ראשי » חדשות » בארץ

הפסד ביתי: שכונה נדירה בבני-ברק בסכנת הכחדה

במבט ראשון תראו פסולת, מצוקה והריסות. רק חדי העין יבחינו בפסי ההצללה, בתקרות הגבוהות ובמרצפות המעוטרות. שכונת באוהאוס שלמה מנסה לשרוד בעיר שבה שימור מבנים נחשב למותרות

רחוב ז'בוטינסקי, הציר העירוני הראשי המחבר בין ארבע ערים בגוש דן, הוא מהכבישים העמוסים והסואנים בישראל. מתל-אביב במערב ועד לפתח-תקווה במזרח, חולפים בו מדי יום עשרות אלפי כלי רכב ובני אדם. הנוף הנשקף לנוסעים בכביש זה, ולא משנה לאן יביטו, הנו אורבני וכעור.

הדבר אינו שונה גם בקטע שמצומת רבי עקיבא בבני-ברק ועד לצומת רחוב סוקולוב: מי שיפנה מבטו דרומה, לעבר הגבעה המתנשאת מעל הכביש, יראה בסך הכול עוד קבוצת בתים ישנים, מוזנחים ומטים לנפול, שכונה נידחת נוספת שכמותה ישנן רבות לאורך הציר הנ"ל.

צריך הרבה דמיון כדי להבחין במה שבאמת נמצא כאן, מוסתר היטב באדיבות שִני הזמן וחוסר האכפתיות: שכונת בתי באוהאוס ייחודית, בעלת עיצוב קפדני ועדין, שאין שנייה לה באזור מרכז הארץ. זוהי "שכונת טישלר", שהוקמה באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת על ידי האדריכל יוסף טישלר, מגדולי היזמים והבונים של ארץ ישראל בתקופה שלפני הקמת המדינה.
 
מי שיכול לפענח את סודותיה של השכונה הוא ד"ר מיכה גרוס, המנהל של "מרכז באוהאוס תל-אביב". כבר 17 שנים הוא חי ונושם את הסגנון האדריכלי המיוחד ששלט בעבר ביישוב העברי המתחדש, ושבזכותו הוכרזה "העיר הלבנה" של תל-אביב כאתר מורשת עולמי. אלא שבעוד הבאוהאוס התל-אביבי זוכה לשימור קפדני ולתשומת לב עולמית, קילומטרים ספורים משם שוכנת פנינה אדריכלית שנבנתה באותו סגנון, ועליה אין החוק משגיח, אותה איש אינו שומר.

אני קובע עם ד"ר גרוס להיפגש בראש הגבעה ההיא, גבעת רוקח שמה, אחת משלוש שעליהן וסביבן בנויה העיר בני-ברק. אבל גרוס נותן כתובת מדויקת יותר: הרב שר 14. הבניין שעונה לשם הזה הוא אחד משלושה בניינים גדולים השייכים לשכונת טישלר, ובה בעת משקיפים עליה מלמעלה. השכונה האורגנית עצמה נמצאת כמה עשרות מטרים במורד הגבעה לכיוון צפון, בואכה כביש ז'בוטינסקי.

הבשורה הטובה היא שכל הבניינים של טישלר עומדים על תלם, גם אם לא כולם שמרו על ייעודם; ברחוב הרב שר 14 שוכנת כיום ישיבה. אנו נכנסים פנימה, ועובדות הניקיון מופתעות לראות כיצד אנחנו בוחנים את המשקופים, משקיפים לעבר הגג ומתעמקים בצורת החלונות.

ד"ר גרוס, שזהו ביקורו הראשון אי פעם במקום, מזהה בקלות את טביעות האצבע האדריכליות: "התקרה גבוהה, וזהו מאפיין בולט של הסגנון הבינלאומי, שאצלנו זכה לכינוי באוהאוס. גם החלונות נשארו בצורתם המקורית, אנכיים וצרים. יש פה תוספת של קומה, אז קצת קשה לראות את הגג השטוח שמאפיין את הבאוהאוס, אבל ניתן עדיין לראות את פס ההצללה המקורי בשולי הגג".

שני הבניינים הגדולים האחרים נמצאים במרחק של כמאה מטר משם, ברחוב פרל 18 ו-20. אלה משמשים גם היום למגורים, אך התוספות הרבות והשינויים מחקו מהם כמעט כל זכר לעיצוב של טישלר. "ועדיין", אומר גרוס כשהוא בוחן אותם בקפידה, "ניתן לראות בבניינים הדים לעבודתו. המרפסת הבנויה בקווים ישרים, כדי להכניס כמה שיותר אור; פסי ההצללה; ובכלל, עצם העובדה ששמונים שנה לאחר הקמתם, מבני הבטון הללו עומדים ומשמשים אנשים למטרות שונות".

אבל זהו רק המתאבן: השכונה עצמה, שהייתה ה"בייבי" של טישלר ושבה אף התגורר בעצמו במשך 12 שנים, נמצאת כאמור מרחק של כמה דקות הליכה במורד הגבעה. פעם הייתה זו שכונה מודרנית ותוססת, שיועדה לבני מעמד הביניים ואף לשכבה האמידה.

18 בתים חד-משפחתיים המסודרים בשתי שורות, כל אחד מהם עטוף בגינה קטנה, ואת כולם יחד תוחמת רצועה ירוקה. זה היה חזונו של טישלר, שאכן התממש בזמנו. כיום מדובר בחצר האחורית של החצר האחורית של גוש דן. רחוב רחביה ברמן, שמפריד בין שתי שורות הבתים, הוא לא רחוב כי אם משעול מטונף, מלא חרולים, עשב רמוס ופסולת.

חרדים לא ששים לגור כאן עקב הסמיכות המיידית לציר ז'בוטינסקי מחלל השבת, ומי שתפס את מקומם הם בעיקר פועלים זרים ומעט ישראלים קשי יום, שהשתכנו בדירות מפוצלות קטנטנות. כל אחד מהבתים שהקים כאן טישלר חולק בחלוף השנים לשלוש או ארבע יחידות דיור זעירות, והתוצאה בהתאם: מקלחות מאולתרות, תוספות בנייה לא גמורות, גדרות רעועות מחומרים שונים ומשונים, וניוול עמוק ומייאש של תחתית רקמת החיים הישראלית.

אנחנו משוטטים בין מה שכמעט אפשר לכנות הריסות, ומנסים לדלות רמז ליופי העדין של הבאוהאוס הטישלרי. פתאום עיניו של גרוס נדלקות: כאן, למטה, הרצפות. אף אחד לא טרח להחליף אותן, הוא מסביר. הן היו חשופות לשמש ולגשם במשך שמונים שנה, אבל בבירור אפשר לראות את הצורות ואפילו הצבעים שאפיינו את התקופה ההיא ואת הסגנון המיוחד ששלט בה.

אחד הדיירים במקום, אלי, מזמין אותנו להיכנס פנימה לביתו. שוב מתגלים לעינינו המוטיבים המוכרים: התקרה הגבוהה, החלונות האופקיים והגג השטוח. מעבר לזה, כמעט שום דבר.

הבאוהאוס נולד כפתרון פרקטי בגרמניה שבין שתי מלחמות העולם. החורבות שהותירה "המלחמה הגדולה" דרשו שיקום מהיר, ומיליוני בני אדם נזקקו לקורת גג. כך פותחה חשיבה אדריכלית שהתנערה מסגנונות הבנייה המצועצעים שרווחו עד אז באירופה, ודגלה בשימת האדם וצרכיו במרכז, תוך שאיפה לפשטות ולקורקטיות.

ממשלת גרמניה גייסה לשירותה את האדריכל וולטר גרופיוס, שייסד במהרה בית ספר לעיצוב ואדריכלות. הוא קרא לו "באוהאוס" – כשמו של צריף שהיה נהוג להקים ליד כל אתר בנייה, כדי שבעלי המקצוע ידברו שם תכלס.

בית הספר של גרופיוס הוקם ב-1919 ופעל עד לעליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, אז ברחו ראשיו והוגיו לארצות הברית. לארץ ישראל הגיע הסגנון יחד עם אדריכלים ואנשי מקצוע אחרים שהיגרו לכאן מאירופה בהמוניהם באותן שנים, במסגרת העלייה החמישית.

הגידול המאסיבי באוכלוסייה המקומית, חיבתם של העולים לסגנון ששלט בארץ מוצאם, והשטחים הריקים הנרחבים שהמתינו להיבנות – כל אלה הפכו את ארץ ישראל לכר ניסויים ולמגרש משחקים מרכזי של הבאוהאוס בעולם.

זו בדיוק הסיבה שבגינה הוכרזו בשנת 2003 אזורים בתל-אביב כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו. בעיר העברית הראשונה ישנם למעלה מ-4,000 מבנים המשויכים לסגנון הבאוהאוס, ועוד רבים-רבים פזורים ברחבי הארץ.

ד"ר גרוס, שמומחיותו היא בכלל בתחום הפרעות שינה, נשבה בקסם הבאוהאוס, ויחד עם רעייתו וחבר נוסף הקים בעשור הקודם את "מרכז באוהאוס תל-אביב", השוכן בצמידות לכיכר דיזנגוף. המרכז מציע סיורים ברחבי העיר הלבנה, עוסק בתיעוד ושימור תוך שיתוף פעולה עם העירייה, מקיים תערוכות ואף מוציא לאור ספרים. אחד מהם הוא ספר על יוסף טישלר, מאת ד"ר ברוך רביד - שאיתו עוד ניפגש בהמשך.

אני שואל את גרוס אם ההדים שעוררה ההכרה הבינלאומית בעיר הלבנה, לא פחתו באופן טבעי עם השנים. "לא, ממש להפך", הוא עונה. "עוד ועוד אנשים מתעניינים בנושא הזה, בעיקר תיירים אבל גם ישראלים. אנשים רוצים להכיר את ההיסטוריה".

בבני-ברק אנשים כנראה קצת פחות רוצים להכיר את ההיסטוריה הזו. צובט לך בלב כשאתה עומד כאן, במרכזה של שכונת טישלר, ורואה את מצבה כיום?
"היה יכול להיות מאוד יפה אם היו משמרים את השכונה. עם קצת דמיון אפשר לראות כאן גלריות, בתי קפה קטנים. אפשר לעשות כאן יפו קטנה. אבל אני מציאותי, ואני מבין שזה לא יקרה כאן".

אולי היית אומר את אותו הדבר על שכונת נווה-צדק לפני שלושים שנה.
"אולי, אבל התמזל מזלה של נווה-צדק והיא נמצאת בתל-אביב, עיר עם אג'נדת שימור ועם יכולת כלכלית הרבה יותר גבוהה מאשר בני-ברק. ברור שיהיה מאוד נחמד לשמר את השכונה הזו ולהראות לדורות הבאים איך בנו פעם, איך הכול היה פשוט יותר. יש בזה גם מסר חינוכי. אבל הבתים האלה שייכים לאנשים שצריכים את הכסף, ואי אפשר לצפות מהם לשמר. זה יכול לקרות רק אם העירייה מגלה בכך עניין בצורה אקטיבית".

ומה לגבי יוזמה של המדינה?
"הלוואי, אבל הדבר הזה לא נמצא באג'נדה של הממשלה, לא עכשיו ולא בשנים הקודמות. אם היו כאן מבנים מלפני אלפיים שנה, ודרך זה היה אפשר להוכיח שאז גרו פה יהודים, ודאי היו משמרים את הכול. מכיוון שזהו לא המקרה, אף ממשלה לא תשקיע כאן. להפך, בתל-אביב המדינה עושה בעיות רבות בכל הקשור לשימור מבני באוהאוס שיושבים על קרקע ממשלתית".

אז שכונת טישלר היא מקרה אבוד?
"הבט סביב: נראה לך שתצליח לשכנע פה מישהו לשמר? מה שאני כן יכול לומר הוא שאם תהיה התעניינות, אנחנו במרכז באוהאוס מאוד נשמח לשתף פעולה עם כל גורם ולסייע בשימור".

שכונת טישלר, מתברר, לא הייתה מטרה בפני עצמה עבור מתכננה, אלא רק אמצעי. החזון הגדול שלו היה מרחיק לכת הרבה יותר: תכנון של עיר מודרנית שלמה שבה יש לכל אחד בית פרטי וגינה. "עיר גנים" הוא קרא לה. "זה היה הסגנון ששלט באותה תקופה באנגליה ובגרמניה", אומר ד"ר גרוס.

"המטרה העיקרית של טישלר בהקמת השכונה הבני-ברקית הייתה למכור את הבתים, ומהרווחים להקים 'עיר גנים' כזו בגליל. כבר התנהל משא ומתן מתקדם לרכישת השטח לעיר, אבל אז פרץ המרד הערבי הגדול של 1936, והתוכניות נגנזו. כך שבמידה רבה, שכונת טישלר בבני-ברק היא הגשמת החלום הזה שלו, בזעיר אנפין כמובן. הוא רצה בעצם לתכנן ערים, זה היה ההובי שלו, והוא אכן תכנן את כל בני-ברק".

מהי הייחודיות של השכונה הזו לעומת הפרויקטים האחרים שלו?
"מעבר לעובדה שמדובר ב'שכונה', ולא בבתים נפרדים שאין קשר ביניהם, ניתן לראות שהמבנים פה קטנים יותר מאשר בתל-אביב. הכל היה מאוד פרקטי ומאוד צמוד לחוקים ולעקרונות האדריכליים של הבאוהאוס, שאם להודות על האמת, הם אינם פילוסופיה גדולה: יש מרפסת קטנה, גג שטוח, חלונות אופקיים, גגוני הצללה ותקרות גבוהות. בנייה שימושית, פשוטה, מינימליסטית ובלי קישוטים".

אם כבר הזכרת פילוסופיה, מה דעתך על ההרהור הפילוסופי הבא: דווקא ההזנחה וחוסר השימור של שכונת טישלר, הביאו להגשמת חזונו של האדריכל על מגורים עממיים. בתל-אביב הבאוהאוס שמור כיום לעשירים בלבד.
"זה נכון. בעיר אחרת שלא אכפת לה משימור, הבניינים הקטנים האלה בכלל לא היו נשארים. היו בונים במקומם גורדי שחקים. בבני-ברק אין בעיקרון בניינים בני יותר מארבע קומות (בשל ההימנעות משימוש במעלית שבת), ולכן לאף אחד לא היה אינטרס להרוס את הבתים האלה, כי מה כבר יבוא במקומם. למרות ההזנחה וחוסר השימור, העובדה הבסיסית היא שאנשים מתגוררים ועושים שימוש בבתים שטישלר בנה לפני כל כך הרבה שנים".

מה בעצם הפך את הבאוהאוס לסגנון שדווקא אותו משמרים, ודווקא עליו מדברים? הרי זה בסך הכול מענה לצרכים, לא אדריכלות-על.
"זו הייתה מהפכה אדריכלית שהדיה ניכרים עד היום. הבאוהאוס גילה את השימושיות ושם אותה במרכז, במקום מה שקרוי 'הדיקטטורה של הסגנון', שהייתה שלטת עד אז".

בבאוהאוס אפשר לראות גם דברים סגנוניים ולא פרקטיים. למשל התקרות הגבוהות.
"הייתה על הבאוהאוס הרבה ביקורת. למשל על הבנייה בבטון, חומר שהוא מבודד הרבה פחות טוב מאבן. דווקא התקרות הגבוהות, שכמובן היה בהן עניין סגנוני, התגלו כפרקטיות מבחינת בידוד בקיץ ובחורף הקשים של ארץ ישראל נטולת המזגנים".

רגע לפני שאנחנו עוזבים את שכונת טישלר, פונה אלינו בחור חרדי צעיר. קוראים לו מאיר אברמוביץ, והוא קבלן המחפש בעלי נכסים שמוכנים למכור את בתיהם הישנים ולבנות במקומם חדשים.

כשאנחנו שואלים אותו לגבי הערך ההיסטורי של המבנים, הוא עונה ביושר: "עבדתי בירושלים עד שהתחיל השיגעון של השימור. קניתי בית ודרשו ממני להשאיר את החזית. היום גם את שאר השינויים לא היו מאשרים לי, והיו מכריחים אותי לשמר הכול. אז עברתי לבני-ברק. כאן לא קיים הסיפור הזה של שימור, זה נחשב פה למותרות".

"חידה היא כיצד נשכח מלב שמו של יוסף טישלר, האיש אשר הקים קרוב לשלוש-מאות בתים בתל-אביב בראשית ימיה. האיש שתכנן רובעי עיר שלמים, חידש חידושים טכניים, בנה את בתיהם של רבים וחשובים מתושביה, מילא תפקידים בחייה הציבוריים של העיר – איש זה מוכר היום למעטים בלבד".

(הפתיח לספר "יוסף טישלר: אדריכל ומתכנן ערים בתל-אביב", מאת ד"ר ברוך רביד)

"האיש הזה הלך בעקבות הרצל", אומר לנו ד"ר רביד כשאנחנו פוגשים אותו בביתו שברחובות. "הוא בא עם תוכניות מפורטות להדהים איך ליישב את ארץ ישראל. לא בקטן, אלא ממש בגדול, אבל תוך כניסה לפרטים הכי קטנים - איך לארגן את העבודה, את השכר, וגם איך הפועלים יגיעו לבית משלהם. הייתה לו גישה לאומית-סוציאלית".

טישלר נולד ב-5 באפריל 1887 בעיירה בוצ'אץ' שבמזרח גליציה. העיירה הציורית שלרגלי הקרפטים הייתה ברובה יהודית, ובנה המפורסם ביותר הוא הסופר ש"י עגנון, זוכה פרס נובל. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, שכללו גם שיעורי תורה וציונות, החל טישלר ללמוד הנדסת בניין בבית הספר הטכני הגבוה בווינה. משם המשיך לבית הספר הפוליטכני בלבוב, ולאחר מכן למד באוניברסיטה הטכנית הגרמנית בברנו. ב-1916 קיבל תואר אינג'ינר בהנדסת בניין.
 

 
לאחר שירות בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה – שם שימש בין השאר כאחראי על בניית גשרים וסלילת דרכים - חזר טישלר לווינה, ללמוד את תולדות האמנות ותכנון ערים. בינואר 1920 עלה לארץ ישראל והתיישב בתל-אביב. כזכור, באותה תקופה רק הוקם בגרמניה בית הספר באוהאוס, ולכן ברור שהסגנון שספג טישלר במסגרת לימודיו ושבו התמקצע לא היה באוהאוס אלא הסגנון האקלקטי, שצבר פופולריות באירופה וגם בארץ ישראל.

יחד עם זאת, רביד מדגיש כי הבאוהאוס לא היה זר לטישלר: "המורה שלו בתקופת לימודיו בווינה היה שותף של אלפרד לוס – מההוגים המרכזיים שהולידו את הבאוהאוס. היה קשר, והידע רחש מתחת לפני השטח גם אם לא התגבש לכדי סגנון ברור. בשנות העשרים, כשטישלר הגיע לארץ, הבנייה הייתה אקלקטית אז גם הוא בנה ככה. אבל כשפרצה אופנת הבאוהאוס, הוא בהחלט לא היה צריך ללמוד את עקרונותיה מאפס. הוא הרי שהה ליד עריסת הולדתה".

יוסף טישלר בנה כאמור בתים רבים בתל-אביב, אך דווקא בשיא הצלחתו החליט לפרוש מעשייה בעיר העברית הראשונה, בגלל עניין אידיאולוגי: "תל-אביב גדלה יתר על המידה, לרעתה ולרעת שאר חלקי הארץ", כתב ב-1933.

"על כן אמרתי: כל זמן שהייתי חייב כסף ולא ביססתי את מצבי, הייתה לי הזכות לקבל עבודה בכל מקום. עתה אין לי צורך בכך. התחלתי לחלום על התגשמות חלומי לבניין עיר בישראל. באביב תרצ"ג קניתי קרקע בבני-ברק לבניין שכונה, וחשבתי כי זהו הצעד הראשון ליציאה מתל-אביב".

ואכן כך היה. שלוש שנים לאחר מכן עברה משפחת טישלר להתגורר בשכונה שקרויה על שם ראש המשפחה, בשיפולי גבעת רוקח בבני-ברק. "אחד הפרויקטים הראשונים שלו בארץ היה שכונת הפקידים בתל-אביב. כלומר, הוא כבר התנסה בהקמת שכונה", מספר ד"ר רביד.

"אמנם הייתה זו שכונה בסגנון האקלקטי המוקדם שלו, אבל טישלר קיבל את הביטחון ביכולתו לתכנן ולהקים שכונה שלמה, ולא רק בית בודד. הוא יישם שם עקרונות פורצי דרך, כמו עבודה עברית ורעיונות מתקדמים מבחינת חומרים".

נשמע שהיו לו הרבה רעיונות סוציאליסטיים.
"נכון, אבל הוא לא היה סוציאליסט מבחינה פוליטית. הוא היה איש דתי וציוני, והיום כנראה היו משייכים אותו לזרם הדתי-לאומי. יחד עם זה, בהחלט היו אצלו גם אלמנטים סוציאליסטיים, וניתן לראות אותם באופן ברור בשכונה הבני-ברקית. טישלר הרי היה יכול להקים שם כמה בתים גדולים, כפי שבנה בתל-אביב, אבל הוא החליט לבנות בתים קטנים, כדי שלכל פועל תהיה חלקת האלוהים הקטנה שלו.

"במקרה הזה מדובר באמת בשטח אדמה קטן מאוד סביב הבית, ועדיין, זה משהו ששייך לאדם, והוא יכול לטפח שם את הגינה שלו. זהו אלמנט שוויוני. חשוב גם להזכיר שבמרכז השכונה הוקם בית אחד גדול במעט מהאחרים, שנועד לפעילות חברתית. זה היה מעין מתנ"ס ששימש גם כבית כנסת".

אני משער שאז טישלר היה כבר אדם אמיד, ובכל זאת הוא החליט לגור בבית קטן מחוץ לתל-אביב.
"צריך להיזהר מלהשליך על העבר דברים שקורים היום. בתקופה ההיא, גם אנשים אמידים גרו בבתים פשוטים. לא היו הבדלים כמו שיש היום, והבתים בשכונת טישלר בהחלט התאימו גם למי שהיה ברשותו סכום כסף. אפילו במצב הנוכחי של הבתים, ניתן לראות שלא מדובר בשכונה שנבנתה כלאחר יד או נועדה למעוטי יכולת. עובדה שלמרות הכול, אחרי שמונים שנה הבתים עדיין שימושיים.

"טישלר היה בעל מקצוע ברמה הכי גבוהה, ולא רק כאדריכל ומתכנן; הוא קיבל הכשרה מצוינת גם כבנאי בפועל. הוא היה פדנט, פיקח בעצמו על כל שלב, והשתמש רק בחומרים שהיה בטוח שיעמדו בפגעי הזמן. וזה בדיוק מה שקרה עם הבתים האלה".

ד"ר רביד צילם בשנת 2007 את שכונת טישלר לצורך הספר שהוציא. הוא שמח לשמוע ממני שהבתים כולם עומדים עדיין על תִלם ולא נהרסו לטובת פרויקטים חדשים, אך כמובן מצר על חוסר השימור ועל ההזנחה.

"עוברים ליד השכונה הזו מאות אלפי אנשים, ואף אחד מהם לא יודע עליה כלום, אין שום דבר שיעורר את תשומת לבם. במאמץ לא גדול אפשר היה לעשות משהו בנידון, אבל הדבר דורש כלים בתחומי התיירות והתרבות, ואלה לא בדיוק מוקדי העניין בבני-ברק של היום".
 

 
כשאני מציע גם באוזניו את האפשרות שדווקא חוסר השימור גרם לכך שהבתים משמשים עד היום למגורים – כלומר, נאמנים לייעודם המקורי – רביד דוחה את הרעיון: "בעיניי זו צורה עקומה לראות את הדברים. כי טישלר היה גם האדריכל של כרם-התימנים ושל אזורים רבים בדרום תל-אביב, ובנה המון דברים קטנטנים כמו דירות של חדר, ושם כוונתו באמת הייתה להעניק מקומות מגורים לחסרי אמצעים. שכונת טישלר היא סיפור אחר לגמרי. זו הייתה אמורה להיות שכונה מכובדת של זעיר-בורגנים".

עם הקמת המדינה עבר טישלר מבני-ברק לירושלים, שם התגורר עד מותו, ב-1971. על השאלה שמציג ד"ר רביד בפתח ספרו, כיצד קרה שאדריכל משמעותי כל כך נשכח מלב, ניתן לתת כמה תשובות. ראשית, יציאתו האידיאולוגית מתל-אביב וחלומותיו על אותה "עיר גנים", לא עלו בקנה אחד עם הזרם המרכזי של עולם האדריכלות הארץ-ישראלי דאז, שהיה גם זה שכתב את ההיסטוריה של עצמו.

בנוסף, העובדה שטישלר לא היה אדריכל באוהאוס מובהק, אלא אימץ את הסגנון רק באחרית הקריירה שלו - וגם אז עשה זאת פחות מתשוקת יצירה, ויותר כהיענות לצו האופנה - תרמה לדחיקתו לשוליים. ויש עוד עניין: היותו איש דתי ברמ"ח איבריו, מי שתכנן עיר דתית ואף התגורר בה תקופה ארוכה. במילים בנות ימינו, הוא לא היה חלק מהברנז'ה קובעת הטעם.

"תראה", חותם ד"ר רביד, "נכון שיוסף טישלר הגיע לסגנון הבאוהאוס רק משום שככה אנשים רצו לגור. בניית הבאוהאוס שייכת לסוף הקריירה האישית העשירה שלו, ומבחינה כמותית מדובר בחלק קטן מעבודתו. ודווקא בגלל זה, מדובר במשהו מאוד ייחודי וספציפי, וחבל שבני-ברק לא יודעת לשמר את הפנינה הזו".

ביקשנו כמה פעמים להיפגש עם מנהל מחלקת הנדסה ובניין בעיריית בני-ברק, כדי לשמוע ממנו על סיכויי ההישרדות של שכונת טישלר, אך לשווא. ניאלץ להסתפק כאן בתגובת דובר העירייה, אברהם טננבוים: "דיברתי עם שלושה אדריכלים מהמחלקה. אין לנו עניין בשימור". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg