"רציתי להפתיע את אבא ובסוף לא הספקתי לספר לו"
כשהודיעו למוראד כי התקבל לקורס קצינים, החליט לא לספר לאביו כדי להפתיע אותו בקבלת הדרגה. יומיים לאחר מכן נהרג האב, תא"ל מוניר עמאר, ראש המינהל האזרחי בתאונת מטוס קל
ביום הזיכרון לפני שנה הצטרפה משפחת עמאר מג'וליס אל אלפי המשפחות הפוקדות את בתי הקברות ומתייחדות עם יקיריהן. הכאב עדיין היה טרי. השכול פקד את המשפחה רק זמן קצר לפני כן, עם מותו של האב מוניר - ראש המינהל האזרחי - בהתרסקות מטוס קל שאותו הטיס בהר כמון בגליל. קצת יותר משנה אחרי האסון סיים מוראד, בנו הבכור של האב המנוח מבין שלושת ילדיו, קורס קצינים, וכיום הוא משרת בתפקיד חסוי ו"חולם על קריירה צבאית, כמו אבא".
"בגלל התפקידים הצבאיים של אבא הוא כמעט לא היה בבית", מספר מוראד (21). "הוא היה בעיקר בצבא. רק בסוף השבוע הוא היה חוזר הביתה ואז היו אלה רגעים של שמחה וכיף. היינו יוצאים לטיולים, טיולי ג'יפים, טיסות במטוס שהוא כל כך אהב".
את שירותו הצבאי החל תא"ל מוניר עמאר ז"ל כלוחם בגדוד חרב ומ-2004 עד 2006 פיקד על הגדוד. במלחמת לבנון השנייה שירת כקצין אג"ם של עוצבת הגליל, בהמשך שימש סגן מפקד חטיבת השומרון וקצין מבצעים של פיקוד הצפון. בספטמבר 2009 מונה למפקד חטיבת החרמון, שבפיקודו חזרה להיות חטיבה מרחבית, ושם היה עד אוגוסט 2012. לאחר מכן יצא ללימודים במכללה לביטחון לאומי ובאוגוסט 2013 מונה למפקד מחוז חיפה של פיקוד העורף, תפקיד שאותו מילא עד יולי 2015. ב-3 בפברואר 2016 מונה לראש המינהל האזרחי בתפקיד תת-אלוף.
"חיכינו לו כל השבוע", נזכר מוראד, "ובסוף השבוע היינו מבלים המון. גם כשהיה בתפקיד מח"ט חרמון והיה 'סוגר' סוף שבוע בבסיס פעם בחודש, היינו באים אליו, עושים יום כיף בחרמון וישנים אצלו בחטיבה. אבא לימד אותנו הכל על החיים. הוא היה טיפוס חייכן, חברותי, מעודד ומתעניין בכל אחד, ובמיוחד בילדים שלו. הוא האמין מאוד בחינוך, בלימודים. הוא הראה לנו את הדרך שבה צריכים להשקיע, לגדול, לעשות צבא, ללמוד וככה לפרוח ולהתקדם".
"אבא גם אהב מאוד ספורט ואקסטרים", מספר מוראד, "מאז הילדות יש לנו סוסים והוא אהב מאוד לרכוב עליהם, היינו יוצאים איתם לשטח ומבלים איתם הרבה זמן. מאז ומתמיד עסק בספורט. בשנים האחרונות גם השתתף בכל הריצות שעשו לזכר אנשים שנפטרו או חיילים שנהרגו. הוא תמיד היה עסוק במשהו, לא ראית אותו יושב בבית ואומר 'אין לי מה לעשות'".
תחביב הטיסה של מוניר החל לפני 17 שנה. מוראד: "הוא התחיל עם זה באנגליה והמשיך את זה פה בחיפה. המון פעמים היינו יוצאים איתו לטיסות. זו היתה חוויה אדירה, היינו שמים אוזניות, מדברים, עושים צחוקים. הרגשת מאוד בטוח בטיסות איתו. בהתחלה לוקח זמן להתרגל לכל הסחרחורות והבחילות בגלל המטוס הקטן והטיסה בגובה נמוך, אבל אחרי שמתרגלים זה נהיה כיף אדיר. אני זוכר פעם אחת שאבא לקח אותנו ליום של טיסה, בבוקר נחתנו באיזה שדה קרוב למקום שעורכים צניחות, פתחנו קפה וישבנו לראות את הצנחנים, ובלילה נסענו מעל הגנים הבהאיים. זו היתה חוויה גדולה. אבא היה מאושר כשהוא היה טס, ראית את זה עליו. בכלל, כל דבר שהוא אהב הוא עשה אותו עד הסוף".
כל האידיליה המשפחתית הזאת נקטעה לפני קצת יותר משנה, עם תאונת הטיסה של מוניר. מוראד משחזר את היום הטרגי: "חזרתי ביום שישי ואבא נסע לעבודה. התכנון היה שבסוף השבוע חברים ומשפחה מחוץ לכפר יבואו לבקר אותנו, אז אמא ואני נסענו לכרמיאל לעשות קניות. כשחזרנו הביתה והתחלנו להוציא את הדברים, הנהג שלו התקשר ואמר שבצבא מחפשים את אבא ואם היא יודעת היכן הוא.
"התחלנו להתקשר אליו והוא לא ענה, חשבנו על הדברים הרעים אבל לא ידענו כלום. אחר כך דוד שלי התקשר וסיפר ששמעו על מטוס שהתרסק, אבל אין יותר פרטים, ואז התחילו שמועות, וחברים ושכנים באו אלינו. דוד אחר שלי הגיע, לקח את אמא לחדר וסיפר לה שזה כנראה הוא.
"נכנסנו לתקופה שחורה שלא חשבנו שתגיע אלינו. אתה מרגיש בעיקר חוסר ודאות, אתה לא מצפה לדבר כזה ואין לך מושג מה עושים עכשיו. המשפחה והחברים הקרובים עטפו אותנו, היו אצלנו, ישנו איתנו, דיברנו הרבה על החיים ועל איך ממשיכים הלאה. אני חזרתי לצבא אחרי שבועיים כי אמרו לי שזה יעזור לי, וכי השיגרה והתפקיד חשובים".
יודעים מה השתבש?
"הכל היה תקין, הרישיונות, המטוס, המנוע, בפלאפון לא היה כלום. אבל טבלת הרוחות הראתה שבדיוק כשאבא שלי היה מעל ההר הרוחות היו חזקות במיוחד. אבא הסתובב כנראה כמה סיבובים מעל ההר, איבד שליטה והמטוס התרסק".
השירות הצבאי של מוראד ותפקידו הבכיר של אביו בצבא היו מקור לשיחות בין השניים. "דיברנו הרבה על הצבא. לא על עצם השירות כי על זה אין שאלה אצלנו, דרוזים תמיד מתגייסים. אבא גם לא אמר לי לאן להתגייס, הוא אמר 'תבחר לאן שאתה רוצה, זה החיים שלך, אני פה כדי לעזור'".
את קורס הקצינים, כאמור, סיים מוראד כשאביו כבר לא בין החיים. "ביום חמישי, יומיים לפני התאונה, הודיעו לי שהתקבלתי לקורס קצינים. היתה לי מחשבה לא להגיד לו בכלל, לעשות לו הפתעה ולהזמין אותו רק לסיום הקורס. פעם שמעתי אותו מספר שזה מה שהוא עשה עם הוריו. בכל מקרה חזרתי הביתה, פגשתי אותו לכמה דקות ולא סיפרתי לו. בסוף באמת לא הספקתי לספר לו, אבל אין לי ספק שהוא היה גאה בי ושהוא גאה בי עכשיו".
עד כמה אבא חסר לך?
"הוא חסר מאוד. ההכוונה שלו, העצות שלו חסרות לא רק לנו, המון אנשים היו באים אליו לקבל עצה. עד היום המון אנשים ששומעים שאני הבן שלו מספרים סיפורים טובים עליו ואומרים שתמיד היה שם בשבילם ועזר. זה ממלא אותנו גאווה. כשאומרים לי 'אתה הבן של', אני מאוד גאה בזה. אנשים זוכרים אותו, מדברים עליו. אבא ילווה אותנו כל החיים ואני רוצה להיות כמוהו. יצאתי לקורס קצינים וזה מסמל את תחילת הדרך. אני גם רוצה קריירה צבאית כמו של אבא, זו תהיה גאווה גדולה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם