הבוס הגדול אייזנקוט ממשיך לזהם את הפצע
משפט אלאור אזריה הוא פצע שהזדהם: אחד אחרי השני הגיעו פוליטיקאים, אנשי צבא ותקשורת - חמושים במחטים מלאות חלודה והחלו לתקוע אותן בפצע. כעת נותר רק לקוות שלא הגזמנו, ושמחר, כשתינעץ בו המחט האחרונה, המוגלה לא תעוף על כולנו
אם ניקח דימוי מעולם הרפואה - משפט אלאור אזריה הוא פצע שהזדהם. הפצע אגב, אמור היה להיות די פשוט לטיפול, גם המחמירים היו מסכימים שניתן היה לחבוש אותו עם איזו נזיפה על שימוש פזיז בנשק, אולי עונש סמלי, והלאה להמשך ההתמודדות עם גל הטרור הרצחני של מחבלי הסכינים. אבל מה לעשות שלפצע הזה לא היה יום אחד של שקט? אחד אחרי השני הגיעו גורמים שונים חמושים במחטים מלאות חלודה והחלו לתקוע אותן בפצע.ראשונים היו הפוליטיקאים. אלו נלחצו בתחילה מהלחץ התקשורתי של סרטון 'בצלם' ואצו רצו לגנות. אחר כך, כשהבינו לאן נושבת הרוח הציבורית, החלו לדקור את הפצע במחט מזוהמת אחרת. שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון, חיטט בפצע בתאווה כשעלה על דוכן הכנסת ועוד לפני דיון משפטי אחד קבע שמדובר בהתבהמות. אביגדור ליברמן, אז עוד אופוזיציונר לוחמני, חיטט בפצע עם מחט משלו כשהגיע לבית המשפט והפך את זה למשחק של ימין ושמאל.
אלאור אזריה: סיכום האירועים (עריכה: עלאא עאקלה)
התקשורת מצידה חיטטה בפצע עם מחטיה התקשורתיות וזיהמה את הפצע כשהפכה את המשפט לקרקס תקשורתי שכמוהו לא נראה במחוזותינו: פרשנים צבאיים אמרו בשידור חי שהם לא רוצים שיזוכה, תומכיו של אלאור אזריה הוצגו כ"ראשי כנופיות", ואינספור הודעות פוש על כל חצי מילה שנאמרה בבית המשפט והוציאה את אזריה כרוצח תאב נקם, נשלחו אל מכשירי הטלפונים שלנו.
והפצע? המשיך להזדהם, העלה מוגלה מבעבעת שלא נוקתה במשך שמונה חודשים, ועכשיו, רגע לפני שהכל מתפרץ, הגיע הרמטכ"ל גדי אייזנקוט עם המחט שלו ואמר: "בן 18 שמתגייס הוא חייל, לא הבן של כולנו".
הרמטכ''ל. הבוס הגדול מעביר מסר.
צילום: מירי צחי
בעולם אוטופי אני מסכים איתו לגמרי, היחס לחיילים כאל ילדים הוא בעיקר ילדותי, אבל מה לעשות שהעולם שבו אנו חיים רחוק כרחוק מזרח ומערב מלהיות אוטופי. אייזנקוט, שלאורך השנים בפיקוד העליון, שובח בעיקר בשל האינטיליגנציה שלו, לא יכול להיתמם עכשיו ולחשוב שלאמירה כזאת, יום לפני הכרעת הדין אין משמעות אחרת. מעניין אם חלילה היה מצליח אותו מחבל חמוש בסכין לדקור את אזריה, גם אז היה כל-כך מפריע לו היחס הזה לחיילים.
אזריה עם משפחתו בבית הדין. לפצע הזה לא היה יום אחד של שקט.
צילום: גדעון מרקוביץ
היחס אל חיילי צה"ל כאל "הילדים של כולנו" הוא אותו יחס שמאפשר לצבא לדרוש במשך עשרות שנים עוד ועוד תקציבים מבלי שתקום מחאה ציבורית אמיתית. לא מדובר כאן בצבא מקצועי של שכירי חרב שבא לעשות את העבודה ולחזור הביתה עמוס דולרים. אם זה "צבא העם", הציבור ימשיך תמיד להתייחס אל חייליו, גם אל אלה ששגו, כאל "הילדים של כולנו". אייזנקוט צריך לסמוך על הציבור שהוא יידע לעשות את ההפרדה בין חייל שסרח באמת, לחייל שנקלע לסיטואציה מלחיצה, שנוהלה בצורה בזיונית על ידי מפקדי השטח (שקודמו אחר כך, כן?), והובל אזוק (באסל גאטס מישהו?) אל בית המשפט כאילו היה מדובר במחבל עצמו.
וזו לא סוף ההיתממות, אייזנקוט המשיך ואמר "אין לי שום השפעה על בתי הדין". אני אמנם בטוח שאייזנקוט לא מתערב בהליך המשפטי באופן ישיר, אבל כשהבוס הגדול של אותה מערכת לא מפסיק מהרגע הראשון לרמוז על דעתו בנוגע למקרה, אפשר להיות בטוח שהשכירים יבינו את המסר.
והפצע? נותר רק לקוות שלא הגזמנו, ושמחר, כשתינעץ בו המחט האחרונה, המוגלה לא תעוף על כולנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם