סוריה היא קרש קפיצה במאבק הרוסים נגד ארה"ב
לאור מחדלי ממשל אובמה וחוסר העניין הבולט של ממשל טראמפ להוביל לסיום מלחמת האזרחים, נופל התפקיד על כתפי הדוב הרוסי. עתה יש לרוסיה אינטרס להיות הגורם הממתן והמתווך בין היריבים במרחב, ולמנוע התלקחות שתפגע ביעדיה האזוריים והגלובליים
במסמך סודי ביותר של משרד החוץ הישראלי משנת 1970 הוגדרה מטרת העל של ברית המועצות במזרח התיכון. "במישור הגלובלי תופסת ברית המועצות את המזרח התיכון כאחת מזירות המאבק העיקריות בארצות הברית", נכתב במסמך.
עוד נכתב שם כי "ברית המועצות שואפת לנטרל את מאחזיה והשפעותיה של ארצות הברית במרחב, להופיע כאלטרנטיבה לארצות הברית, ולהחליש ככל הניתן את יכולתה של זו לחזור ולתפוס את העמדות שמהן היא נדחקה ונדחקת.
"בכל הצלחה סובייטית לתפוס מאחזים באזור ולהגביר בו את השפעתה, במקביל לדחיקת ארצות הברית מעמדותיה, רואה ברית המועצות מכשיר חשוב לבניית כוחה הגלובלי ויכולת המיקוח שלה נוכח ארצות הברית גם במוקדים אחרים".
ארבעים ושבע שנים חלפו מזמן כתיבת הדברים, ונראה שמטרותיה האסטרטגיות של רוסיה של 2017, בהנהגת ולדימיר פוטין, נותרו ללא שינוי.
בריאיון של בשאר אל אסד לכלי תקשורת רוסיים ביום שני האחרון, שלושה ימים לאחר שיגור טיל הנ"מ לעבר מטוס חיל האוויר, שידר הנשיא הסורי ביטחון רב. שבע שנים אל תוך מלחמת האזרחים, ולמרות כל האיומים והתחזיות הנה אסד עוד כאן.
כמובן, תחום המשילות שלו צומצם מאוד. אסד כבר אינו מקבל ההחלטות היחידי בסוריה, וזאת עקב המעורבות המוגברת של רוסיה, איראן וחיזבאללה בלחימה נגד המורדים. אולם על הנייר הוא הריבון – או יותר נכון הדמות שפטרוניו מעדיפים לראות בארמון הנשיאות בדמשק.
אולם מניין אסד שואב את הביטחון הזה? ובכן, נציג שתי נקודות מן החודש האחרון שייתנו מענה לשאלה זו. ראשית, מאז פינה ברק אובמה את הבית הלבן חל מפנה משמעותי בעמדת ארצות הברית כלפי המלחמה בסוריה. רק לפני כשבועיים אישר הפנטגון, בברכתו של הנשיא דונלד טראמפ, את שיגורם של כוחות אמריקאיים נוספים לסוריה במטרה לסייע במלחמה נגד דאעש.
צעד זה מתווסף לכוונתו של טראמפ לחוקק חוק אשר מכניס את "האחים המוסלמים" לרשימה השחורה של ארגוני הטרור. בכך ניצב אסד כחלופה היחידה שתאפשר סוריה חילונית, וממקם בפועל את "האחים", מראשי ההנהגה של האופוזיציה הגולה, בצד אחד של המשוואה עם האסלאם הקיצוני בדמות "המדינה האסלאמית".
הנקודה השנייה נלמדת מן המסמך הישראלי מ-1970. האינטרסים ההולכים וגדלים של רוסיה בסוריה, והעובדה שסוריה משמשת כקרש קפיצה עבור הרוסים להתבססות במוקדים נוספים במזרח התיכון, מעניקה לאסד גב, ומאפשרת לו להציג עמדה קשיחה מול ישראל.
הראיה העיקרית לכך הוצגה בסוף השבוע האחרון, עת הוזמן השגריר הישראלי ברוסיה, גרי קורן, לשיחה חריגה, שבמהלכה ננזף על התקיפה הישראלית של משלוחי הנשק מאיראן לחיזבאללה. בשיחה זו הפגינה רוסיה ריבונות על סוריה, והגדירה מחדש, לראשונה מזה שלושה עשורים, את היחסים שבין ירושלים לדמשק: לא עוד פעילות ישראלית חופשית נגד מטרות עוינות בסוריה.
בפעולה זו החזירה רוסיה את המצב באזור לימי המלחמה הקרה, שבהם בכל מהלך ישראלי נגד סוריה, החל במלחמת ששת הימים וכלה בימי משבר הטילים של ראשית שנות השמונים, הובא בחשבון גם השיקול הסובייטי.
הרמטכ"ל וראש המוסד דנים במצב בסוריה בכנס מאיר דגן בנתניה היום. צילום: משה בן שמחון
ואכן, אסד בעצמו אמר את הדברים: "לרוסיה יהיה תפקיד במניעת מתקפה מצד ישראל בעתיד". בכך הוא המחיש עד כמה עלול להיות מוגבל חופש הפעולה הישראלי בסוריה, שממנו נהנתה ישראל, על פי מקורות זרים, בשבע השנים האחרונות.
ברם, תהיה זו שגיאה להציב את רוסיה של היום במחנה אחד עם הסורים ועם האיראנים. שהרי יחסיה עם ישראל טובים בהרבה משהיו בשנות היריבות הבין-גושית. אווירה נוחה וידידותית שוררת בין מוסקבה לירושלים, לרבות שיחות תיאום ועדכון סביב המשבר בסוריה.
ומכאן שלאחר מחדלי ממשל אובמה, ולאור חוסר העניין הבולט של ממשל טראמפ לנקוט יוזמה ולהוביל מהלך כולל לסיום מלחמת האזרחים, "נופל" התפקיד על כתפי הדוב הרוסי. עתה יש לרוסיה אינטרס להיות הגורם המתווך והממתן במאבק בין הצדדים היריבים במרחב, ולמנוע התלקחות שעלולה לפגוע דווקא ביעדיה האזוריים והגלובליים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם