עילה לכך, וספק רב בכך, לא בג"ץ הוא הכתובת אלא גורמים אחרים במערכת אכיפת החוק.
ההליך כולו מלמד פעם נוספת שלא תמיד הפנייה לבג"ץ היא הדרך הנכונה לניהול מאבק. לא נותר לכולנו אלא להמשיך להתפלל ולייחל להחלמתם של הילדים, ולקוות שהשכל הישר של כל הצדדים המעורבים יגבר, ושלמרות הקושי הגדול, הם יגיעו להסכמות ולהבנות מחוץ לכותלי בית המשפט.
שלום הילדים (והוריהם) וטובתם מחייבים זאת. הם חשובים יותר מכל זכייה במשפט או פסק דין, יהא תוכנו אשר יהא. נותר להמתין ולראות מה תהיה החלטתו של בג"ץ בימים הקרובים, לאחר הצו הזמני שהוציא אתמול.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם