כמו יוסי קליין בארץ, גם בצרפת הייאוש מדבר
המאמר המדובר של יוסי קליין חרג מכל קנה מידה עיתונאי, אבל חשוב להבין את החרדה הכנה שהוא מבטא. הבריחה לקצוות היא עכשיו תופעה עולמית, כמו בבחירות המוזרות בצרפת
אני מכיר את יוסי קליין משנת 1978. אני חייב לו את המקצוע שלי. קליין הוא העורך והכותב הכי מוכשר שהכרתי, ועברתי רבים כאלה. קליין ערך את המקומון הירושלמי 'ירושלטון', אחר כך את 'כל העיר', ובהמשך את היומון המצוין 'חדשות'. בזכות כוח היצירה המבורך שלו, כל עיתון שלקח לידיו פרץ דרך. אם אנשים לא מכירים את קליין ולא שמעו עליו, זה בעיקר באשמתו. מדובר באיש ביישן ללא תקנה, נחבא אל הכלים, בורח מכל אירוע שיש בו יותר משלושה אנשים. אם יש מצלמות בסביבה, הוא יתייחס אליהן כמו אל מכונות ירייה וירוץ לתפוס מחסה.
סגנון הכתיבה של קליין לא השתנה לאורך השנים. הוא ההפך מאלים, בדיוק כמו האיש. זוהי כתיבה צינית, מעודנת, מתוחכמת ומצחיקה. כאשר התחלתי לקרוא את המאמר המדובר שלו ב'הארץ', הייתי משוכנע שנפלה כאן טעות נוראית ושם הכותב השתבש. "הדתיים הלאומיים מסוכנים. מסוכנים יותר מהחיזבאללה", כתב קליין.
פתיחה פרימיטיבית כזו לא יכולה להיות אצל קליין, חשבתי, אלא אם כן מדובר בסאטירה. אבל זו לא הייתה סאטירה, כפי שהתברר לי בהמשך המאמר, שהיה הגיוני הרבה יותר אבל לא כיפר על ההסתה בראשו, שלא עמדה בשום קנה מידה עיתונאי או ספרותי.
בימים האחרונים, דווקא אחרי שעבר גל התגובות האדיר, חשבתי על המאמר הזה שוב ושוב. הגעתי למסקנה שהוא משקף מציאות שגדולה אפילו על הכותב וכישוריו הנדירים. זוהי מציאות של הקצנה וייאוש שמזינים זה את זה. התופעה הזאת לא מתבטאת רק במאמר של קליין, ולא מצטמצמת רק בישראל. הייאוש וההקצנה הם מנת חלקם של עשרות מיליונים בארה"ב, באירופה ובאזורים אחרים על הגלובוס.
יוסי קליין התייאש. הוא על סף כניעה. השמאל בארץ הולך ומצטמצם, ואיבד כל סיכוי לחזור לשלטון. קליין רואה איך האליטה של בנט, שקד והמתנחלים מובילה את הימין, את הליכוד ואת המדינה למה שנראה בעיניו כאבדון. הכיוון האידיאולוגי ברור, ואי אפשר לשנות אותו בדרכים פוליטיות. זה לא מאבק בין ימין ושמאל קלאסי, שהזמין ויכוח קשה אך מנומק וסביר. זה ויכוח בין רכבת דוהרת לכיוון אחד, ונוסע שעומד בין התחנות ובטוח שהיא הולכת לדרוס את כל התקוות שהוא בנה. מה שנותר לו זה לצעוק, שלא לומר לקלל ולנאץ מתוך חוסר אונים.
חברי ד"ר מאיר בוזגלו קרא את המאמר של קליין, ונזכר בפנתרים השחורים שזעקו ברחובות מול ממסד שלא היה להם שום סיכוי מולו. אלה הן הפרופורציות שהגענו אליהן. יוסי קליין והשמאל המתון הפכו לתנועה מחתרתית מול הימין האידיאולוגי, "שעוד רגע נכנסים אלינו הביתה" כפי שכתב.
לא רק אצלנו בורחים לקצוות. בסוף השבוע שעבר פרסמתי כאן ריאיון עם מרין לה־פן, מנהיגת 'החזית הלאומית' בצרפת. ביום ראשון הקרוב ייערכו שם בחירות, ולה־פן, אשת הימין הקיצוני, נחשבת בעלת סיכוי טוב לעלות לסיבוב השני. בבחירות הקודמות, לפני חמש שנים, איש לא נתן לה סיכוי אמיתי, והיא אכן הסתפקה ב־18 אחוזים בסיבוב הראשון ויצאה מהמרוץ. עכשיו המצב שונה. לה־פן נותנת תשובות ברורות, ונלחמת בבוטות במהגרים ובאסלאם הפונדמנטליסטי. בריאיון היא דיברה על כך שתנתק את צרפת מהאיחוד האירופי, ותהפוך אותה מחדש למעצמה עולמית. הבוחרים אוהבים לשמוע דברים כאלה, בעיקר מאישה שנראית טוב ומשדרת כריזמה.
לה־פן שואבת את כוחה מהמיאוס בפוליטיקלי־קורקט, מהמתקפות עליה בתקשורת הצרפתית ומהעמדות המפותלות של הימין השמרני והמועמד הבעייתי שלו, פרנסואה פיון. דונלד טראמפ ניצח בדיוק בדרך הזו. אבל מה שמעניין הוא הפופולריות שצובר בימים האחרונים מועמד השמאל האולטרא־קיצוני, ז'אן לוק מלנשון, שהכפיל את כוחו בסקרים מ־10 ל־20 אחוזי תמיכה. מלנשון מחזיק באותן עמדות קצה של לה־פן, אבל מסיבות אחרות. הוא מתנגד להגירה כי הקומוניסטים מתנגדים לתאגידים גדולים שיעשו שימוש לא חוקי בכוח עבודה זול. כמו לה־פן, הוא בעד צרפת לאומית ונטולת דת, ומשוחררת מאינטרסים כלכליים זרים.
מלנשון בן ה־65 מתגלה כאשף מיומן ברשתות החברתיות, ומגיע למיליוני גולשים ועוקבים. אלפי צעירים מקיפים אותו, כמו את ברני סנדרס הקשיש שהפסיד להילרי קלינטון בפריימריז הדמוקרטיים. מלנשון מופיע היטב, ואי־אפשר להדביק לו מעשי שחיתות כמו למועמד הימין פיון. המאטריה שלו ברורה, בניגוד לזו של נציג המפלגה הסוציאליסטית בנואה המון, שבדיוק כמו יצחק הרצוג אצלנו לא אומר כלום על כלום, ולכן נחשב אנמי וחסר סיכוי.
לאוהדים של מלנשון לא אכפת מכלום. מלנשון חצה 50 פעם את האוקיינוס כדי להיפגש עם חבריו הדיקטטורים בדרום אמריקה, ובראשם הוגו צ'אבס מוונצואלה. נו, אז מה? לא אכפת להם גם שהוא הקים גוף פוליטי מוזר בשם 'צרפת הבלתי כנועה'. כמו אצל יוסי קליין בארץ, גם בצרפת הייאוש מדבר. הימין והשמאל הקיצוני מזינים זה את זה. בוחרים שומעים את הפוליטיקאים המסורתיים, חוטפים דיכאון קל וקופצים מלה־פן למלנשון בלי בושה. האם אכפת להם שאולי תפרוץ מלחמת אזרחים ביום שאחד מהם ייבחר? גם לא.
הסקרים האחרונים מעניקים לעמנואל מקרון, שגם הוא עומד בראש מפלגה חדשה ועצמאית, סיכוי לעלות לסיבוב השני, כנראה מול לה־פן. אבל אם המגמה הנוכחית תימשך, עשויים מלנשון הסמי־קומוניסט ההזוי, ולה־פן הסמי־פשיסטית, להתמודד בסיבוב השני על נשיאות צרפת. כזה עוד לא היה לנו, אבל כנראה עוד יהיה.
ביום שלישי האחרון התראיינתי לרשת הטלוויזיה הערבית 'אל־חורה'. 8.5 מיליון צופים בממוצע, כך אמרו לי, במדינות ערב השונות, נחשפים לתוכנית בשם 'היום', המשודרת במשך שלוש שעות מדי יום ועוסקת באקטואליה, תרבות ובידור. דיברתי על המצב הגיאו־פוליטי אחרי ההתקפה האמריקנית בסוריה, מנקודת מבטו של משקיף ישראלי.
לקראת סוף הריאיון שאלו אותי אם אנחנו הולכים להתקדמות במשא ומתן המדיני. אמרתי את מה שאני אומר וכותב כאן ובמקומות אחרים זה שנים: אצל בנימין נתניהו זה לא יקרה. ראש הממשלה לא מאמין בשלום עם הערבים שכרוך בוויתורים; הוא מתנגד בכל לבו למדינה פלסטינית; הוא לא יעז לוותר על חצי התנחלות, כפי שלא עשה זאת בשמונה השנים האחרונות, שלא לדבר על חלוקת ירושלים או פשרה על זכות השיבה. מבחינת נתניהו רצוי שהמצב הנוכחי יישאר לעד, או לפחות עד סוף כהונתו.
השידור נעצר לשנייה. המראיינים היו בהלם. הם לא ציפו מפרשן ישראלי לומר מה שהוא חושב על ראש הממשלה שלו. אחרי השידור אמרה לי המנחה שעיתונאי ערבי לא היה מעז למתוח ביקורת בטלוויזיה הישראלית על מנהיג המדינה שלו. היא אמרה שהיא מעריכה זאת, ואולי אפילו מקנאת קצת בדמוקרטיה הישראלית ובחופש הדיבור שלה. אני מצדי התפללתי שכך זה יימשך. גם בימים של חשרת עננים תקשורתית, אנחנו עוד לא טורקיה של ארדואן.
אקו"ם