לכל איש יש שם, בתנאי שהוא בא מאירופה
במדינת ישראל, התחרות על הסבל העדתי מסתיימת ברגע שבו נאמרת המילה "שואה". הגיע הזמן להפסיק להשוות, ולהתחיל לגלות אמפתיה לסיפורו של האחר
עד לאותו בוקר קיצי בהיר בשנת 2000, השואה הייתה עבורי יום לאומי טריוויאלי. דקות לפני הצפירה, כשהמורה הייתה שואלת למי יש קרובי משפחה שנספו, הייתי מניפה את ידי ומונה אותם - שלום וסימה, אשר וסבתא רחל, שעל שמה אני קרויה.
אני לא ממש יודעת להסביר מדוע, אבל היותי נכדה לניצולת שואה הסבה לי סוג של גאווה מפוקפקת. כמי שאולצה מגיל שנתיים לגמור הכול מהצלחת ולשמוע סיפורי זוועה מהמחנות, הרגשתי שקניתי לעצמי מקום של כבוד ברפרטואר הסבל הלאומי. ובכיתה י"א, כשבבית הספר הכריזו על יציאת המשלחת השנתית לפולין, היה לי ברור שאני בפנים.
שנה שלמה עבדתי כבייביסיטר כדי לממן את הנסיעה. אך כשהגיע הרגע להירשם הודיעה לי הנהלת בית הספר שאני מודחת מהמשלחת כעונש על מעשה קונדס שעשיתי. לא הועילו כל דמעותיי ותחנוניי, העמדה הייתה נחרצת. גם לא ידעתי איזה פנים אראה לסבתא חיה, שביקשה שאצטלם עטופה בדגל ישראל בכניסה למחנה ההשמדה.
אושוויץ. הפרהוד בבגדד, הפרעות בטריפולי, פרעות אוג'דה וג'ראדה, גירוש מוזע - כולם אירועים שנפקדו מספרי הלימוד.
צילום: שאטרסטוק
בזמן שחברותיי עלו על המטוס לוורשה, הבנות שנשארו בארץ קבעו מפגש אלטרנטיבי. רק כשהגעתי אליו, מבואסת עד עמקי נשמתי, התגלתה בפניי התמונה העגומה: רוב מוחלט של הבנות שנעדרו מהמשלחת היו ממוצא מזרחי. "את בחיים לא תביני את ההרגשה הזו", לחשה לי חברתי בזמן ששוטטנו בין שבילי הגן, "איך זה לראות חצי מהכיתה שלך עולה על מטוס ולדעת שאין לך באמת מקום שם. שעל הפרעות שסבא וסבתא שלך עברו בחלב אף אחד לא ירצה לשמוע, ואת התינוק שסבתא שלך הפילה בדרך לכאן - אותו לאף אחד לא יהיה חשוב לזכור".
לכל איש יש שם, בתנאי שהוא בא מאירופה. זה מה שהבנתי אחרי אותו מפגש שאליו נקלעתי בטעות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי לסיפור האחר - סיפורן של חברותיי לספסל הלימודים, שהעבירו ימים שלמים במערכת שלא רחשה הרבה כבוד להיסטוריה שלהן. לא בנוסח התפילה, לא בחומר לבגרות בהיסטוריה, ובטח שלא בימי האבל. אני זוכרת אינספור סבים וסבתות אשכנזים שהגיעו לבית הספר לספר את סיפור עלייתם לארץ, אך לא זכורה לי אף סבתא סורית או מרוקאית שנקראה לאותה משימה.
לקח להם שנים לדבר על תחושת הניכור הזאת, ולפעמים זה התאפשר רק באמצעות הקומדיה. מאור זגורי העז לשלוח חץ היישר לבטן הישראלית הרכה בפרק שפתח את העונה השנייה של "זגורי אימפריה", ובו אבי המשפחה בבר, שהוריו טבעו בספינת אגוז בדרכם לישראל, מסרב לעמוד בצפירה עד שלא יוכרז "יום המעברות".
גם היוצרים של הסדרה "נבסו" המספרת את קורות משפחתם של גילי האתיופי הנשוי לתמר האשכנזייה, הצליחו להעביר באמצעות ההומור את הנקודה הכל כך רגישה הזאת. באחת הסצנות המופלאות יושבות להן שתי המחותנות, ניצה (בגילומה של חנה לסלאו) ואלמיטו (מסקי שיברו), ומתווכחות ביניהן מי סבל יותר בדרכו לארץ. ניצה שולפת את העבר השואתי האירופי, ואילו אלמיטו מגייסת את מסעותיה של המשפחה במדבר. "את יודעת מה זה ינואר בוורשה?" נזרקת שורת המחץ בשיאו של הדיון, "את יודעת מה זה אוגוסט בסודאן?" עונה לה אלמיטו בייאוש.
והסוף של הסצנה לא צריך אפילו להיכתב, משום שברור שלסלאו תנצח בדיון הזה עוד לפני שהתחיל. כי לא משנה מאיפה באת, וכמה סבלת בדרך, התחרות על הסבל נגמרת ברגע שבו מוזכרת המילה "שואה". עם מחנות השמדה ותאי גזים אי אפשר להתווכח.
הפרהוד בבגדד, הפרעות בטריפולי, פרעות אוג'דה וג'ראדה, גירוש מוזע - כולם אירועים היסטוריים שנפקדו מספרי הלימוד שלנו במשך שנים מפני גודלה הבלתי מעורער של שואת יהודי אירופה.
כמה עצוב שאני חייבת לציין קודם את עובדת היותי דור שלישי לשואה, כדי שטרחני התקינות הפוליטית לא ימנעו ממני לומר את מה שבעיניי הוא כל כך טריוויאלי - שיש מספיק מקום בהיסטוריה לכולם. שמקומה של השואה כטרגדיה היהודית הגדולה ביותר במאה ה־20 ימשיך להישמר ואולי אף יתחזק אם נשמע ונלמד על אירועים אנטישמיים שהתרחשו גם מחוץ לאירופה.
המספרים והשיטה וההגדרות הסמנטיות הם עניין לאנשי האקדמיה, אבל ברחוב הישראלי התחרות על הסבל חייבת להסתיים. כי הזיכרון האמיתי יתחיל במקום שבו נתעניין בכנות בסבלו של האחר בלי לבדוק כמה־כמה ואיך. והאבל שלנו יהפוך ללאומי רק כאשר תשתרש ההבנה העמוקה באמת: שכולנו איבדנו יקירים בדרך לכאן, ולכל אחד מאיתנו יש סיפור שראוי לו להיות מסופר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם