"גיבור אמיץ": החייל שגם בחופשה יצא להילחם במחבלים
רב"ט אלקנה גובי מגוש קטיף נסע במכונית פרטית עם אחיו ב-2002, כשנקלע למארב על ציר כיסופים. הוא יצא מהאוטו והסתער על המחבלים, אך כוח צה"ל טעה בזיהוי וזה נגמר בטרגדיה ובצל"ש מאלוף הפיקוד. אמו: "הצטיין בהכל והספיק כ"כ הרבה עד גיל 21"
רב טוראי אלקנה גובי ז"ל, תצפיתן ביחידת דובדבן, נהרג בשנת 2002 בגיל 21 בעת שיצא להילחם יחד עם אחיו במחבלים שביצעו פיגוע ירי על ציר כיסופים. אלקנה היה בחופשה מהצבא, אך למרות זאת החליט לצאת ולהילחם בגבורה במפגעים, ועל כך הוענק לו לאחר מותו ציון לשבח מאלוף פיקוד דרום דאז דורון אלמוג.בצל"ש, שבו מתואר האירוע, נכתב: "בהיות אלקנה בחופשה, ובזמן נסיעה על ציר כיסופים עם שני אחיו, הוא זיהה מחבל אשר פתח באש לעבר מכוניות אזרחיות בחלפן על הציר. אלקנה עצר את רכבו בצד הדרך, תפס עמדה ופתח באש לעבר המחבל שברח. כוח כוננות מהגזרה, אשר הבחין באלקנה כשהוא שוכב ויורה בלבוש אזרחי, החשיבהו בשוגג למחבל ודרסהו למוות. אלקנה בפעולתו מהווה דוגמה ומופת לחייל לוחם ולאזרח כאחד, באחריות, בנחישות ובאומץ הלב שהפגין, ובאופן טראגי שילם על כך בחייו".
לזכרו של אלקנה ז"ל (צילום: newsenders):
אלקנה, שהיה ילד רביעי במשפחתו, הותיר אחריו שני הורים ושישה אחים ואחיות: אושרת, יצחק, בועז, אלעד, דורית ודוד. "אלקנה היה הבן הרביעי שלנו", מספרת מירי, אמו של אלקנה. "אני זוכרת כשהלכתי אתו לטיפת חלב שאלו אותי 'תגידי, הוא יודע כבר ללכת?', אמרתי 'לא, הוא יודע לרוץ'. הוא ישר רץ, כל החיים שלו היה היפראקטיבי, כנראה הוא ידע שהחיים שלו יהיו קצרים, הוא היה צריך להספיק הרבה בחיים".
בעוד אנו מעיינות בקלסר מלא בתעודות הצטיינות והוקרה שהוענקו לאלקנה במשך השנים, מירי מסבירה שהוא הספיק לחוות דברים רבים בחייו והצטיין בכל תחום שבו עסק: "הוא היה כדורסלן מצטיין, בישיבה הוא היה מצטיין, הוא היה מדריך מצטיין, וזה מה שהוא הספיק עד גיל 21. זה כמו שאומרים שיש אנשים שעולמם נגמר בגיל 90 וכמעט לא מספיקים כלום, והוא בגיל 21 הספיק מה שאנשים יכולים להספיק בהרבה יותר שנים".
במוצאי שבת, בתאריך כ"ו באדר תשס"ב, הוקפץ בועז, אחיו של אלקנה, לבסיס. אלקנה התעקש לקחת אותו להסעה בבאר שבע. הם יצאו לדרך יחד עם אלעד, אחיהם הקטן, ועל ציר כיסופים נתקלו באש המחבלים.
משה, אביו של אלקנה, מספר על הערב הטרגי בו איבד את בנו: "איך שהם יצאו לדרך, הם הגיעו לצומת כפר דרום ופנו ממנה לכיסופים, ופתאום המחבלים פתחו באש והמכונית של אלקנה חטפה שני כדורים. הבנים שלי התקדמו עם האוטו, אלקנה כיבה את האוטו ויחד עם בועז יצאו להילחם במחבלים. אלקנה עוד הצליח לצעוק לאחיו: 'אלעד, אתה תגיד תהילים ותניח את הראש ואנחנו הולכים להילחם בהם'. הם נשכבו בתעלה והשיבו אש מצד שני". בשלב הזה קרה האירוע הטרגי שבו נדרס אלקנה למוות.
אלקנה הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בנווה דקלים, היישוב שכל כך אהב ובו גדל. "כשהגענו לנווה דקלים אלקנה היה בן שנתיים, והוא היה בצבע לבן והחול היה זהוב לבן", מספר אביו. "כל פעם אמרו לי שאני צריכה להיזהר עליו בגלל המכוניות. אלקנה מאוד אהב את גוש קטיף, ופעם אחת הוא אמר לנו שהוא רוצה לגור בגוש עד יום מותו האחרון, הוא נתן לנו צוואה. הקשר שלו לגוש היה מאוד מיוחד, הוא הדריך ביישוב בבני עקיבא, הוא שיחק בליגה של הכדורסל והיה מעורב בכל מה שקשור לגוש".
ב-2005 בעקבות תכנית ההתנתקות שבה פונו אלפי יהודים מבתיהם, נעקר אלקנה מהיישוב שבו ביקש להישאר לנצח, ובני משפחתו נאלצו לקבור אותו בפעם השנייה, הפעם בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. "שאלו אותנו איפה אנחנו רוצים לקבור את אלקנה ואמרנו רק בהר הרצל, כי הגירוש עשה לנו כזאת טראומה שאני כבר לא בטוח אם מקום אחר לא יפנו, מספר משה.
אלקנה היה חדור אידיאולוגיה ואהבת הארץ, וכשסיים את לימודיו בתיכון החליט להמשיך למסלול של ישיבת הסדר וללמוד בישיבה בשדרות. "יש לנו הרבה תמונות של אלקנה שממש בונה את הישיבה עם הידיים", מסבירה מירי. "מהרגע שהוא נכנס לישיבה הוא אמר 'קודם כל, אנחנו התלמידים נהפוך לחלק מהתושבים'. מהשנה שהוא נכנס לשם הישיבה פרחה, והיום זו ישיבה גדולה. יש אנשים מבוגרים שאחרי שהוא נהרג אמרו שאלקנה עשה להם קניות בבוקר. הוא התנדב עם המבוגרים, הילדים והנוער והיה מאוד פעיל, הוא התנדב בכל התחומים".
כבר עברו 15 שנה מאז מותו של אלקנה, אך הכאב אינו נחלש והוריו מספרים כי אלקנה תמיד נמצא עמם: "אנחנו מרגישים שאלקנה איתנו, תמיד חושבים מה הוא היה אומר ומה הוא היה עושה. פעם בשנה אנחנו עושים שבת משפחתית עם כל הילדים וקוראים לזה 'שבת אלקנה'. השנה התלבטנו אם לעשות את זה - והילדים לא ויתרו. בשבת הזו, זה כאילו שהוא יושב אתנו".
בטקס האזכרה לאלקנה לפני כחודש, סיפרה אחותו אושרת כמה הוא חסר: "הלכת מאיתנו אלקנה, הלכת ולקחת מכל אחד מאיתנו חתיכה, שנמצאת איתך פה באדמה הזאת. וכשהלכת אלקנה, לפני 15 שנה, גם השארת בכל אחד מאיתנו חתיכה אחת ממך. וכל אחד מאיתנו נושא אותה באחריות, במחויבות, בכבוד ובגעגוע גדול. היינו רקמה אנושית עשויה שבעה חלקים, והלכת מעמנו, נלקחת, ונותרנו רק שישה - ואתה חסר לכל אחד מאתנו כל יום".
משה מסביר שלצד הכאב העז ישנה תחושת גאווה: "כשבן נופל בקרב עם נשק ביד, זאת גאווה גדולה להורים שהוא נופל בקרב מול האויב. לא צריך רק לבכות, אלא לראות את הדברים החיוביים. את הצל"ש הוא לא קיבל סתם. אף אחד אחר לא עשה את זה עד עכשיו, כולנו נסענו על כביש מסוכן, זרקו עליי אבנים ואפילו ירו עליי, אבל אף אחד לא עצר להילחם באויב. הוא ובועז, שני גיבורים, עצרו את האוטו והלכו להילחם. הם ראו את הרציחות של משפחת חטואל ואהובה והם החליטו 'אנחנו לא נברח, אנחנו יהודים גאים ונצא לקרב'. זאת הדמות המיוחדת שכולם צריכים לזכור. המסר החשוב הוא שבצה"ל ידעו שאם יש אויב - נלחמים בו בגאווה כמו שאלקנה נלחם וזה המסר שאלקנה השאיר".
אקו"ם