הטראומה הכפולה של המפונים
מפוני ההתנתקות יתמודדו ביום הזיכרון גם עם נפילת הבנים וגם עם העתקת קבריהם מגוש-קטיף
- יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ב-NRG מעריב
- לצפייה בראיון עם המשפחות - לחצו PLAY
צילום: אלירן חיאט עריכת וידאו: אייל רותם
מירי ומשה גובי, ממייסדי נוה-דקלים, איבדו את בנם אלקנה, שנהרג על ידי כוחותינו בעת ששירת ביחידת המודיעין של דובדבן. בעקבות המקרה קיבל אלקנה ז"ל את צל"ש אלוף פיקוד דרום.
"בתקופה ההיא, אחרי מות אלקנה, עדיין לא דובר על הבעייתיות שתיווצר בכך שנקבור אותו בבית העלמין שבגוש קטיף, ולכן, באופן טבעי ההתלבטות היתה בין הר הרצל לגוש קטיף", סיפרה בכאב מירי גובי ל-NRG מעריב.
מה שהכריע לבסוף לגבי מקום הקבורה היה הבן אלקנה עצמו. "זכור לי כי התאספנו כל המשפחה ונזכרנו שאלקנה תמיד אמר 'אני פה בגוש קטיף לתמיד'. הוא השאיר לנו את זה כצוואה". נושא העתקת הקבר לא עמד אז על הפרק. "אם היינו יודעים מלכתחילה שיש ספקות, ייתכן והיינו חושבים פעמיים", הסבירה.
היא הוסיפה: "לא האמנו לרגע שדבר כזה עלול לקרות, שיעקרו מתים מקבריהם. כשהספדנו את אלקנה אמרנו: 'תנוח על משכבך עד תחיית המתים'. לא חשבנו לרגע שנפר את מה שהבטחנו לו".
משה, האב, משלים את דבריה ומתייחס לאופן בו קיבלו את הבשורה הקשה. "זה לקח בדיוק יומיים עד שהודיעו לנו הודעה לקונית, ללא ליווי של פסיכולוג או
בדבריה מתייחסת מירי גם לשואה. "אבי למד קבלה, ולא אחת ציין כי התקופה הזו תהיה הרבה יותר קשה מתקופת השואה", היא אומרת. "אז חשבתי שלא ייתכן דבר כזה, אולם בדיעבד, כאשר קברתי את אלקנה בפעם השנייה, חשתי במהלך הלוויה בדיוק למה הוא התכוון. זה היה יותר גרוע מהשואה".
מירי מודעת לקושי שבהשוואה בין שני המקרים וממהרת להסביר. "אין לי ברירה, יהיו כאלו שיאמרו מדוע אני משווה, אבל כך אני מרגישה. כשהחיילים, שהם אמנם בטעות הרגו את אלקנה, אותם חיילים מוציאים אותו מקברו וקוברים אותו שוב".
ההורים מתייחסים גם לשאלה שעולה פעמים רבות כיצד הם מסוגלים להמשיך לקיים בית, לגדל ילדים ולהנחיל מורשת לדור הבא אחרי מות בנם. "אלקנה היה אומר לא פעם", חוזר האב למורשת בנו שנפל, שהרבה לבקר את העובדה שתושבי גוש קטיף נאלצים לנסוע בין היישובים כשהם חשופים לירי מצד פלשתינים.
"'הביזיון והבושה האלה הם שנותנים לי את הכוח לנהל מלחמה עיקשת באותם מחבלים', כך נהג אלקנה לומר", נזכר האב. "אלקנה התחנך על מסרים לפיהם חייבים לדעת מי אנחנו ומדוע אנחנו בארץ ישראל".
אשתו מירי ממשיכה את דבריו ומתארת גם היא מהיכן הם שואבים את אותו כוח להמשיך לחיות. "אצלי זאת התחושה הנהדרת שהצלחתי לחנך את ילדי על פי הערכים בהם אנו מאמינים". לדוגמה היא מספרת על שיחה שניהלה עם בנה מיד לאחר מות אלקנה. "בשבעה על אלקנה, פנה אלי אחיו בועז ואמר, 'אם למות, אז למות בצורה כזו כפי שאחי מת. במותו הוא הגן על האחרים'", היא מספרת.
בריינה וסם הילברג, ילידי ארה"ב שעלו לארץ והיו ממייסדי היישוב נצר חזני. בנם, יוחנן ז"ל, איש הקומנדו הימי, נהרג באסון השייטת בלבנון.
"כשעקרו את יוחנן מקברו הרגשנו שהרגו אותו שוב", מתאר האב. "התחושה היתה שהיינו בלוויה אחת, ולמשך כמה דקות החזירו לנו אותו, עד שלקחו אותו שוב".
את הקבורה השנייה הוא מתאר כטראומטית אף יותר מהלוויה הראשונה. "הקבורה השנייה היתה הרבה יותר קשה ומייסרת", הוא אומר. "הראשונה באה בפתאומיות, אולם בשנייה עברנו שבעת מדורי גיהנום. הנחמה שלנו היא שקברנו את בנינו ביישוב ניצן הסמוך לים. זה מה שהוא רצה להיות תמיד, קרוב לים".
בריינה הילברג נזכרת כיצד עמדה ליד קברו של בנה כמה ימים לפני הפינוי. "הרגשתי שאני נמצאת בייאוש טוטאלי, במדרגה הנמוכה ביותר", מתארת האם השכולה. "כל כך קיווינו שעקירה מהקבר לא תתבצע. האמנתי באמונה שלמה שכל הגירוש מגוש קטיף יתבטל, ולא בגלל הוצאת היקרים שלנו מקברם".
היא מוסיפה: "הרי זה לא נתפס שיהודי מסוגל לעקור קברים של חסרי ישע, לא של חולים, לא של קשישים, לא של אנשים שמתו בפעולת איבה ובוודאי שלא של חיילים שמתו בגבורה ומתוך אומץ לב".
נא להמתין לטעינת התגובות
