אש צולבת בציונות הדתית: השמאל מחפש חיים קלים
קל לתלות בבני הציונות הדתית את האשמה למבוי המדיני הסתום, ולהסית כלפיהם אש צולבת. אלא שזה גם בזוי ושקרי
השאלה המטרידה ביותר ביחס למאמר של יוסי קליין ב'הארץ' על הציונות הדתית היא מה המנגנון הנפשי שמאפשר כתיבה ופרסום של טקסט - ולמרבה הבושה גם לא מעט תגובות הזדהות עמו - שכמוהו לא היה רואה אור בשום עיתון ישראלי משמעותי כלפי אף מגזר אחר.
למעשה, התשובה לשאלה זו פשוטה: המציאות האנושית מכירה היטב את הנטייה להחליף התמודדות סיזיפית וקשה עם בעיות מורכבות בחברה באיתור "שעירים לעזאזל", וכן מיקוד אש הביקורת כלפיהם מתוך שנאה צרופה, טהורה ומשחררת. החידוש היחיד הוא שמתברר - ולא רק ממאמרו האחרון של קליין - שגם מי שמדמים את עצמם לנאורים וליברליים אינם משוחררים מן הנטייה הזאת.
חמישים שנה אחרי מלחמת ששת הימים, שליטתה של ישראל בשטחי יהודה ושומרון אכן הגיעה למבוי סתום. אף אדם הגון לא יוכל לחלוק על הפגיעה המתמשכת של השליטה הזאת בזכויות יסוד של מיליוני פלסטינים: לא רק עצם שלילת האזרחות, אלא גם פגיעה במגוון חירויות של חיי היומיום.
יוסי קליין
צילום: 102FM, מתוך ויקיפדיה
אבל מנגד, גם פתרון מדיני אינו נראה באופק: סיפוח הכולל הענקת מעמד אזרחי לפלסטינים יסכן את אופייה היהודי של ישראל, אך סיפוח ללא מתן אזרחות לפלסטינים יסכן את אופייה הדמוקרטי ואת מעמדה בעולם. נסיגה במצב הכאוטי הצפוי באזור בשנים הקרובות באזור תקשה מאוד על ישראל מבחינה ביטחונית, וגם האפשרות להמשיך בסטטוס-קוו תצית מן הסתם עוד ועוד גלי טרור, וכך רק תגביר את הביקורת הבינלאומית כלפי ישראל.
מי שרוצה לנסות ולהיחלץ מן המשבר, נדרש אפוא לעבוד קשה: בראש וראשונה עליו לשכנע את ההנהגה והחברה הפלסטינית – שמאז פסגת אהוד ברק-יאסר ערפאת הוכח שהיא המכשול העיקרי לתהליך המדיני - להסכים לתנאי היסוד שבלעדיהם לא ייכון הסדר: ויתור על תביעת 'השיבה' לתחומי הקו הירוק, פירוז השטח וסיום הסכסוך ותביעותיו. אם יצליח בכך, יצטרך אחר כך אותו מאן דהו לשכנע את החברה הישראלית למודת ייסורי האינתיפאדות ולקחי ההתנתקות מעזה שהפעם יש מקום להאמין שפני הפלסטינים לשלום.
כשלב ביניים עליו לשכנע את החברה הישראלית לא להמשיך להתיישב מחוץ לגושים הגדולים, באזורים שלא יוכלו להיות חלק מריבונות ישראלית בלי לסכן את עצם אופייה היהודי של המדינה. זאת, מכיוון שהתיישבות כזאת יוצרת את הדימוי המעוות ולפיו הצד הישראלי הוא האשם במניעת ההסדר. היא גם עלולה לסבך – וזו כוונתם הגלויה של התומכים בה - את עצם ההגעה להסדר, ברגע שיואילו הפלסטינים להתרצות.
במקום כל שלבי העבודה הקשה והסבוכה הזו, קל הרבה יותר לתלות באנשי הציונות הדתית את כל חטאי המבוי הסתום, להסיט וגם להסית כלפיהם אש ממוקדת וצולבת. זה אמנם קל, אבל בזוי ושקרי.
לאנשי הציונות הדתית יש כמובן חלק מרכזי בהובלת מיזם ההתיישבות ביהודה ושומרון. הם גם הגורם המרכזי, אם כי לא הבלעדי, כיום המטיף לתפיסה שלפיה הנאמנות לשטחי המולדת העתיקה עדיפה הן על יתרונות ההסדר והן על הסיכונים הכרוכים בהיעדרו. אבל גם מי שמתנגד בתוקף לתפיסה הזו, ראוי לו שימקד את ביקורתו בגופה של ההשקפה ולא בגופם של האוחזים בה.
בכל מקרה חשוב לומר שעם כל כוחה של הציונות הדתית, מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון לא יכול היה להתקיים בלי תמיכת הממשלות השונות, כולל אלה שבהנהגת מפלגת העבודה. המציאות גם הוכיחה פעמיים – בנסיגות מסיני ומרצועת עזה – שכשהציבור מתרשם שהנסיגה תביא איתה יתרונות משמעותיים, הוא מוכן לתמוך בה. במקרים אלה, גם התנגדותם של רוב אנשי הציונות הדתית לכך לא תסכל את הנסיגה. רובם המכריע גם מספיק ממלכתי כדי לקבל על עצמו את הדין לאחר שהוכרע.
לגמרי במקרה, הוויכוח סביב מאמרו של קליין מתנהל ימים ספורים לפני יום השואה, שמעלה את השאלה הנוקבת בדבר המנגנון הנפשי שאפשר את השמדת היהודים. הקישור בין שתי הסוגיות בעייתי מאוד, כמובן. היוסי קליינים לא מתכוונים להקים תאי גזים לבני הציונות הדתית, כשם שדוברי ימין שסגנונם ועיוותם דומה לא מתכוונים להקים תאי גזים לאנשי השמאל.
אבל דווקא משמאל נשמעת לעתים קרובות התביעה הצודקת שהלקחים הנלמדים מן השואה לא יסתכמו באיסור להקים תאי גזים ולהשמיד בני אדם. הטענה היא שהשואה, ובמיוחד השנים והתהליכים שקדמו להשמדה עצמה, אמורים לחדד – גם בלי להיגרר להשוואות – את הסכנה הטמונה במגוון של תהליכים חברתיים רחבים. אחד מהם הוא הסכנה הטמונה באותה נטייה להחליף התמודדות קשה ומורכבת עם תחלואיה של חברה באיתור שעירים לעזאזל וטיפוח השנאה כלפיהם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם