עומדת למבחן: מה יעלה בגורל הברית הרוסית-איראנית?
פגישת רוחאני ופוטין מחזקת אמנם את הברית ביניהם בנושא הסורי, אך ארה"ב וישראל כבר יוזמות דרך לתקוע להם טריז. התוכנית: שיתוף פעולה לא רשמי עם מוסקבה כדי להוציא את איראן מסוריה. תפריט הרפתקני ומסוכן, אך בעל פוטנציאל לעתיד טוב יותר
"אנחנו ביחסים דיפלומטיים כבר 500 שנה", אמר השבוע ולדימיר פוטין לחסן רוחאני, במהלך ביקורו הממלכתי של נשיא איראן השבוע במוסקבה. חצי מילניום זה לא דבר של מה בכך. אבל בקרוב צפוי החיבור הזה לעמוד למבחן. כיצד הברית הרוסית-איראנית הנוכחית בסוריה, תחזיק מעמד מול אינטרסים סותרים בהמשך?
פוטין ורוחאני דנו בהרבה נושאים השבוע. המזרח התיכון, המלחמה בסוריה, הפלסטינים. אבל בעיקר דיברו שם כלכלה. בשיאו של הביקור חתמו שתי המדינות על זכרון דברים לשיתוף פעולה בתחומי הגרעין והגז, בסכום כולל של 10 מיליארד דולר, ולא שכחו להזכיר ששיתוף הפעולה הכלכלי ביניהן זינק בשנה האחרונה ב-70 אחוזים. וזה בדיוק העניין.
הזינוק הדרמטי הזה הוא תוצאה של ברית מהסוג הכי מוצק: ברית המצורעים. רוסיה נאבקת בסנקציות הכלכליות שהטילה עליה ארה"ב. במקביל, איראן מתוסכלת לאחר שהקונגרס האמריקאי הטיל עליה בחודש האחרון סנקציות חדשות בעקבות ניסויה בטילים בליסטיים. בנתונים אלה, אך טבעי הוא ששתיים מהמעצמות האזוריות השכנות במזרח התיכון סוגרות שורות.
העיתוי חשוב. שש שנים אחרי פרוץ המלחמה בסוריה, דברים מתחילים להשתנות. דאעש בנסיגה. בסוריה מתחילים אולי לראות את סיום המלחמה, ובמזרח התיכון יש תחושה שהאזור עומד על סף עידן חדש. עידן של בריתות חדשות, פורמליות ובלתי-פורמליות. ואולי גם מלחמות חדשות. עידן שבו מתנוסס סימן שאלה לא רק על מעורבותה של ארה"ב באזור, אלא גם על המבחנים הצפויים לשאר השחקנים האזוריים - סוריה, איראן וטורקיה.
אחד המבחנים המרתקים הצפויים באופק היא מידת חוסנו של החיבור הרוסי-איראני בסוריה. האם יחזיק מעמד, או שאולי הוא ניתן לפרימה, לפחות חלקית, במסגרת הסדרה כלשהי בסוריה. כך לפחות מקווים בירושלים ובוושינגטון.
זו כנראה גם סיבת העומק למפגש האחרון בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין. נתניהו הבהיר את עמדתו שלפיה כל הסדר בסוריה חייב לכלול את סילוקן מסוריה של איראן וגרורותיה, חיזבאללה והמיליציות השיעיות. ישראל לא תסכין עם נוכחות איראנית ברמת הגולן, הדגיש.
אך מהי ההיתכנות שאיראן, ששפכה בסוריה דם, יזע ודמעות, שלא לדבר על מיליארדים, תיסוג? על פניו הסיכוי קלוש, אך לא בלתי אפשרי.
מדובר בצורת חשיבה ניאו-קונסרבטיבית, הקורמת עור וגידים בירושלים כמו גם בוושינגטון. על פיה ניתן אולי לזעזע את מה שנראה כרגע כחיבור רוסי-איראני איתן בסוריה, לטובת שיתוף פעולה או ברית לא פורמלית בין ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי, העולם הסוני, בריטניה, סין וישראל. זאת במטרה לייצר מציאות אזורית חדשה בסוריה ובמזרח התיכון. כזו שאולי תמנע נוכחות איראנית בגולן הסורי, אך תכלול תפריט של סדר יום מגוון עם מנות אזוריות ומקומיות נוספות.
כך למשל, התפריט האזורי כולל את השאלה הכורדית המורכבת, בעוד שהתפריט המקומי כולל הסדרה לא פחות מורכבת בין ישראל לפלסטינים על בסיס היוזמה הערבית.
בשורה התחתונה מדובר בפרישמיש ענק. מעין תפריט הרפתקני ועתיר סכנות, אך בעל פוטנציאל לעתיד טוב יותר. מבחינה זו, הפסגה הרוסית-איראנית מתרחשת בעיתוי חשוב. ברמת השחקנים האנושיים, וגם ברמת המדינות.
עבור חסן רוחאני, מדובר בעיתוי משמעותי במיוחד. ב-19 במאי ייערכו באיראן בחירות לנשיאות. השאלה האם רוחאני יהיה נשיא גם בקדנציה הבאה, רחוקה מלהיות תיאורטית. מעמדו אינו בטוח. נמתחת עליו ביקורת קשה מכיוון המנהיג העליון עלי חמינאי, וגם מצד משמרות המהפכה. אך גם מכיוון העם האיראני, שמייחל לשינוי ומאוכזב מאי-מילוי ההבטחה לעתיד טוב יותר בעקבות החתימה על הסכם הגרעין. סצנות השמחה הספונטניות שנראו בחוצות טהרן לפני שנתיים גוועו.
כדי לאשש את מעמדו, עליו להציג במעט הזמן שנותר לבחירות הישג כלכלי משמעותי. בהיעדר אופציות אחרות, מוסקבה היא הצ'אנס היחיד שלו. האם בקרמלין מוכנים לספק לו את החמצן הזה? אם כן, פוטין בוודאי יגבה מרוחאני מחיר בזירה הכלכלית או בזירה הסורית.
ההערכה היא שלרוסיה יש אינטרס לראות את רוחאני ממשיך לקדנציה נוספת. נשיא חדש מביא איתו אי-וודאות. מה גם שלהערכות שלפיהן קדנציה שנייה אינה מונחת בכיסו של רוחאני, מתלוות תחזיות מעניינות, כולל ספקולציות על האפשרות של אישה נשיאה.
מופרך? לחלוטין. אבל תחשבו על זה. לא חסרות באיראן נשים חזקות ומשכילות שהן חלק מהאליטה השלטת. איך זה ישפיע על מעמדה הבינלאומי של איראן, אם בטהרן יעשו את הלא ייאמן ויבחרו אישה לנשיאה - מה שארה"ב לא הצליחה לעשות? ללא ספק תהיה לכך השפעה עצומה על מעמדה הבינלאומי של איראן ועל השיח כלפיה.
ובחזרה למציאות. מבחנה הקרוב של הברית הרוסית-איראנית הוא כאמור בחזית הסורית. שש שנים אחרי פרוץ המלחמה בסוריה מתחילים אולי לראות שם את הסוף. היה זה שיתוף הפעולה הצבאי והמדיני בין רוסיה לאיראן שאפשר עד כה את שרידותו של המשטר הסורי בדמשק.
אולם החזון שלהן כלפי סוריה בהמשך שונה מאוד. עבור איראן הוא כולל את המשך הנוכחות שלהם בסוריה והעמקתה, לצד חיזבאללה והמיליציות השיעיות המורכבות בין השאר מלוחמים עיראקים, אפגנים ופקיסטנים. לרובם אין לאן לחזור, סוריה היא ביתם החדש.
איראן רואה בסוריה ובהם חלק מן הקשת השיעית העל-מדינתית, וחלק בלתי נפרד מייצוא המהפכה האסלאמית. מבחינתם, סוריה כמדינה בעלת גבולות מוגדרים חשובה, אבל פחות. רוסיה, לעומת זאת, מעוניינת לשמור על סוריה כמדינה ועל מוסדותיה. מה גם שבמוסקבה לא אוהבים, שלא לומר מתעבים, את המיסיונריות השיעית.
אולם גם מוסקבה וגם טהרן מאוחדות במאבקן נגד מעצמות המערב התומכות בקבוצות המורדים הסוניות האסלאמיסטיות. אלא שגם כאן אליה וקוץ בה. השתיים חלוקות ביחס למעמדה של טורקיה בסוריה, שהיא גם פטרוניתן של רבות מהקבוצות הסוניות האסלאמיסטיות.
בעוד שמוסקבה רואה בטורקיה חלק בלתי נפרד מהפתרון בסוריה למרות הסוגיה הזו, טהרן מתקשה מאוד להסכין עם הנוכחות הטורקית. במיוחד לאחר שמוסקבה ואנקרה עשו בחודשים האחרונים יד אחת כשחתמו על הסכם שביתת אש בין הקליינטים שלהן במלחמת הפרוקסי בסוריה. קרי, בין המשטר הסורי מצד אחד והמורדים הסונים מצד שני, בעודם משאירים את איראן מחוץ לתמונה.
כאן נכנס לתמונה הסיבוך העיקרי שעל סדר היום העכשווי: הקרב על כיבוש א-ראקה, בירת החליפות האסלאמית. הדרך להסדרה בסוריה עוברת דרך כיבוש א-ראקה. ההכנות לקרב כבר יצאו לדרך, ובקרוב תחל המערכה האחרונה והקובעת.
דא עקא, הכוחות העיקריים בקרב הזה הם המיליציות הכורדיות (ה-YPG) והמיליציות הסוניות, הכוללות את א-נוסרה לצד כוחות טורקמנים מקומיים ולוחמים סונים זרים, בהם אפגנים, צ'צ'נים, מוסלמים, אויגורים מסין וערב רב נוסף מרחבי העולם המוסלמי.
כל אלה ממומנים על ידי סעודיה וקטאר, ומונהגים על ידי טורקיה. חלקם, המכונים המורדים המתונים, נתמכים על ידי ארה"ב. כולם מוקצים מחמת מיאוס על ידי המשטר הסורי, איראן וגם רוסיה.
והנה הפלונטר הכפול: רוסיה דווקא מכירה במעמדה של טורקיה בסוריה, אך בה בעת תומכת במיליציות הכורדיות. דבר שטורקיה אינה מוכנה להתרגל אליו. טהרן איננה מתרשמת מההתנגדות הטורקית לדרישה הכורדית למעמד אוטונומי בסוריה. לשיטתה, אם טורקיה יכולה להכיר בכורדיסטן העיראקית, מדוע לא תוכל לחיות עם כורדיסטן סורית. בה בעת, טהרן רואה במיליציות הסוניות ובתמיכה הטורקית בהן שורש כל רע בסוריה
לכן, מבחינתם הדילמה הנוכחית היא כזו: אם א-ראקה תיכבש בידי כוחות כורדים וסוניים, בתמיכה טורקית ובחיפוי אווירי אמריקאי, מה יהיה על הפרויקט האיראני-רוסי שבו הושקעו דם, יזע ודמעות ומיליארדי רובלים רוסיים וריאלים איראניים? הדבר האחרון שרוסיה רוצה הוא לשחק כינור שני בקרב המכריע על חיסולה הפיזי והסמלי של הח'ליפות האסלאמית ובירתה א-ראקה. לכן, כרגע יש לרוסיה אינטרס מובנה לשמור על הברית עם טהרן.
איראן מצדה מעוניינת גם היא להחזיק את הרוסים קרוב ככל האפשר. כבר חודשים ארוכים שבטהרן מצלצלים הפעמונים. כשנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הכריז במהלך הקמפיין לנשיאות על חיבתו לוולדימיר פוטין, ועד כמה זה יהיה זה נפלא אם אמריקה ורוסיה יסתדרו ביניהן - בטהרן זקפו אוזניים.
מה גם שטראמפ הצהיר כי הסכם הגרעין עם איראן הוא הטיפשי ביותר בהיסטוריה. הרעיון שמחלחל מאז הוא כאמור ברית א-פורמלית שתכלול את ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי, בריטניה, סין וישראל - ללא איראן. אמנם, ככל שהממשל האמריקאי הולך ומסתבך בפרשת החקירה על כל אנשי טראמפ והקשר שלהם לרוסיה, האופציה הזו הולכת ומתרחקת.
בכל זאת, האופציה של תכנית מדינית שתכלול את רוסיה תמורת הסרת הסנקציות, במסגרת מהלך לבידודה של איראן, עדיין לא ירדה מן הפרק. מזכיר המדינה רקס טילרסון יגיע לביקור ראשון במוסקבה במאי הקרוב.
עד אז, המדיניות האמריקאית לגבי רוסיה היא עדיין בגדר תעלומה. לכן, רוסיה צפויה להמשיך במדיניות שיתוף הפעולה עם טורקיה ומדינות המפרץ סעודיה ואיראן, וכן, גם כלפי ישראל. לכן, גם אירועי השבוע שעבר, שהקפיצו לא מעט אנשים בישראל לאחר ששגרירנו במוסקבה זומן לשיחת הבהרה בעקבות התקיפה בסוריה, אינם כצעקתה.
המשוואה המסתמנת כרגע היא כזו: כדי להגיע לעסקה בין ארה"ב לרוסיה בסוריה, הכוללת את הסרת הסנקציות מעל רוסיה ובמקביל חידוש היוזמה הערבית, על רוסיה לתמחר ביוקר את שיתוף הפעולה העתידי עם ארה"ב באמצעות העמקת החיבור הנוכחי שלה עם איראן, כולל עסקאות נשק ובניית כורים גרעיניים.
השלב הבא בהצגה מרובת המערכות הזו צפוי במאי הקרוב, כולל שתי סצנות מותחות במיוחד - בחירות באיראן, וביקור מזכיר המדינה האמריקאי במוסקבה. אך כדי שמשהו מכל זה אכן יקרה, ממשל טראמפ צריך לצלוח את מה שנראה השבוע כעליית מדרגה בפרשת טראמפ והקשר הרוסי.
השבוע הקשר הזה הגיע אל משפחת טראמפ עצמה, ליתר דיוק אל חתנו הצעיר והמבריק ג'ארד קושנר. בדיוק כשהיועץ הצעיר קיבל משרד בבית הלבן, התפרסמו הידיעות הראשונות על פגישות שארגן גם עם שגריר רוסיה בארה"ב סרגיי קיסיליאק וגם עם בכירים בבנק VEB המקורב מאוד לקרמלין.
לא זו בלבד שהבנק נמצא תחת סנקציות, אלא שהאנשים הספציפיים שעמם נפגש קושנר הם מקורבים לפוטין שבגלגולם הקודם עבדו עבור ה-SVR, המקבילה הרוסית למוסד הישראלי. במאמר שהופיע ב'דיילי ביסט' השבוע תואר קושנר הצעיר כמי שפותה על ידי בנק המרגלים הרוסי. קושנר מצדו התנדב להופיע בפני ועדת המודיעין של הסנאט ולהעיד. אין ספק שזו עתידה להיות דרמה.
אולם מה שכרגע נראה משמעותי עוד יותר זו סדרה של חשיפות עקביות בענייני הלבנת כספים, שלפיה מפעלי טראמפ השונים ובהם מגדל טראמפ בסוהו בניו-יורק, בפלורידה ובמקומות אחרים, שימשו בעצם מכבסת כספים עבור אוליגרכים רוסים שרכשו בהם דירות פאר באמצעות מקורביו של הנשיא האמריקאי. אחדים מאוליגרכים הללו הם יהודים בעלי אזרחות ישראלית. לחלקם קשרים אמיצים בצמרת השלטון בישראל.
רוחאני החל לקדם את זכויות בעלי החיים באיראן. מעניין מה יגידו על זה 178 הכורדים שהוציא להורג
מה נשתנה חג האביב האיראני הזה מחגים קודמים? ובכן, בחג הזה, בניגוד לעידן אובמה, לא טרח ממשל טראמפ לשגר ברכת חג שמח לעם האיראני. אבל האיראנים ממש לא לקחו ללב. הם עסוקים בדברים אחרים. למשל, הנשיא רוחאני מקדם את ענין זכויות בעלי החיים.
לאיראנים יש מנהג נאה: הם מניחים על שולחן החג חפצים המסמלים ברכות ושפע לשנה החדשה. מדובר במנהג אסתטי שמרבים להשקיע בו. השנה הצטלם הנשיא האיראני, העומד לבחירות במאי הקרוב, עם שולחן חג הכולל חידוש אקסרווגנטי. צנצנת זכוכית עגולה, ובתוכה תפוז כתום בוהק בתוך מים.
ולמי שתמה על החידוש, הנה ההסבר. באופן מקורי, האיראנים מעמידים על השולחן צנצנת עגולה ובה שוחה דג זהב, סמל לחיים ולשפע מתפרץ. לרגל החגים מתמלאים השווקים באיראן באקווריומים ובהם מיליוני דגי זהב. אלא שאחרי זמן קצר הם מוצאים את דרכם לאסלה או משוחררים לנחלים ולבארות ומתים. חרם.
לכן, התפוז הוא תחליף נאה למנהג נאה. אילו רק היו 178 כורדים איראנים, שעל פי הדיווחים האחרונים הוצאו לאחרונה להורג בתלייה, גם הם נטיעות בפרדס.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם