ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

אחרי שמונה שנים קרות: סוף סוף חיבוק נשיאותי

לפני הניתוחים והתובנות, מותר להתבונן על קבלת הפנים של נתניהו בבית הלבן, ולומר בפשטות: "אח, איזה יופי". כמה טוב היה לשמוע נשיא שלא חושב להכתיב לישראל את מהלכיה, ושלא יקבל אפליה כלפיה בהבנה

פועלי התחזוקה פירקו את הבמות הגבוהות שנותרו מטקסי ההשבעה. הקור הוושינגטוני גבר על זה של ירושלים. דגל ישראל התנפנף ב'בלייר האוס', והשיירה הממלכתית חצתה את 20 המטרים שבינו לבין מתחם הבית הלבן.

שלושה עשורים של היכרות, עשרים שנות ציפייה, שלושה חודשים של הכנות ואובמה אחד שאיננו - כולם התנקזו לתמונה מיוחלת אחת. בנימין ושרה נתניהו מתקבלים בפתח הבית הלבן על ידי דונלד ומלאניה טראמפ. כל כך הרבה אנשים חיכו כל כך הרבה זמן לרגע הזה. שנייה לפני שצוללים לקישקעס ובוחנים את חלקי התמונה החסרים, מותר להתעכב ולומר 'אח, איזה יופי'.

כי בסוף, לפני הניתוחים והתובנות, ישנם הרגש והאינטואיציה. ואלה אותתו בלי פקפוק. החום חזר, האינטימיות שוב כאן. הם חסרו כל כך במפגשים בין ביבי לאובמה, הם שבו כשדונלד טראמפ נכנס לחדר הסגלגל. או כמו שניסח זאת ראש הממשלה: "פגשתי במהלך חיי לא מעט נשיאים. הגעתי למקום הזה (וושינגטון) לפני 35 שנה. לא היה לנו ידיד גדול יותר מאשר טראמפ, ואינני אומר זאת מן השפה ולחוץ. או כמו שהוא הגדיר זאת, אנו בפתיחת יום חדש ביחסי ישראל-ארה"ב".

וזה נכון. עם כל הקושי לחזות בכלל ואת העתיד בפרט, ישראל וארה"ב נכנסות לעידן הטוב ביותר ביניהן מאז ומעולם. לא היה כמותו לפני כן, וספק אם יהיה כמותו אחר כך. תחזיות האימה על כך שנתניהו הרס את הקשרים עם אמריקה, טבעו בזרמי האדירים של המפל הקורס בקליפורניה. כי הסקרים העדכניים מלמדים שכלל האמריקאים ממשיכים לתמוך בישראל. בתוכם, הקבוצה שמנהלת כרגע את הבית הלבן אוהבת ומעריכה אותנו במיוחד.

טראמפ נפגש עם נתניהו בחדר הסגלגל. צילום: אריאל כהנא


החל בנשיא עצמו, המשך בסגנו מייק פנס, וכלה בשמות שכבר נלאינו מלחזור עליהם: החתן ג'ארד קושנר, היועץ ג'ייסון גרינבלט, השגריר המיועד דיוויד פרידמן, התומכים המושבעים רודי ג'וליאני ומייק האקבי, יועץ-העל סטיב באנון, היועצת שניצחה עבורו את הבחירות קליאן קונווי, ועוד ועוד. החבר'ה האלה אוהבים את ישראל בלי אבל, אלא כמו שהגדיר זאת אדם שקרוי פקיד בכיר בבית הלבן: "אנחנו סוּפֶּר-נרגשים לקראת הביקור הזה".

ההתרגשות הזו ניכרה ברגע הזה שבו טראמפ ניגש לחבק את נתניהו, וראש הממשלה, אדם עצור בדרך כלל, לא ידע כיצד להגיב. אחרי שמונה שנים של "ריחוק", כפי שהגדיר אובמה בפתח כהונתו את המצב הרצוי בין ארה"ב לישראל, מתחילה תקופת הקירבה. אז נכון שתמיד אפשר יותר, וברור שאם טראמפ היה מעביר את השגרירות לירושלים ותומך בהקמת עמונה ג', המצב היה טוב יותר. יש מקום לדאגה מההבנות המתגבשות בנושא הבנייה בהתנחלויות, אבל די במה שכל העולם יכול היה לראות ולשמוע. האינטימיות של יחסי ישראל-אמריקה חזרה.

בעידן טראמפ, הבית הלבן לא יזין את הדה-לגיטימציה לישראל בגינויים חוזרים ונשנים. בעידן טראמפ, אחרי גילויי התמיכה בישראל לא יגיע ה"אבל", והאפליה כלפי ישראל לא תתקבל עוד בהבנה מגומגמת. בעידן הזה, גם אם תוגבל בהן הבנייה, ההתנחלויות יפסיקו להיות השעיר לעזאזל שבו תולים את כל צרות העולם. זהו עידן שיביא לפריחה בלתי-מותנית ובלתי-תלויה בקשרי ישראל ומעצמת העל היחידה בעולם. ומעל הכול, אם ירצה השם ואם מנהיגי ערב יגלו קצת אומץ, זהו עידן שיוכל לקרב אותנו לשלום.

כי סוף-סוף, אחרי חצי יובל שנים שבו באיוולתנו הפקדנו בידי ערפאת ואחריו בידי אבו-מאזן את המפתח לקשרינו עם מדינות ערב, חוזר ההיגיון לשלוט באזור. כפי שאמרו הנשיא וראש הממשלה במסרים מתואמים היטב - "דנו בזה לפני כן" חזר ואמר טראמפ, מה שמלמד על שיחות טלפון רבות בין השניים - המאמץ ייסוב סביב גיבוש גוש אזורי של מדינות ערב הרציונליות עם ישראל, נגד האסלאם הקיצוני.

הגוש הזה יוציא לאור את פעילותו נגד הראש הכפול של אותו איסלאם קיצוני, כלומר דאעש ואיראן. אם התהליך יצליח, הוא גם יקרב בין ישראל לשכנותיה הערביות כפי שנתניהו וטראמפ התבטאו במסיבת העיתונאים המשותפת. בסוף הדרך, והיעד הזה הוא הקשה ביותר להשגה, הוא אולי יפייס כך או אחרת גם בין ישראל לערביי הארץ.

אך גם אם כל זה לא יקרה, כמה טוב היה לראות ולשמוע נשיא שלא חושב להכתיב לישראל את מהלכיה, נשיא שאומר מפורשות "זה תלוי בכם, מה שטוב לכם", נשיא שכועס על "היחס המאוד לא הוגן שישראל מקבלת באו"ם ובארגונים בינלאומיים אחרים", נשיא שיסודות השקפת עולמו דומים לאלה של רוב הישראלים, נשיא שמאפשר לראש הממשלה העומד לצדו לומר "סיני הוא מי שבא מסין, יפני הוא מי שבא מיפן ויהודי הוא מי שבא מיהודה", ונשיא שמקבל בהבנה מלאה את העמדה כי "בכל מצב ישראל חייבת לשמר בידיה את האחריות הביטחונית בכל השטח, כי אם לא כך יקרה - המדינה הפלסטינית תהפוך למדינת דאעש או איראן". כל האמירות האלה הן כמו מארז מים לאדם צמא במדבר. קול ההיגיון החליף סוף-סוף את קול הקיבעון בשיח הבינלאומי.
 
אין ספק שהביקור סיפק לטראמפ הפוגה של כמה שעות מפרשת היועץ לביטחון לאומי שעוד נשוב אליה. אלא שגם מבחינתנו התזמון אמר הרבה. יומיים לפני נתניהו נפגש טראמפ עם ראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו. לפני שבוע היה זה ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, ואותו הקדימה רק תרזה מיי מבריטניה. אז נכון שהמלך עבדאללה נדחף באמצע, וגם אליו עוד נשוב. אבל קנדה, יפן ובריטניה הן מעצמות עולמיות, וזהו המקום, או לפחות הדימוי, של ישראל ושל ראש ממשלתה.

ימותו הקנאים, אך נתניהו הוא כיום בין המנהיגים המוכרים ביותר בעולם. האישיות שלו, הוותק שלו וגם ההצלחות שלו, הופכות אותו לכזה שמנהיגי עולם באים להתייעץ איתו. לפעמים מתפתחות סיטואציות כמעט מביכות, כאשר ראשי מדינות ממש מבקשים את מוצא פיו כיצד לנהוג בעניינים פנימיים. מבחינות מסוימות, הפער הזה קיים גם בין טראמפ לנתניהו והצוותים של שניהם. כי עם כל הכבוד לנשיא ארה"ב, ויש כבוד, גם הוא וגם האנשים שלו טירונים. את הרושם הזה הם הותירו אצל שחקנים ישראלים שנפגשו איתם בתקופה האחרונה. אצל חלקם אפילו התעוררה דאגה של ממש.

טראמפ סומך על מעט מאוד אנשים. רובם ככולם באים מעולם העסקים, עם ידע מוגבל בעניינים בינלאומיים וניסיון אפס בטיפול בהם. בתוך זמן קצרצר הם צריכים לרכוש ידע על ענייני העולם כולו, ולהיות מסוגלים לגבש מדיניות בזירות גלובליות רוויות מתחים ואינטרסים סותרים.

"בעולם העסקים לטראמפ הייתה שיטה. הוא היה נכנס לזירה, עושה בלגן, מאיים על כולם, תובע את כולם, ואז נכנס למשאים ומתנים, מתפשר ומרוויח", מסביר אחד מאותם שחקנים. "זה מה שהוא ניסה לעשות גם כאן. הוא נכנס לבית הלבן כשהוא משדר הרבה כוח ומאיים על כולם. על סין, על רוסיה, על דאעש, על מקסיקו ועל איראן.

אפשר לשער שבהמשך הוא יחפש את הפשרה, אבל כרגע מספיק שבאחד ממוקדי המתיחות, מול סין, רוסיה או איראן, חייל אמריקאי קלט את רוח המפקד ומחליט ליירט מטוס שנשלח להתגרות בו. בשנייה אחת אנחנו מוצאים את עצמנו במלחמה. המצב עשוי להיות שברירי מאוד", דברי אחד הישראלים.

צריך לומר שלא מדובר רק בטראמפ. כל כניסה של נשיא חדש מלווה בחודשים ארוכים של חבלי לידה ולימוד, במיוחד כאשר מדובר באאוטסיידרים כמו טראמפ, קלינטון ורייגן, שהגיעו לתפקיד לא בדיוק מוכנים. גם אצל רייגן, אגב, היועצים לביטחון לאומי לא החזיקו מעמד והוחלפו לעתים תכופות.

לנתניהו מצב הדברים הזה מוכר וידוע. מובן שלא הוא ולא אנשיו יגידו ולו מילה ביקורתית אחת על טראמפ, שכן מדובר בעלבון קשה, אבל העובדה היא שחרף האווירה הטובה, טראמפ ונתניהו לא הגיעו לסיכום באף נושא. הם בחנו נושאים והביעו כוונות, הקימו צוותים וחשבו על הבנות, אבל לסגור מהלך ממשי הם לא סגרו. אנחנו פשוט בשלב מוקדם מדי, והמשמעות היא שישראל חייבת להתאזר בסבלנות, שלא לדבר על כך שיש צרות בינלאומיות ומקומיות דחופות יותר.

במהלך ימי הביקור הצרות האלה הלכו ונערמו על ראשו של טראמפ: צפון-קוריאה שיגרה טיל שיוט ארוך-טווח, וכך עשתה גם רוסיה, ופוטין הגדיל לעשות כששלח ספינת ריגול למרחק 70 מייל בלבד מחופי ארה"ב. גם חיזבאללה, בהרשאה איראנית מן הסתם, ניסה לפגוע בג'יפ צה"לי ברמת הגולן. כולם מותחים גבולות, כולם בודקים אם הבחור החדש בשכונה בריון כמו שהוא מציג את עצמו, או נמר של נייר.

מעל כולם ריחפה פרשת היועץ פלין, שחילצה את פקק בקבוק השדים האפלים של קשרי טראמפ-פוטין. סגן הנשיא פנס, מצד אחד, לא יכול להיראות כמי ששיתף פעולה עם מה שכולם חושדים שקרה, דהיינו בחירת נשיא בסיוע המודיעין הרוסי. מצד שני, אם פנס לא רוצה להפוך לדחליל, עליו לשמר את קשרי האמון עם טראמפ. את כל זה עליו לעשות כאשר במקרה של הדחה - תרחיש שעדיין נראה רחוק מאוד כרגע - פנס יהיה המרוויח הגדול. כך או כך, טראמפ הסתבך כהוגן והשאלות הגיעו לא רק מהמפלגה הדמוקרטית "שכרישיה מריחים דם במים", כפי שהגדירו זאת הפרשנים כאן, אלא גם מהמנהיגים הרפובליקנים. כולם דורשים חקירה יסודית, שעלולה להכניס את טראמפ לבעיה.

כבר עכשיו הבית הלבן מודה שבמשך שבועות טראמפ ידע שהיועץ פלין לא דיווח אמת לסגן הנשיא מייק פנס. אם כך, מדוע הנשיא שתק בנוגע לשקר הזה? האם פלין שיקר לפנס באישור, או אפילו בהוראה של טראמפ? על מה דיבר פלין עם השגריר הרוסי ב-21 שיחות הטלפון? האם הצעותיו בנוגע לסנקציות המוטלות על רוסיה הועלו בידיעת טראמפ? האם נפלה אבן מרכזית בחומה שהסתירה עד כה את טיב הקשרים שבין טראמפ לרוסים? האם עכשיו, כשהוא משוחרר ממחויבות לטראמפ וכאשר לטענתו פעל כדת וכדין, פלין יפתח את הפה?

אלה העננים השחורים שריחפו מעל ראשו של טראמפ, שמצדו הפנה את הזרקור להדלפות השיטתיות נגדו למערכת המודיעין האמריקאית. הנשיא ואנשיו טוענים שמאחורי ההדלפות יש גורמים בארגוני המודיעין האמריקאיים הרוצים לערער את שלטונו - טענה שלא נשמעת מופרכת. אותה בעיה בדיוק הטרידה את נתניהו בטיסה לארה"ב, למחרת ישיבת הקבינט.

בדרכנו לוושינגטון דיברו אנשי נתניהו על ההדלפות מהקבינט כ"סכנה לביטחון לאומי. מצב של חוסר יכולת לנהל דיון פתוח וחופשי בפורום החשוב ביותר, בשל חשש שדברים יצאו החוצה". כמו אנשי טראמפ הם חשבו שמניעים פוליטיים עמדו מאחורי ההדלפות, וכאן נולד הביטוי הרביני של נתניהו "אני אוביל ואני אנווט את הברית עם ארה"ב".

12 שעות הטיסה הארוכות, הניתוק מהעולם ועומס הנושאים שהצטבר של השולחן אפשרו לנתניהו לקבל במהלך הטיסה כמה החלטות. על רקע ההערות מבג"ץ הוא הבין שעליו להעביר את תיק התקשורת לאחד מנאמניו בליכוד, צחי הנגבי או מירי רגב, ועל רקע החקירות, כפי שנכתב כאן לאחרונה, הוא החליט שלא יתפטר גם במצב שבו יוגש נגדו כתב אישום בפרשת המתנות. אגב, אנשיו מתעקשים שהסכומים קטנים בהרבה ממה שדווח, ולכן הוא "יצא מזה הרבה יותר בקלות ממה שחושבים".

כמו אצל טראמפ, נתניהו ידע שגם בים התיכון הכרישים מריחים דם, כלומר שלפחות חלק מהשרים שפתאום מחשקים אותו מימין עושים זאת משום שהם מזהים את פגיעותו. ממשל החלומות, שעד לא מזמן היה האוהד והימני ביותר, שינה את טעמו בשבועות שקדמו לפגישה.

העברת השגרירות לירושלים נתקעה, והאהדה לבנייה ביו"ש נעלמה. האשליה על הסכמי שלום בהישג יד חזרה לשולחן, וכל זה קרה בשלושת השבועות שבהם ישראל הסכימה בשתיקה לפיחות במניותיה, או הבהבה באור ירוק. השינוי התחולל בין היתר כתוצאה מתעוזת עבדאללה מלך ירדן, שביוזמה מהירה ומעוררת השראה נחת בוושינגטון ללא הזמנה, ארגן פגישות עם טראמפ וסגנו, ובכך תרם לתפנית בעמדת הממשל.

הנזקים הללו תוקנו, לפחות בחלקם, רק בזכות לחץ שהפעיל הימין הישראלי. כן, כך עובד אפקט הדומינו. הפעילים לוחצים על השרים, השרים לוחצים על נתניהו, ונתניהו לבסוף מוציא את זה מטראמפ. בטח ובטח כאשר מדובר, כאמור, בממשל שעוד מגשש את דרכו. וכך, ערב אחד לפני הפגישה, בדיוק כמו שדרשו השרים הימניים מבנט וצפונה, הבית הלבן שוב עדכן את התווים.

"כלל לא ברור מהו פתרון שתי המדינות, והממשל לא יעמוד על יישומו. הממשל הזה מאוד רוצה להשיג שלום, אך לא יכפה את הדרך לשלום על הצדדים. הם צריכים להסכים ביניהם", הפתיע פקיד אמריקאי בכיר את כתבי הבית הלבן. במשפט שגרם לי לצבוט את עצמי ושצוטט גם על ידי נתניהו, הוא הוסיף: "כשאתה שואל חמישה אנשים 'מהו מתווה שתי המדינות', אתה מקבל שמונה דעות.

כך שפתרון שתי המדינות אינו המטרה, השלום הוא המטרה. אם זה (השלום) יגיע בצורה של 'פתרון שתי המדינות לשני העמים', ואם זה מה שהצדדים ירצו או אם הם ירצו משהו אחר, אנחנו הולכים לעזור להם. (אבל) אנחנו לא הולכים להכתיב מה יהיו תנאי השלום", אמר. טראמפ התבטא למחרת באופן די דומה.

אז האווירה טובה וחמה ואין לזלזל בכך. אבל מהלכים ממשיים יבשילו רק לקראת הביקור הבא של נתניהו בארה"ב, שיתקיים בעוד זמן לא רב. ועידת איפא"ק מתקיימת בעוד קצת יותר מחודש, וגם נתניהו וגם טראמפ צפויים כרגע להשתתף בה. ארבעים הימים הללו הם חלון הזמן של הימין הפוליטי לסכם עם נתניהו את הקווים המינימליים של הבנייה ביו"ש בארבע השנים הקרובות.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg