שואה עם המנה העיקרית: לזכור בלי חרדת קודש
חורבן הקהילות של השואה יעמוד במבחן הדורות רק אם נתאמץ לזכור ולהזכיר אותו בתדירות ונגישות גבוהות יותר. אם נדבר על הנושא גם בחיי היומיום, בסעודות החג שלנו ובבדיחות על רכבות צפופות
יום השואה כאן ואיתו הריטואל הקבוע; זכרון בסלון (או במשרד), רשימת שינדלר, מצבם העגום של הניצולים, צפירה, לכל איש יש שם, מצעד החיים. בשלב הזה, חלקנו נכבה את הטלויזיה, נעבור לסדרות בנטפליקס, נחטט בפרופילי פייסבוק, נפרגן לחברה שנופשת בתאילנד והעלתה תמונה לאינסטגרם, ובעיקר נמתין שהיום-שאמור-להיות-עצוב הזה, יסתיים כבר.האסון הגדול ביותר שידע העם היהודי התרחש לפני כמעט מאה שנה. קשה להרגיש הזדהות עם הממדים העצומים האלה ממרחק הזמן, והציפייה מצעיר ממוצע לעצור את חייו ולחוש באמת את כאב השואה, מתנגשת עם המציאות. אנחנו סוגרים מסעדות, חנויות וחדרי כושר כדי לעצור ולהתייחד עם זכר השואה, אבל נראה שהרגש הבולט הוא ״להיראות עצוב״, כי ככה חונכנו בגן.
מצד שני, קשה להעביר ביקורת כשאנחנו מצמצמים את הזכרון ליום אחד שבו צריך להספיק לזכור את הזוועות, לכבד את הניצולים, להזדעזע מההזנחה ולנהל ויכוח בוואטסאפ המשפחתי אם סבא רבא היה במחנה כזה או אחר.
בשנים האחרונות, ככל שהניצולים מזדקנים והעדויות החיות מתמעטות, אני מוצאת שהזיכרון הקולקטיבי הולך ומאבד מהאותנטיות שלו והופך סטרילי. סטרילי מדי. היערות בפולין התכסו פרחים, במאיידנק העמידו מחיצות זכוכית וסבתא מסרבת בעקשנות להיות אשת עדות במסעות בטיעון ש״זה לא אושוויץ שלי!״. בין הזיכרון הקולקטיבי- לאומי, עם הטקסים, המשואות והסרטים, ובין היחס שלנו, פרטים שזוכרים סיפור משפחתי, ליום השואה, נוצר דיסוננס.
הדיסוננס מטריד במיוחד כי האחריות על זיכרון השואה עוברת, לצערנו, מסבא וסבתא, אלינו. הדור השלישי. דור האינסטנט, דור ה-Y, דור הרשתות החברתיות והמכונית האוטונומית. היכולת שלנו להעביר את השואה לדורות הבאים קשורה בקשר ישיר, ליחס שלנו כלפיה.
השינוי צריך להיות במעבר מגישה של ״יום זיכרון״ ל״שואת חיים״. כדי להנחיל הלאה, חייבים להרחיב את היריעה. להעלות את חורבן הבית של אושוויץ גם ביום שמחתנו. לפתח מסורת משפחתית-קהילתית סביב יום השואה ולהזכיר אותה בזמנים ובהקשרים נוספים חוץ מהשירות בצה״ל ו״לעולם לא עוד״.
אנחנו מקפידים לזכור את השואה בסופ״ש בברלין, במוזיאון בוושינגטון, לא מוותרים על בית אנה פרנק. למה לא לתת לשואה את אותה חשיבות, כאן בארץ, בסתם יום של חול? אנחנו מנציחים את נופלינו במירוצים, מצפורים, עמותות, שירים בגלגלצ. אירועי הזחכרון נערכים לאורך כל השנה. למה לא לזכור גם את מתי המחנות בדרכים יצירתיות, עדכניות, חיות?
הזכרון הצבעוני שעולה באסוציאציה לשואה הוא הטלאי הצהוב. מתי החלטנו שדינה של השואה להיזכר תמיד בשחור לבן, בזמן שהמציאות שלנו מתנהלת ב-HD?
באופן אבסורדי, הדרך להתייחס אל השואה וזכרה ברצינות, היא להתייחס אליה קצת פחות בחרדת קודש, והרבה יותר במהלך השנה.
אולי נתקלתם, כמוני, בגרסאות פייסבוק פארודיות ל״כתוב בעפרון בקרון החתום״. השירים האלה הם לא זילות השואה, אלא הנגשתה. הגברת שתקועה בתור בסופר ומסוגלת לכתוב פארודיה, זוכרת את השיר המקורי. וכשהיא מפרסמת את גרסתה, היא מזכירה לנו את דן פגיס; האיש שרכבת ישראל הצפופה ביום ראשון בבוקר מזכירה לו רכבות אחרות, עושה לנו טובה, כי לרגע אנחנו זוכרים שהיו רכבות אחרות. שאנחנו ברי מזל.
העקרון הוא לפחד קצת פחות, לדבר קצת יותר. להשמיע את ״אפר ואבק״ ביום סגריר, את ״החיים יפים״ ביום שישי, ולשדר את ״ממזרים חסרי כבוד״ באופן רנדומלי. לזכור גם בחגי ישראל: בחנוכה את המאמצים של יהודי המחנות להדליק חנוכיה; ביום כיפור את הצומות הקשים; בסוכות את האתרוג המחתרתי ובפסח את התפילה להיות בני חורין. לא לזכור באתר הספריה הלאומית, אלא בסעודות החג שלנו, עם המנה העיקרית.
לכאורה, מכביד. אבל האמת היא שהיהדות מזכירה לנו חורבן כבר אלפיים שנה, שלוש פעמים ביום שהיא מתגעגעת לבניין ציון וירושלים ומציינת את חורבן הבית בכל חתונה.
חורבן הקהילות של השואה יעמוד במבחן הדורות רק אם נתאמץ לזכור ולהזכיר אותו בתדירות ונגישות גבוהות יותר. אם נדבר על הנושא גם בחיי היומיום, גם כשימי הבגרויות והטקסים בבית הספר נשארו מזמן מאחורינו.
אצלנו בבית, כמו בכל שנה, נציין את יום השואה בכוסית ויסקי, ונברך, מכל הלב ״לחיים לחיים״. לחיי הזוכרים, לחיי הדורות הבאים, ובעיקר לחיי הסבים, שהביאו אותנו עד הלום. שיזכו לבריאות, נחת ואריכות ימים. לחיים.
אקו"ם