"חצי מאיתנו ימותו, החצי השני ישחרר את המולדת"
חלומות על מות קדושים, ייאוש מהמצב הכלכלי, תחושת בוז עמוקה כלפי אבו מאזן, והסכמה רחבה שלצעירים הפלסטינים אין עתיד ואין מנהיג. המילים והפנים של הנוער שהצית את אינתיפאדת הסכינים. מסע ראיונות מיוחד
מה גורם לנער או נערה שעתידם לפניהם לקום בבוקר, לקחת סכין ולנסות לרצוח חייל או אזרח יהודי? מדוע דווקא הם עושים זאת, בשעה שהוריהם בוחרים להמשיך בחיי שגרה ולא להשתתף במאבק האלים נגד ישראל? על רקע גל הטרור שבו גיל המפגעים יורד והולך, נפגשנו לאחרונה עם שורה של בני נוער וצעירים פלסטינים בעשור השני והשלישי לחייהם, מערים שונות ביהודה ושומרון וממגוון שכבות אוכלוסייה, וניסינו להבין את השקפתם ומניעיהם. דיברנו איתם על עקרונות ומחלוקות היסטוריות, וגם על חייהם הפרטיים, חלומותיהם ושאיפותיהם. עם חלקם ישבנו בסלון ביתי לשיחה נינוחה.
עוד כותרות ב-nrg:
- לא רק אבו מאזן: חברי כנסת נפגשו עם משפחות מחבלים
- הרמטכ"ל האיראני: "נמשיך לפתח את תכנית הטילים"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אחרים דיברו איתנו בעודם מסתתרים מאחורי מחסה, בעיצומו של עימות אלים מול חיילים. השיחות התפרשו על פני שלושה חודשים, כשהמתיחות ביהודה ושומרון הופכת את המשימה לקשה במיוחד. פעם עיתונאי ישראלי נחשב באזורים האלה לגורם שצריך להגן עליו, להדריך אותו ולהתייחס אליו בכבוד. היום העוינות כלפי העיתונאים הישראלים עזה, ומי שמוביל אותה הם דווקא ארגוני העיתונאים הפלסטינים. בנוסף, במציאות שבה פועלות בשטח יחידות ישראליות מיוחדות, חלקן מסוערבות, הפלסטינים מגיבים בחשדנות רבה לישראלי הפונה אליהם. עשרות ניסיונות לראיין צעירים או לצלם אותם נתקלו בסירוב במקרה הטוב, ובמקרים הפחות טובים – בצעקות, באיומים ואפילו באלימות. לא אחת האשימו אותנו בפעילות סמויה לטובת הצבא הישראלי, מה שיצר סיטואציות מסוכנות ומורכבות.
בניסיון לקבל תמונה רחבה ומפולחת של האוכלוסייה הצעירה בערי יהודה ושומרון, פנינו גם למכוני מחקר פלסטיניים. אחד מהם השיב בדוא"ל שישמח לעבוד איתנו "אחרי שיסתיים הכיבוש". אחרים התעלמו, או שלחו הצעת מחיר בלתי הגיונית, מה שנראה כמו ניסיון לסרב בדרך עקיפה.
לכאורה כל אחד מהמרואיינים הוא מחבל פוטנציאלי. חלקם הודו בפירוש שהם מעוניינים לבצע פיגוע ולהפוך לשהידים - הישג שנתפס כשאיפה העילאית של כל צעיר וצעירה ברשות הפלסטינית, בין אם מדובר בסטודנטים חילונים למראה ובין אם אלו כפריים צעירים שנטשו את ספסל הלימודים. חלק מהשיחות היו קשות מאוד: שמענו בהן ביטויי שנאה לישראל וליהודים שנאמרו בקור רוח ולוו בנימוקים פסיכולוגיים, דתיים ופוליטיים.
למרבית המרואיינים זה היה המפגש הראשון בחייהם עם ישראלי יהודי, ולעתים גם הם ביקשו להבין מה קורה בצד שלנו - מה העמדות השולטות, התחושות ורמת המורל. היו מהם שנשמעו כאילו הם רוצים לאשש, דרך המידע הזה, את צדקת דרכם ואת האמונה במאבק שלהם.
אבל גם מתוך השיחות שקיימנו, קשה להצביע על גורם מרכזי ששולח בני נוער לבצע מעשי טרור. אפשר להבחין שהאינטרנט והסמארטפון הם זרז רציני לפיגועים, לצד השנאה שינקו מהחברה הסובבת אותם, מספרי הלימוד ומכלי התקשורת. גורם נוסף שחוזר אצל כולם הוא תחושת היעדר מנהיגות. הצעירים הפלסטינים, בעיקר מי שנולדו לאחר הסכם אוסלו, בזים לבכירי הרשות: הם היו אמורים לדאוג להם לעתיד טוב יותר וקיבלו לשם כך תקציבי־עתק, אבל הסתאבו ודאגו רק לרווחתם האישית.
התמונה הרחבה העולה מסדרת הריאיונות היא של צעירים שכבר אין סיכוי לשנות את השנאה והלוחמנות שהוטמעו בהם. אפשר גם להתרשם מהשליטה שלהם בשיח הזכויות המערבי, שהפלסטינים משתמשים בו כדי לנצח את ישראל בזירה התקשורתית העולמית. כך או כך, זה הדור שהצמיחה המציאות ביהודה ושומרון בעשורים האחרונים, ואיתו ישראל תצטרך להתמודד בעשורים הבאים.
הכפר נבי־סאלח נחשב למוקד מהומות קבוע. מדי יום שישי יורדים רבים מהתושבים לצומת הקרוב ומתעמתים עם כוחות צה"ל ועם תושבי היישוב חלמיש (נווה־צוף). הכפר הזה כבר הוציא מתוכו כמה מפגעים, שהמפורסמת שבהם היא אחלם א־תמימי – מי שהסיעה את המחבל לפיגוע ההתאבדות במסעדת סבארו בירושלים.
אני פוגש את מוחמד א־תמימי בביתו של קרוב משפחתו באסם. הבית, ששוכן ממש מול הכביש המוביל לנווה־צוף, הומה דרך קבע מתנדבים זרים ועיתונאים. המשפחה המתגוררת כאן ידועה כפעילה מרכזית במאבק הפלסטיני המקומי. בתו של באסם, עאהד, התפרסמה כשהסתערה ונשכה חייל ישראלי שביקש לעצור את אחיה.
"נולדתי בירושלים בזמן שאבא שלי היה בכלא הישראלי. היום אבא שלי הוא פנסיונר של הרשות הפלסטינית, ואני עיתונאי", מציג מוחמד את עצמו, לא לפני שלשולחן מוגשת פיתה גדולה וצלחת של חומוס ושמן זית. "שש פעמים נעצרתי בגלל הפגנות השלום שאנחנו עורכים בכל יום שישי. עצרו אותי כשזרקתי אבנים, ועצרו אותי גם כשצילמתי בתור עיתונאי.
"גם הישראלים שמגיעים לנבי־סאלח כדי להפגין, אין להם חסינות. ואם אני רואה שעוצרים את הישראלי שמביע דעה נגד הכיבוש, מה אני כפלסטיני אחשוב? איזו תקווה זה אמור לתת לי? איך אני אחשוב שביום מן הימים יהיו כאן שלום, יציבות ושקט? הדור החדש לא מאמין באפשרות הזו. יש מחסומים שמונעים ממנו ללכת לעבודה, יש מעצרים שמונעים ממנו להמשיך בחייו, ויש הרוגים. גם בתקופת השקט, ההרג והפגיעה בפלסטינים לא נפסקו לרגע. רק פה בנבי־סאלח היו שני הרוגים במהלך הפגנה שקטה בדרכי שלום".
ה"הפגנות בדרכי שלום" שאתה מדבר עליהן מלוות ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה.
"אם אתם מדברים על רצון ליציבות ושקט, אתם צריכים להחליט איזה סוג של עימות יתפתח. כשאתה מטיל עוצר על כפר, למה אתה מצפה? מה תהיה התגובה של האנשים?
"הלחם ושמן הזית שאתה אוכל עכשיו, זה מהאדמה שלי. אם המתנחלים גודעים את העצים שלנו, לא יהיו לי זיתים. זאת נקודה אחת מתוך הרבה נקודות שמובילות לעימותים האלימים. באחת הפעמים שעצרו אותי, ישבתי מול קצין שהיה בערך בגילי. התחלתי לדבר איתו ואמרתי שכאדם אין לי שום בעיה איתו. יש לי בעיה פוליטית - כי גזלו את הזכויות שלי - אבל כבן אנוש אין לי בעיה. הוא הפתיע ושאל אותי פתאום 'אתה רוצה בשלום?'. אמרתי לו 'בוודאי', והוספתי שמי שטוען שהוא רוצה למות, הוא שקרן. הקצין אמר לי: 'אתה בסדר. אם אתה רוצה שלום, לך למצרים או לסעודיה ותחיה שם'. אתה מבין את התשובה שלו? זאת המחשבה שלו על השלום. זו הקיצוניות של החברה הישראלית".
אולי יש קיצוניות, אבל הצעירים אצלנו לא לוקחים סכינים ומתחילים לדקור פלסטינים.
"הם רוצים להעיף אותנו מהבתים שלנו, מה אתה רוצה שנעשה?"
אבל מה עשה לכם עובר אורח שנרצח בירושלים, או ישראלי שיושב בפאב בתל־אביב?
"אולי הם לא אשמים, אבל כשאתה מסתכל על מה שמתרחש בירושלים ובחברון, איך כוחות הביטחון הישראליים פוגעים בזכויות הפלסטינים, אתה מבין למה זה קורה. הורסים בתים, מונעים מצעירים אפשרות לבנות בתים חדשים, פלסטינים נעצרים כל יום, דרכים נסגרות, יש בעיה של אישורי עבודה. זה פוגע בתחושת החופש של כל אדם, ובפרט של הצעירים. אי אפשר ללכת לאן שאתה רוצה ומתי שאתה רוצה, לבנות בית, להתחתן.
"כשנתניהו או ליברמן עולים לשידור בטלוויזיה ואומרים שלא תהיה מדינה פלסטינית, אני מבין שאין לי עתיד, שזכות הקיום שלי פה היא אפס, שאין ערך וסיבה לחיים שלי. ואם זה המצב שלי - או של כל צעיר אחר בעולם – האפשרות היחידה היא ללכת ולהתאבד".
אז הדקירות והדריסות הן בעצם מעשי התאבדות?
"כן, בהחלט. זו התוצאה של אפס תקווה. ואת השאלות צריך להפנות לממשלת ישראל או לבוחרים שהצביעו לאביגדור ליברמן, אדם שלא שונה בכלל מדאעש - איך הם הובילו למצב שבו לצעיר הפלסטיני אין מה לעשות חוץ מלבצע פיגוע התאבדות".
מה אתה חושב על ארגון דאעש?
"בעיניי מה שדוחף את הצעירים הפלסטינים לבצע פיגועים, הוא אותו הדבר שדוחף צעירים מכל העולם להצטרף לדאעש. האנשים האלה לא פועלים מתוך שיגעון או מסכנות. אנחנו רואים שם רופאים, מהנדסים, עורכי דין, אנשים מהמעמד הגבוה. הם מצטרפים לכוחות הקיצוניים אחרי שמאסו ביחס שהם מקבלים מהמדינות שבהן הם חיים. הם מרגישים שאין להם עתיד, אין כבוד, אין עבודה. למה צעירים מוסלמים שנולדו בצרפת, ולפעמים הם אפילו דור שלישי במדינה, מצטרפים לדאעש? כי הם מרגישים את הזרות ואת השנאה, ולא יכולים להשיג את זכויותיהם. זה המצב בחברה הפלסטינית, ואפילו בחברה הישראלית".
בחברה הישראלית? למה הכוונה?
"מאיפה לדעתך נולד כל הנושא של תג מחיר? מי עושה את תג מחיר? אלה צעירים שאיבדו תקווה ואופק מדיני. גם הם לא מאמינים במוסדות של המדינה וחושבים שזכויותיהם נפגעות. במקום לבנות גשרים מול העולם, הממשלה הישראלית בונה רק גדרות. במקום להיות חלק מהחברה הבינלאומית, היא הולכת ומתבדלת. המחשבה הזאת, שבגלל שאני יהודי אני צריך לחיות לבדי, מולידה את חוסר הלגיטימיות והיעדר המשילות בישראל, מה שמפנה מקום למחשבות שצריך להיזהר מכל מה ששייך לערבים.
"אני יכול אפילו להבין את הצעירים שעשו את הרצח בכפר דומא. לפי המחשבה והאמונה שלהם, זה הדבר הנכון לעשות. מבחינתם אין פתרון כרגע, וגם לא יהיה בעתיד פתרון שיוביל ליציבות. המחשבה הזאת שכולם נגד היהודים, מולידה את הקיצוניות".
אתה אומר שאתה מבין את ההיגיון מאחורי שרפת משפחת דוואבשה?
"אני לא מבין את ההיגיון, זה פשע מתועב, אבל מהי הסיבה להיגיון העקום הזה? מה גרם לצעירים האלו לשרוף משפחה? הסיבה היא שאין להם תקווה לעתיד. מרעילים אותם במחשבות רעות על פלסטינים, גורמים להם לפחד ולחשוב שאנחנו רוצים לדחוף את כל היהודים לים. זה מוביל אותם למחשבה שהפתרון היחיד הוא להרוג את האויבים שלהם, ועכשיו".
ומהצד השני – ההנהגה הפלסטינית עשתה משהו כדי לתת תקווה?
"אבו־מאזן נתן כל מה שהיה יכול כדי להגיע לשלום. אני לא מדבר בשמו, ואני מתנגד לו בהרבה דברים, אבל הוא בהחלט התקדם הרבה למען ישראל. והנה, דווקא בימים שלו נבנו יותר התנחלויות והוקמו יותר מחסומים".
היהודים והפלסטינים לא יכולים לחיות יחד?
"איך יחיו ביחד אם היהודים יושבים על האדמה שלי, על הזיתים שלי? זה לא קשור ליהודים או ערבים. הייתה לי זכות וגנבו לי את הזכות, אז אני מתקומם. גם אם ערב הסעודית הייתה כובשת את האדמה של נבי־סאלח, הייתה פה מלחמה. אפילו מלחמה יותר גדולה מזו שמול ישראל.
"אתה יהודי, נכון? כשאתה יושב מולי, אתה מפחד? אתה חושש שאעשה לך משהו רע? אתה יודע שאנחנו באים לדבר ולהקשיב זה לזה. לעומת זאת לחייל שמגיע לכאן, אין סמכות לחשוב. אין לו מוח, אין היגיון, כלום. הוא ממלא פקודות כאילו הוא מכונה. אין איך לדבר איתם".
איזה פתרון אתה רואה למצב?
"פתרון של שתי מדינות לא אפשרי בגלל ההתנחלויות, וגם פתרון של מדינה אחת הוא בלתי אפשרי כי המדינה הזאת תתנהל על פי ההיגיון של ליברמן. לכן אני אומר שאין תקווה ואין עתיד אופטימי, ולכן הצעירים עושים את מה שעושים".
יצא לך פעם לדבר עם מתנחל? אולי שיח ביניכם יכול להוביל לחיים טובים יותר.
"לא, לא דיברתי אף פעם עם מתנחל. אבל אם הוא רוצה לדבר איתי, הוא צריך דבר ראשון להבין שהוא נמצא פה באופן לא חוקי".
ואם הוא מקבל את ההנחה הזו, יש אפשרות שתחיו ביחד?
"מאז 1948 אנחנו נלחמים על הזכויות שלנו, ואומרים שאנחנו חיים תחת כיבוש. הקהילה הבינלאומית..."
אל תחזור איתי עכשיו ל־48', אני מדבר על העתיד.
מוחמד ממשיך בשלו: "הקהילה הבינלאומית החליטה שהגדה המערבית ועזה שייכות לעם הפלסטיני, וזכותו לבנות בהן את המדינה שלו. כל מי שמאמין בשלום חייב לקבל החלטה שהוא לא חלק מהכיבוש ולצאת מפה, כי ההימצאות שלו פה היא לב הבעיה. בלעדיה, כל הבעיות היו נפתרות".
אבל יש הרבה אדמה. אפשר לחיות ביחד.
"מי שרוצה לחיות פה במדינת פלסטין, מוזמן. לעם הפלסטיני יש זכות למדינה עצמאית בגבולות 67', ואחרי שיממש אותה, אפשר לדבר".
היית פעם בתל־אביב, בים?
"פעם אחת, לפני עשרים שנה, אבל אני לא זוכר כלום. זאת אחת הבעיות שאני מדבר עליהן: ברור שאם הצעירים לא יכולים לנוע בחופשיות, אפילו לא לנסוע לחברים שלהם בערים הפלסטיניות האחרות, זה משפיע עליהם".
לסיום אני שואל אותו על הצדדים הפחות פוליטיים של חייו, כמו בילויים וקבוצות ספורט, אבל גם כאן הכול חוזר למלחמות וזהויות. "הסרט האחרון שראיתי היה על מלחמת פוקלנד, בין בריטניה וארגנטינה. אני בכלל אוהב סרטים דוקומנטריים. לגבי כדורגל, מאז שהייתי קטן הלב שלי שייך לברצלונה. כשגדלתי והכרתי גם את המלחמה של הקטלונים לעצמאות, האהבה שלי וההזדהות שלי איתם בתור פלסטיני עוד יותר התחזקה".
השמש הזורחת, השקט והנוף הירוק שמסביב מעניקים נופך פסטורלי למפגש עם מראח נאג'י מהכפר נבי־סאלח. אנחנו יושבים בחוץ, מנסים לתפוס קרני שמש חמימות. מרחוק משגיחות על מראח שתי חברות, שבעיקר שקועות בסלולרי. "הן כל הזמן רואות סרטים בטלפון", היא צוחקת לכיוון השתיים.
התוכניות שלה לעתיד כוללות לימוד שפות, "כדי להעביר את האמת הפלסטינית". בשעות הפנאי היא אוהבת "לראות סרטי אקשן, לבלות עם החברות שלי ולגלוש באינטרנט. אני גם אוהבת לשמוע מוזיקה ולשיר, למרות שהקול שלי לא משהו ואני מזייפת".
איזו מוזיקה את שומעת?
"הכול, ובעיקר שירים של ריהאנה".
ומוזיקה ישראלית?
"פעם הייתי שומעת שרית חדד, אבל היום אני כבר לא יכולה לשמוע שירים בעברית. הם גורמים לי כעס גדול. בכלל, אני חושבת שלשמוע מוזיקה ולהתעסק בשטויות צריך לבוא רק אחרי העיסוק במלחמה נגד הכיבוש".
למרות גילה הצעיר, מראח כבר הספיקה להיעצר כמה פעמים על ידי כוחות הביטחון. האווירה הנינוחה בשיחה הופכת לטעונה ברגע שאני שואל אותה איזה עתיד מצפה לנוער הפלסטיני. "אם נער או נערה גדלים בצל הרג ומעצרים של בני משפחה, מה ייצא מהם? הלחץ הזה ישפיע ויוביל אותם לעשות משהו קיצוני. מי שדוקר או דורס, ברור שקרה לו משהו, או שנמאס לו מחיים שבהם מנפצים לו את החלומות. מה אתה חושב שייצא למשל מאחמד דוואבשה, כשהוא יזכור איך ראה את המשפחה שלו נשרפת למוות בפעולה של יהודים? אנחנו לא מוכנים לקבל את חיי החושך, לא מוכנים שמישהו אחר יחיה על האדמה שלנו וייהנה ממנה. אנחנו רוצים לשחרר את האדמה הזו".
אבל הדקירות והדריסות לא יפתרו את הבעיות.
"נכון, אבל כל הפתרונות שיש בעולם לא הובילו לכלום. חוץ מזה, מבחינת ישראל אנחנו בכל מקרה טרוריסטים, בין אם אנחנו זורקים אבן ובין אם אנחנו יורים טיל. אז אם כבר אנחנו טרוריסטים, עדיף שנפגע בציונים. אנחנו לא מתכוונים לשתוק. עדיף למות כדי לעורר שינוי במולדת שלנו. לפחות נמות מוות של כבוד, ואף אחד לא יוכל לומר שהרגו אותנו בשקט בלי מאבק, או שהתנהגנו כמו בוגדים ושיתפנו פעולה עם הציונים".
הצעירה שלפניי, בטי־שירט עם הכיתוב NY ובג'ינס צמוד, עוצמת עיניים וזורקת משפטים שזרים מאוד לתרבות המערב. כמות המילים שהיא משחילה בדקה מלמדת כמה עמוק בדי־אן־איי שלה נמצאים מושגים כמו מוות למען המולדת. זאת המטרה בחיים שלך, אני שואל, הדרך שבה תמותי? "כל צעיר פלסטיני, מאז שהוא קטן, רוצה להיות שהיד למען המולדת", מראח משיבה. "אבל אני לא חושבת שכולם צריכים למות. חצי מאיתנו יבצעו את המוטל עליהם וימותו למען המולדת, והחצי השני אמנם יחלמו להיות כמותם אבל יישארו כדי לשחרר את המולדת ולקצור את הפירות של החברים שמתו. כל אחד צריך לבחור את הדרך שלו, העיקר לא להיות בוגד".
אחיה הגדול, היא מספרת, יושב בכלא הישראלי. "אני מתגעגעת אליו מאוד. לא נוח לי לעשות דברים אחרים בזמן שהוא שם. אם אני רואה סרט או שומעת מוזיקה וכיף לי, אני מיד מרגישה שאני בוגדת בו. לכן אני חייבת להתעסק כל הזמן במאבק, כמוהו".
את מרגישה קרובה אליו במיוחד?
"אני מאוד מחוברת אליו, ישנה במיטה שלו עד שהוא יחזור. הוא הגיבור שלי. אני שמחה שיש לי אח שיושב בכלא כי הוא נלחם בכיבוש".
כשאני שואל את מראח על הצטרפות הנשים לאינתיפאדה הנוכחית באופן פעיל, היא עוצרת את האוטומט ומחייכת בגאווה. "בהתחלה אנחנו הבנות היינו עוזרות לחברים שלנו שלחמו נגד הכיבוש. הבאנו להם מים ואוכל, אבנים ובקבוקי תבערה. מבחינתנו אין הבדל במין, בנות ובנים נלחמים למען אותה המטרה. הדור החדש שונה מהדור הוותיק. פעם לאישה אסור היה לצאת מהבית, והיא הייתה חייבת ללבוש בגדים צנועים, אבל עכשיו הכול השתנה. לאישה יש חופש ללבוש מה שהיא רוצה, לצאת מתי שהיא רוצה, וגם להשתתף במלחמה נגד הכיבוש".
יש לך דף פייסבוק?
"יש לי פייסבוק ואינסטגרם, אבל אנחנו יודעים שצריך להיזהר. הציונים עוקבים אחרינו באינטרנט ועוצרים את מי שלדעתם רוצה לבצע פיגוע דקירה. הם גיבורים על ילדים קטנים, עוצרים צעירים שלא יכולים לעשות כלום".
אני מזכיר למראח את בני הדודים ממשפחת מנאסרה, בני 13 ו־15, שדקרו ילד בן 13 בירושלים. היא אומרת שלא שמעה על המקרה. "זה בטח עוד שקר של הציונים, כמו שהם שותלים סכינים ליד נשים שהם הרגו".
ראית פעם מתנחלת?
"לא. ראיתי פעם חיילת שהייתה יחד עם החיילים".
אם תפגשי מתנחלת בגילך, יכול להיות שתשוחחי איתה, שתשמעי איתה שירים של שרית חדד?
"לא, אני לא יכולה לדבר אליה כמו אל אדם רגיל. המוח מיד ישדר לי תמונות של השהידים, של הדם שלנו שנשפך, של הורים שאיבדו את ילדיהם בגלל הכיבוש".
אבל הנערה הספציפית הזאת לא עשתה לך כלום.
"היא לא, אבל מישהו מהמשפחה שלה עשה, והיא תגדל ותהיה כמוהו. היא תהיה טרוריסטית כמו כל המתנחלים".
ואם נערה מהתנחלות תידקר על ידי מישהו מהכפר שלך, את תשמחי?
"אני אהיה מבסוטה, כי ברור שהישראלים הרגו יותר פלסטינים. זאת תהיה תגובה על רצח של האחים שלי".
ומה לגבי נערה יהודייה שלא גרה בהתנחלות?
"אם היא ישראלית שאוהבת את השלום, אין לי בעיה איתה. אין לי בעיה שבמדינת פלסטין שלי יהיו נוצרים ויהודים. אבל אם היא ציונית, אני לא אדבר איתה. ואם היא תגדל להיות כמו החיילים, אני אהרוג אותה בעצמי, כי היא מאיימת על הפלסטינים".
ואיך תדעי אם היא רק ישראלית או גם ציונית?
"אני אדבר איתה ואבין. היא צריכה לחזור להיסטוריה ולהבין שהאדמה הזאת פלסטינית".
אבל בתורה של היהודים כתוב שהאדמה הזאת הובטחה לעם היהודי, עוד לפני שהיה בכלל אסלאם.
הדיבור השוטף של מראח נפסק. היא חושבת כמה שניות, ואז שואלת בהיסוס: "אבל מי לדעתך חזק יותר בחיבור שלו לאדמה? מי נלחם יותר על האדמה הזאת? אני בטוחה שהאדמה הזאת חשובה יותר לנו, הפלסטינים. בבית הספר צפינו בסרטוני וידאו שמראים שהיהודים לא מחוברים לאדמה שלהם, שזה לא באמת מעניין אותם. ותראה איך אנחנו עומדים מול הנשק של החיילים ולא נותנים להם להתקרב לאדמה שלנו. אז אנחנו חזקים יותר".
חברון הפכה בגל הפיגועים הנוכחי ליצואנית טרור מרכזית. מכאן יצאו יותר מארבעים מחבלים, במגוון גילאים ומשני המינים, כשבמקביל לתקריות המתוקשרות מתקיימים גם עימותים כמעט יומיומיים בין כוחות צה"ל לבין צעירי העיר.
אחת הזירות הקבועות של ההתנגשויות נמצאת ב"מחסום השוטר" שמעבר לשוק של חברון. ככל שמתקרבים למקום, מתערבבים הצבעים הססגוניים וריחות התבלינים של השוק בריח הגז המדמיע. נראה שהצריבה בעיניים כבר לא משפיעה על המשתתפים הקבועים בהפגנות. למודי ניסיון ומעצרים ליליים, הם מכסים את פניהם בחולצה או כאפייה, כדי למנוע זיהוי. "אל תפרסם תמונה של הפנים שלי", מבקש ממני מוחמד תמימי, "אני יודע שהצבא שלכם משתמש אחר כך בתמונות האלו כדי לעצור אותנו".
השיחה בינינו מתקיימת רק בזכות מעצור בנשק שלו - רוגטקה משופרת שיכולה להתיז אבן לטווח ארוך ובעוצמה מסוכנת. אחת הרצועות של הקלע נקרעה, ומוחמד יושב כעת מאחורי חנות ומתקן אותה. "אתם לא תנצחו אותנו, שיהיה ברור לכם", הוא אומר בעודו עסוק במלאכתו. "אנחנו נילחם עד הסוף, עד שנעיף אתכם מהאדמה שלנו".
חבריו ממשיכים בינתיים בקרב.
מכונית חונה שידעה ימים טובים יותר, משמשת עמדה קדמית לכמה צעירים שמיידים אבנים ובקבוקי תבערה. עגלת שוק גדולה מתפקדת כמחסום נייד. את מטר האבנים קוטע רעש פיצוץ חזק של רימון הלם; ילדים בני 8־10 בורחים אחורה, צוחקים על חבריהם שנבהלו. כך נראה מגרש המשחקים הפלסטיני, שמספק לדור החדש חוויות חדשות.
"כל מה שאנחנו עושים זו תגובה על פשעי הצבא שלכם", אומר מוחמד. "אין לנו בעיה למות. הנערים והנערות של היום יודעים יותר מתמיד את הערך של להיות שהיד. הם רואים את המצב מסביב, את הניסיונות לפגוע באל־אקצא ובכל מקום בפלסטין, ויודעים שזה הזמן שלהם לבצע את המעשה הכי גדול ונחשב בעיני אללה. כל מי שהולך לדקור חיילים, יודע שהוא הולך למות, ובוחר בזה".
אבל איך אתה תורם למאבק אם אתה מת?
"אתה אולי מת, אבל מי שנשאר יודע שהמאבק נמשך, ושהעם הפלסטיני לא יוותר. אנחנו רואים את התגובות של המנהיגים אחרי שנערים הופכים לשהידים. יש דברים שהם הרבה יותר גדולים מהחיים שלך, במיוחד אם החיים האלה תקועים, בלי שום התקדמות ובלי שום סיבה אמיתית לחיות".
כמה רעולי פנים נוחתים עלינו פתאום מלמעלה. "נטרלנו את המעגל החשמלי של המצלמות", הם מעדכנים, ומוחמד מסביר: "כמעט בכל חנות יש מצלמות אבטחה. אנחנו דואגים לנטרל אותן, כי ברור לנו שבלילה יגיעו חיילים, יפרצו לחנויות ויחרימו את המחשבים ואת הסרטים. אחר כך הם משתמשים בזה כדי לעצור פעילים. אנחנו מכירים את השיטות שלכם, לא נולדנו אתמול".
יש לך חלומות לעתיד? אולי לימודים באוניברסיטה?
"בעבר תכננתי ללכת לאוניברסיטה וללמוד עריכת דין, אבל מי יכול ללמוד כשיש מלחמה בשטח. אז הפסקתי את הלימודים לפני הזמן, לא ניגשתי לכל הבחינות. כשהודעתי להורים היו צעקות, אבא שלי איים לסלק אותי מהבית, אז ישנתי כמה לילות אצל חברים עד שאמא שלי שכנעה אותו לקבל אותי בחזרה. הוא כועס עליי, אבל אני בטוח שעמוק בפנים הוא יודע שאני עושה את המעשה הנכון. שחרור פלסטין הוא העתיד היחיד שלנו. כשאנחנו רואים את היהודים פוגעים בנשים זקנות באל־אקצא ובנערות פה בחברון, זה כבר עובר את הגבול. כולם יוצאים לשטח, הלימודים לא מעניינים אף אחד".
אחת הבעיות שניצבות בפני גורמי הביטחון בישראל היא שבניגוד לשתי האינתיפאדות הקודמות, הפעם הרכבת הפרופיל של מחבל היא משימה קשה במיוחד. דפי הפייסבוק של הצעירים שביצעו פיגועים משקפים דיסוננס: מצד אחד תמונות מהאוניברסיטה, משופינג, בגדים יפים, אופנועים יקרים - ומצד שני סיסמאות על קדושת אל־אקצא ועל סכנת הפגיעה במקומות הקדושים לאסלאם.
אני שואל את מוחמד מה הוא חושב על צעירים חילונים שמבלים, שותים אלכוהול, ואז מחליטים להיות שהידים. "אני יודע שיש כאלו", הוא אומר. "גם אני ביליתי לא מעט במועדונים בחברון. זו דרך לצאת מהמציאות הקשה, מהלחץ של הלימודים וגם מהשעמום. אבל היום אני לא מרגיש שייך לאנשים כאלה. הם מקלקלים את התדמית שלנו, ומבחינתי הם כמו מרגלים לטובת האויב. רק מי ששם את המולדת לפני הכול, ושוכח מהבילויים, מהבנות ומהמועדונים - ראוי להיקרא לוחם חופש וראוי להיות שהיד. חלק מאותם צעירים מבינים שהם הולכים בדרך לא נכונה. כשהם מקדישים את עצמם למען אללה והופכים לשהידים, הכול מתכפר להם".
רבות דובר על שדרוג תפקידן של הבנות בגל הטרור הנוכחי. בעימותים שסיקרתי לפני שנה וחצי בביתוניה, הבנות עוד עמדו בעורף, ותפקידן היה בעיקר לסייע לגברים שנפגעו. עמדתי קרוב למפגינים בזמן שנורו לעברם פצצות גז מדמיע, ורצתי יחד איתם לכיוון הכפר, לבית שבו חיכו הנשים – ואלה הציעו גם לי בושם להרחה כדי להפיג את הריח החריף של הגז, ובצל לזירוז הדמעות שינקו את הצריבה בעיניים. היום הצלע הנשית של ההתקוממות לא מסתפקת בתפקיד של מגישת עזרה ראשונה.
רבות דובר על שדרוג תפקידן של הבנות בגל הטרור הנוכחי. בעימותים שסיקרתי לפני שנה וחצי בביתוניה, הבנות עוד עמדו בעורף, ותפקידן היה בעיקר לסייע לגברים שנפגעו. עמדתי קרוב למפגינים בזמן שנורו לעברם פצצות גז מדמיע, ורצתי יחד איתם לכיוון הכפר, לבית שבו חיכו הנשים – ואלה הציעו גם לי בושם להרחה כדי להפיג את הריח החריף של הגז, ובצל לזירוז הדמעות שינקו את הצריבה בעיניים. היום הצלע הנשית של ההתקוממות לא מסתפקת בתפקיד של מגישת עזרה ראשונה.
בזמן שמוחמד משלים את תיקון הקלע ניצבות בצד שלוש בנות ומביטות בנו. הן חובשות כיסויי ראש צבעוניים, כשמבעד לחרך ניבטות עיניים מאופרות וגבות מטופחות. אני מנסה לפנות אליהן, אך הנערה שבמרכז החבורה מבהירה לי: "אנחנו לא מדברות עם תקשורת ישראלית. אתם בדיוק כמו החיילים, אפילו גרועים מהם. אתם מעבירים לחיילים מידע עלינו ומפרסמים תמונות של צעירים שאחר כך נעצרים".
היא כבר פונה ללכת, אבל כשאני זורק שאלה על תפקיד הנשים בעימותים, היא מסתובבת ועונה בגאווה: "אנחנו יכולות לזרוק אבנים ולירות ברוגטקה כמו הבנים. גם אנחנו שותפות במאבק למען פלסטין. כולנו דאניא ארשיד".
דאניא ארשיד בת ה־18 הפכה לסמל בחברון. לפני כשלושה חודשים היא ניסתה לבצע פיגוע דקירה סמוך למערת המכפלה, ונורתה על ידי החיילים במקום. מיד לאחר מותה פרסם צעיר בשם ראאד ג'רדאת את תמונתה בדף הפייסבוק שלו עם הכיתוב "ואם היא הייתה אחותך?". בהמשך יצא ג'רדאת לפיגוע בבית־ענון ונהרג גם הוא. בלווייתו פנה אביו אל אביה של דאניא, וביקש את ידה בשם בנו. "חתונת השהידים", כפי שכונתה הלוויה הזו, נחשבת לאבן פינה נוספת בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני. גם אחיה של דאניא, עודאי, נהרג מאוחר יותר בעימותים עם חיילים.
אני חוזר אל הנהג שלי בחברון, פלסטיני בן 30, ושומע ממנו שהוא דווקא מתקשה להבין את הדור הצעיר. "לא מעניין אותם כלום חוץ מיידויי אבנים ומלחמה בכיבוש הישראלי. אני בגיל שלהם חשבתי רק על בחורות. נמאס להם מהעולם, אז הם הולכים להתאבד". את האצבע המאשימה הוא מפנה למצב הכלכלי, "שהוא כבר חצי מלחמה", וגם לחיילים הישראלים: "האצבע שלהם קלה על ההדק".
דומא הוא שם מוכר היטב לציבור הישראלי מאז הרצח של שלושה מבני משפחת דוואבשה – הורים ותינוק - ופציעתו הקשה של ילד בן 4. אחמד דוואבשה ואיברהים דוואבשה, בני אותה חמולה, גרים במרחק כמה עשרות מטרים מהבית שנשרף. בשעה עשר וחצי בבוקר, כשיום הלימודים בעיצומו, אני מוצא אותם מסתובבים בסמטאות הכפר. איברהים מודיע לי בחיוך שהוא עזב את בית הספר, חברו הצעיר אומר שהכריז על מחלה כי לא התחשק לו ללכת ללימודים ביום קר כל כך.
איברהים לבוש בקפוצ'ון ירקרק, אחמד בחולצה שחורה שעליה הכיתוב "פלסטיני". שניהם שופעים ביטחון עצמי. "אנחנו, הדור החדש, נחליט איך ייראה העתיד של היהודים", אומר אחמד. "המטרה שלנו היא שהיהודים יפחדו מאיתנו, כדי שלא יחשבו לעשות עוד פיגוע כמו זה שהיה כאן".
אחרי גישושים ושיחת היכרות קצרה, אני מציע שנלך לבית של אחד מהם ונשב לשוחח ליד מקור חום. בהלה מופיעה על פניהם. "עדיף שנדבר בחוץ, לי נעים", אומר איברהים. "יש לי שש אחיות ושני אחים. הבית שלנו קטן מדי, פה יותר נוח".
מה אתם חושבים על גל הפיגועים?
"זה טוב מאוד", אומר אחמד. "מנסים להוציא אותנו מהאדמה שלנו, ואנחנו נגן על הזכויות שלנו. חייבים לעשות משהו כדי לנקום את הדם של משפחת דוואבשה. חייבים לפגוע ביהודים".
"אם הייתי יכול, גם אני הייתי יוצא לדקור", מוסיף איברהים. "מבחינתי זו הגנה עצמית. היום היהודים שרפו את הבית של השכן, מחר הם ישרפו את הבית שלי".
אחמד מניד את ראשו בשלילה: "אני לא רוצה להתאבד. אחזיק אצלי סכין רק לצורך הגנה עצמית".
עד שיחליטו השניים מי דוקר ומתי, הם עסוקים בפעילות אחרת: "כשיורד החושך אנחנו יוצאים לכביש וזורקים אבנים על מכוניות של מתנחלים".
ההורים שלכם יודעים?
"כן, הם יודעים. לפעמים הם מונעים מאיתנו, כי הם מפחדים שניעצר או ניפצע. אבל יש אנשים שאומרים שזריקת אבנים תמנע תקיפה נוספת על הכפר שלנו. שאם המתנחלים יחטפו אבנים, הם יפחדו להגיע לכאן".
ואתם לא מפחדים?
איברהים: "אנחנו לא מפחדים למות. ההורים יהיו גאים אם אהיה שהיד. כל אחד שעושה פיגוע, מקדם את הדרך לפלסטין. הוא שולח מסר שהפלסטינים לא מתכוונים לוותר. אנחנו מוכנים למות כדי לסלק מפה את הישראלים".
ראיתם פעם מתנחלים?
איברהים: "כן, ראינו כאלה עם פאות ארוכות, ליד הכביש שלנו. ראיתי גם יהודים רגילים כשעבדתי ביריחו בקטיף תמרים. אבל זה היה מזמן".
לצד הנכונות שלו למות, הוא גם חושב על עתידו בחיים. "אני רוצה ללמוד בבית הספר המקצועי ביריחו. אולי אהיה מוסכניק, רצף או רתך. הבעיה היא שלימודי תעודה כאלו עולים 12 אלף שקל, ואין לי מושג מאיפה אביא את הכסף. האמת היא שאפשר לעבוד בישראל, אבל אני לא בטוח שאני רוצה לעבוד שם. זה מסוכן. שמענו כבר על יהודים שלא היו מרוצים מהעובדים הערבים שלהם, אז ירו בהם למוות".
"יש כאלה שעובדים בישראל ואפילו בהתנחלויות", אומר אחמד. "זה גרוע מאוד. הם מפתחים את ישראל ומחזקים אותה, במקום לחזק את הפלסטינים".
אם אתם מיידים אבנים ונעצרים, בכל מקרה לא תוכלו לעבוד בישראל.
השניים צוחקים. "זה לא בדיוק נכון", אומר אחמד. "אפשר לעבור דרך הגדר ולעבוד בלי רישיון. זו לא הבעיה. יש אפילו נערים שמיידים אבנים בכוונה כדי להיעצר. אין להם עבודה, הם צריכים כסף - אז הם נכנסים לכלא הישראלי ומקבלים אוכל חם כל יום וכסף כל חודש מהרשות הפלסטינית".
"כשאני זורק אבן על מכונית אני מנסה לפגוע בחלון הקדמי, כדי שהנהג אולי יעשה תאונה, ייפצע או ימות", אומר איברהים. "לכל אחד יש נשק משלו כדי להגן על עצמו, והנשק שלי היום הוא האבן. חבל שמי שמחזיק בנשק האמיתי, הקלצ'ניקובים, לא איתנו. הם עושים תיאום ביטחוני עם ישראל, ומפריעים לצעירים להפגין. חמאס יותר טובים מהרשות הפלסטינית. הם מנהלים מאבק נגד ישראל, והם יגנו עלינו. אבו־מאזן לא עוזר לעם הפלסטיני, אלא מגנה פיגועים נגד יהודים ומתנגד למאבק שלנו".
בשעות הפנאי הם אוהבים לשחק כדורגל, "אבל אין לנו מגרש פה בכפר", אומר אחמד. "המגרש היחיד הוא בכפר השכן, ועכשיו אסור לנו לצאת. חיילים יכולים לעצור אותך על כלום או אפילו לפגוע בך בלי שום סיבה, כי הם חושדים שאתה רוצה לעשות משהו. היום כל נער פלסטיני נחשד כטרוריסט. לפני מה שקרה עם משפחת דוואבשה היינו חופשיים לצאת כמעט לכל מקום, עכשיו אסור לנו".
אתם מדברים עם בנות?
"לא, אסור. אומרים שלום, אבל לא יותר. אני אתחתן אולי רק בגיל 30. אני רוצה חופש. עדיף הכלא הישראלי מאשר הכלא בנישואין".
איך אתם רואים את העתיד?
איברהים: "נקים מדינה ונחיה בה כמו כל אחד בעולם. המדינה שלנו צריכה להיות בכל פלסטין וברצועת עזה. אם כי אני לא רואה את זה קורה".
את זקי ורפעאת אני פוגש סמוך לכיכר אלמנארה שבמרכז רמאללה. הם עומדים מאחורי עגלה לממכר תירס, תה וקפה, ומציעים את מרכולתם החמימה לעוברים ושבים בעיר הקרה. שניהם תושבי מחנה הפליטים קלנדיה, שממנו יצאו רוצחים ומפגעים רבים.
"כל עוד צבא הכיבוש נמצא פה, יהיו צרות", פוסק זקי בתחילת השיחה. "אני לא אחד שילך להשתתף בעימותים, אבל אם ימשיכו ככה להרוג צעירים וצעירות בלי בושה, אני לא חושב שאצליח להחזיק מעמד. כל יום אני שומע על מישהו שירו בו בלי סיבה. חברים שלי מתו רק כי הם נראו חשודים לאיזה חייל".
אתה אומר שצה"ל משקר בדיווחים שלו על מחבלים שנוטרלו?
"לא צריך לומר, תראה את הסרטונים שמתפרסמים ברשת. אחרי שפלסטיני הרוג שוכב על הכביש, פתאום מגיע חייל ומוציא משום מקום סכין. הצבא שלכם הורג סתם צעירים ואז מפליל אותם. כמה פעמים ראית ילד עם סכין, שלא יכול לעשות כלום לאף אחד, ופתאום מגיע איזה מתנחל ויורה בו? אחר כך אתם מתפלאים שבאים עוד צעירים ורוצים לנקום. בישראל חיים בסרט שאנחנו נצא מהאדמה שלנו, שנוותר לכם על ירושלים או על מסגד אל־אקצא. יש לנו חדשות בשבילכם: לא נוותר, נמות למען הזכויות שלנו".
אתה רואה את עצמך יוצא ומבצע פיגוע?
"אני קצת יותר חכם מאלו שלא מעניין אותם כלום, הולכים למחסום להתאבד. אם אחליט לעשות פיגוע, אני לא אקח סכין קטנה ואנסה לדקור חייל, וגם לא אלך ליידות אבנים או בקבוק תבערה במחסום כדי לקבל כדור ברגל ולהיות צולע כל החיים. יסלחו לי כולם, אבל מי שעושה את זה - אין לו שכל. זה לא מזיז לישראל, זה לא מביא לכלום. אני לא יכול לומר לך מה אני אעשה, אבל בטוח שאחשוב לפני כן ולא אלך כמו טמבל למות".
אין לך שום בעיה עקרונית עם פגיעה בחפים מפשע?
"למדתי לימודי דת בתיכון, ואני יודע שמבחינת האסלאם אין שום בעיה לבצע פעולת דקירה ולהרוג את האויב. זה גם הגיוני. אם מישהו לקח לי את האדמה או הרג את אחד מבני משפחתי, מותר לי לנקום בו. ההפגנות עכשיו לא מעניינות אותי, אבל אם יפגעו בבן משפחה שלי, אני אשיג נשק ואנקום. ככה זה בטבע".
רפעאת, המבוגר בחמש שנים מחברו, חולק עליו. "אני לא חושב שהקוראן מסכים שנהרוג ככה בני אדם, ואני לא חושב שמותר למות כדי להרוג את האויב או כדי לשחרר אדמה. חבר'ה שמדברים ככה הם בעיקר נערים בעייתיים, שהסתבכו עם המשפחה שלהם או רבו עם החברה ורוצים להתאבד. לפי הקוראן אסור להתאבד, אז הם לוקחים סכין ויוצאים למחסום כדי שיהרגו אותם וכך הם יהיו שהידים.
"אני אחד שעוד חושב שאפשר להשיג שלום, אבל כשישראל הורגת ככה סתם צעירים ויש הסתה קבועה נגדנו, האפשרות הזאת הולכת ומתרחקת, והאלימות תופסת את מקומה. הרבה ילדים בני 12 הולכים למחסומים כדי להתעמת עם הכוחות כי זה הבילוי הקבוע שלהם. אין להם מה לעשות, וההורים לא יכולים להשגיח עליהם. במקום שחייל ייתן להם בעיטה בישבן ויעיף אותם חזרה הביתה, ישראל נערכת למלחמה מולם כאילו מדובר בחמושים. יורים גז מדמיע ואפילו כדורים חיים על ילדים, וברור שזה מסלים את הכול. הילד שנהרג במחסום הופך להיות גיבור, ובני המשפחה שלו רוצים לעשות פיגועים. תבדוק את הרקע של צעירים שהלכו לדקור או לדרוס, ותראה שכמעט תמיד יש להם בני משפחה שנאסרו או נהרגו על ידי ישראל. גם אני מבין פלסטיני שהולך לנקום את המוות של אח שלו".
אין אף אחד שיכול לעצור את זה? מה עם אבו־מאזן?
השאלה מצחיקה אותם. "לאף אחד לא אכפת מאבו־מאזן, הוא לא שולט בעם הפלסטיני", אומר זקי. "הנער שרוצה לעשות משהו נגד ישראל לא מסתכל עליו. ובכלל, איפה אבו־מאזן? אנחנו פה קרובים מאוד למוקטעה, אבל אני לא זוכר פעם אחת שראיתי את הפרצוף שלו במחנה. הוא מפחד להגיע לפה, כי הוא יודע שהוא לא שייך, שהוא זר. הרשות לא משקיעה במחנות הפליטים ובכלל בצעירים, אז למה שלצעירים יהיה אכפת ממנה? איך אבו־מאזן יכול לעזור לי ולהשפיע על המצב שלי, חוץ מלשתף פעולה עם האויב? מבחינתי הוא בוגד".
אז מי המנהיג מבחינתכם?
"אין לנו היום מנהיגים, אנחנו המנהיגים של עצמנו. אם אבו־מאזן צריך אישור מישראל כדי לצאת מהמדינה שלו, איזה מנהיג הוא? הוא בסך הכול עושה מה שאומרים לו. אם הייתה החלטה של הפלסטינים בגדה להילחם בישראל, מזמן היינו מנצחים. בינתיים אין שום החלטה, אז כל אחד עושה מה שהוא חושב לנכון. זו הטעות שלנו".
רפעאת מקבל אפילו את העמדה הישראלית האומרת שאין פרטנר פלסטיני. "אני תומך בפתרון שתי מדינות, כי מדינה אחת לפלסטינים ולישראלים זה בלתי אפשרי, אבל כרגע הפתרון הזה לא נראה באופק בגלל הנסיבות האזוריות - הצד הישראלי לא מוכן להסכם, ולצד הפלסטיני אין מנהיג שכולם ישמעו לו. ישראל אומרת שאין לה עם מי לדבר, והיא צודקת.
"בעזה יש הנהגה - אסמאעיל הניה וחמאס אומרים מילה, וכולם עומדים מאחוריהם. הם אלה שמעודדים את הילדים פה לעשות פיגועים. עובדה, לפני שנתיים לא היו פיגועים, כי חמאס היו עסוקים במלחמה שלהם בעזה. כל עוד לא יהיה פה גורם חזק שיכול להתמודד מול מנהיגי חמאס ברצועה, וגם להתמודד מול הפלסטינים בגדה ולשכנע אותם להפסיק את האלימות - לא נתקדם".
איך אפשר לצאת מהמעגל הזה?
"אין לי פתרון, אבל בינתיים אני חושב שצריך לנסות לחיות כמו פעם. ישראל צריכה לפתוח את המחסומים ולאפשר לנו לחיות את החיים שלנו. פעם היו מגיעים לפה יהודים מירושלים, רוקדים במועדונים ומעשנים נרגילות. לא היו בעיות, לא היו דריסות ולא היו דקירות. המצב שבו אנחנו חיים היום - עם מעשי התאבדות שלא קשורים לשום דבר ולא מובילים לשום דבר, לא להחזרת אדמות ולא לשלום - הוא מצב דפוק".
בערב שבו אנחנו מגיעים למחנה דהיישה מתקיים משחק כדורגל חשוב בין נבחרות פלסטין וירדן. מעבר לקיר החדר אפשר לשמוע את שדרן הטלוויזיה צועק בהתרגשות. מוחמד אבו־עליה מרותק למסך, קרוב משפחתו סוהייב מעדיף לוותר ולשוחח איתנו.
הוא לומד באוניברסיטת אל־אהליה, ומגדיר עצמו כ"פעיל די משמעותי" במתרחש במחנה הפליטים. "אנחנו עובדים בשיתוף עם הארגונים המקומיים, שמוציאים אותנו להפגנות וליידוי אבנים סמוך לקבר רחל. המאבק שלנו הוא לא רק על העצמאות, אלא גם על המקומות הקדושים לנו, שישראל והיהודים המציאו שהם מקודשים להם. לדוגמה ירושלים ובית המקדש, שלא מוזכרים בתורה שלכם".
מה מביא את הדור שלך לקחת חלק במאבק אלים, ולא לחכות לתהליך מדיני?
"הגענו למסקנה שאין ממש ברירה אחרת. הגדה המערבית היא בית כלא אחד גדול שהעם הפלסטיני חי בו כאסיר. בכל העולם אין עם שיהיה מוכן להרכין ראש בפני כיבוש, וגם אנחנו לא. האו"ם והחוק הבינלאומי קבעו שעם תחת כיבוש יכול להתנגד לו גם בצורה אלימה. היום הגדה, עזה ומזרח ירושלים הם שטחים כבושים על פי החוק הבינלאומי, וההתקוממות היא זכות ברורה שיש לעם הפלסטיני.
"אנחנו כבר ראינו במשך השנים שרק מאבק אלים יכול לקדם משהו: בסיומה של האינתיפאדה הראשונה הגיע הסכם אוסלו שנתן תקווה לפלסטינים, וההתקוממות של חמאס נגד ישראל הובילה לשחרור עזה. מצד שני, עשרים שנה של שיחות הסתיימו בכלום. המסקנה היא שרק בכוח זה הולך. הדור שלנו לא מתכוון לוותר. מבחינתנו הדור הקודם נכשל, ואנחנו צריכים ללכת בדרך שלנו".
ובכל זאת, מה עובר בראשו של צעיר שלוקח סכין ויוצא לדקור יהודי, בידיעה שסיכוייו לחזור בחיים הם מעטים?
"תראה, האזור הזה הוא אזור מת. אין פה כלום. אין לנו חיים אמיתיים, אין תקווה ואין בשביל מה לקום בבוקר. פעם היה יותר קל: אבא שלי סיפר שהוא היה מצית סיגריה בבית־לחם, וכשהגיע לירושלים היא הייתה עדיין בוערת. היום יש גדר, יש מחסומים בתוך שטחי איי בניגוד להסכמי אוסלו. אז לאן אתם דוחקים את הפלסטיני?
"הרבה מהצעירים מבינים שהם הולכים למות, אבל לפחות יודעים שתהיה לכך מטרה והם הולכים כשהידים לגן עדן. אם ישראל תמשיך במדיניות שלה היא תצליח אולי לדכא את ההתקוממות הנוכחית, אבל יבוא דור חדש שיהיה יותר קיצוני וישרוף גם את המציאות הזאת".
מוחמד מצטרף אלינו אחרי שהתאכזב מתוצאת המשחק. "אני אחד מבני המזל שיש להם עבודה", הוא מספר. "אני רואה חשבון בעיריית בית־לחם. אין לי אישור עבודה בישראל כי אני רווק, ולפי החוקים הישראליים פלסטיני בגיל שלי יכול לקבל אישור רק אם הוא נשוי. זה לא הגיוני, אבל זו המדיניות. אז כששואלים למה צעירים הולכים לדקור ולהתאבד, התשובה מורכבת מהרבה חלקים של מציאות אחת".
לדיבורים על הצורך "להגן על אל־אקצא" יש השפעה על המוטיבציה לפיגועים?
"אני מחשיב את עצמי דתי - צם ברמדאן ומתפלל במסגד - אבל אני לא דתי כמו שאתם חושבים. לא דאעש. יחד עם זה, מסגד אל־אקצא הוא חלק בלתי נפרד מהקוראן, והוא אחד הדברים החשובים לכל המוסלמים. כשישראל מחליטה לפגוע בו, היא מרחיבה את העוינות כלפיה. אם מחר העם הפלסטיני לא יוכל לשמור על אל־אקצא, אתם תקבלו פה מלחמה עם דאעש".
"אני פוגש הרבה צעירים שלא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם. הם מזכירים לי אותי לפני עשר שנים, אבל היום המציאות דוחפת אותם למעשים הרבה יותר קיצוניים. אנחנו נוסעים בכבישים רואים בעיניים שלנו את השינוי בשטח לטובת המתנחלים, רואים איך ההתנחלויות חונקות אותנו, ומצד שני אנחנו שומעים את המנהיגים הפלסטינים שבמשך עשרים שנה מדברים ולא מגיעים לכלום. תוסיף לזה את מה שמתרחש באל־אקצא, ומצאת מספיק סיבות לאינתיפאדה, לדקירות ולדריסות".
יוסוף חיג'אזי עוד לא בן 30, אבל לדבריו כבר עבר את שלב ההשתתפות בעימותים אלימים. "התחתנתי, תכף יהיה לי בן, אז אני לא נמצא עכשיו בקו הקדמי - אבל להתקוממות יש כמה דרכים. לא רק נשק ואבנים, אלא גם התקשורת. אני היום כותב מאמרים פוליטיים ומנסה בדרך הזו להילחם נגד ישראל ולמען זכויות העם הפלסטיני. עכשיו אני גם נוסע לגרמניה, ומשם בטח אוכל להשפיע עוד יותר".
כשפרצה האינתיפאדה השנייה יוסוף השתתף במהומות. "הייתי אז בן 12. כל יום הייתי יורד לקבר יוסף או לצומת חווארה ומיידה אבנים על מתנחלים. בילקוט בית הספר החזקתי באופן קבוע אבנים גדולות ורוגטקה, שלא אתפס לא מוכן. כששמענו על אירוע באמצע הלימודים, ברחנו מבית הספר. המורים ידעו בדיוק לאן אנחנו הולכים ועצמו עיניים.
"אני זוכר היטב את היום שבו העפנו את המתנחלים מקבר יוסף. אנחנו התחלנו לזרוק אבנים, ביצים ובקבוקי תבערה על החיילים שם, אחר כך באו חבר'ה מהמחנה עם נשק וירו. אני זוכר את הבלגן שהיה שם, ובעיקר את החגיגות אחרי שהצלחנו להוציא את היהודים. זה היה הניצחון באינתיפאדה הפרטית שלנו, ועכשיו לחבר'ה הצעירים יש אינתיפאדה משלהם".
מתנהלת כאן היום מלחמת דת?
"לא. אין לנו בעיה עם היהודים או עם הדת היהודית. הבעיה שלנו היא עם הישות הציונית ומדינת ישראל. הציונות היא שורש כל הסכסוך. זה לא עניין של הגדה או עזה, ואפילו לא של ירושלים המזרחית או המערבית. מבחינתנו מדינת ישראל יושבת על אדמת וואקף אסלאמית. זאת נקודת ההתחלה. משם אפשר לדבר על משא ומתן, מתוך הבנה שאנחנו כרגע לא יכולים ליישם את הצו האלוהי של מדינה אסלאמית על כל שטח מדינת ישראל.
"מצד שני, המתיחות בין הדתות ומה שקרה באל־אקצא בהחלט השפיעו על המציאות בשטח. כשאנחנו רואים מתנחלים עולים לאל־אקצא, ואחר כך את הצבא הישראלי יורה במקום שמקודש לאסלאם, ברור שתהיה התקוממות. מה זה לירות במסגד? אם אני הולך לבית כנסת שלך, אני מכבד את המקום, לא מדבר אפילו בטלפון. אז אתה בא למקום המקודש ביותר בשבילי, ומזלזל בי בכזאת חוצפה? ירושלים היא קו אדום מבחינת כל פלסטיני, ומבחינת העולם הערבי כולו. אנחנו רואים את עצמנו כמי שמגנים על ירושלים למען האסלאם, ואנחנו לא מוכנים שמישהו יפגע בה".
אתה חושב שאתם מנצחים היום?
"לדבר על ניצחון זה עניין מורכב. תמיד יש צד חיובי וצד שלילי. אחרי אינתיפאדת אל־אקצא הצבא הישראלי התחיל להיכנס לגבולות 67' בלי להתחשב בהסכמי אוסלו, ואפילו חזר לקבר יוסף. הצד החיובי הוא שבפועל אין נוכחות יהודים בקבר יוסף היום. גם באינתיפאדה הזאת יש דברים חיוביים ושליליים. מצד אחד, יש הרבה צעירים שהידים; מצד שני, בישראל הפסיקו לחיות חיי שגרה, ומבינים שאי אפשר להתעלם מהפלסטינים".
ובשביל לשבש את השגרה הישראלית, שווה למות?
"ההחלטה של הצעירים ללכת ולבצע פעולת דקירה או דריסה היא מורכבת מאוד. אני יכול להבין אותם. גם לי היו מחשבות כאלה בעבר".
חשבת להיות שהיד?
"כן, בטח. בתקופה מסוימת חשבתי על זה הרבה. אבא שלי, שהיה פעיל פת"ח ולאחר מכן עבד במנגנוני הביטחון הפלסטיניים, נעצר באינתיפאדה הראשונה והשנייה לתקופות ממושכות. הוא היה בכלא, אמא שלי בקושי תפקדה, ואני - הבכור בין עשרה ילדים - הייתי צריך לטפל בכל דבר בבית. הייתי הולך לשוק ועוזר לסוחרים כדי להביא הביתה כמה שקלים. בגיל 15 הייתי אחראי למשפחה שלמה. קיללתי את הצבא הישראלי שלקח ממני את אבא שלי, ורציתי לנקום. חלמתי שאני מקבל חגורת נפץ, מגיע לתל־אביב ומתפוצץ באוטובוס. רציתי להרוג כמה שיותר יהודים".
על ההנהגה הפלסטינית הנוכחית אומר יוסוף: "בניגוד לאחרים, אני חושב שהרעיון של אבו־מאזן להקים מדינה פלסטינית הוא טוב מאוד, אבל דרך הביצוע היא גרועה. יאסר ערפאת תמיד הלך בראש מורם ושידר חוזק; אבו־מאזן מדבר אל העולם כאילו אנחנו מסכנים, כאילו צריך לעשות לנו טובה ולהכיר בזכויות שלנו. אנחנו לא מסכנים. ההיסטוריה אומרת שפלסטין שלנו, אף אחד לא צריך לעשות לנו טובה. אם היו מעוררים תקווה ולאומיות פלסטינית חיובית, אולי הצעירים היו מוצאים דרכים מועילות יותר להשקיע את הכוחות שלהם, מאשר להפוך לעוד שהיד".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
"אין מושג כזה פה, תשכח מזה. בפלסטין אין אחד שיודע מה יקרה בעוד שנה. חוסר ודאות זה החיים שלנו. יכול להיות שבעוד שנה אחיה במדינה פלסטינית, אעבוד בתאטרון הבימה בתל־אביב ובחופשות ארד לצלול עם דולפינים באילת. ויכול להיות שהמצב יהיה גרוע עוד יותר, ותהיה פה מלחמת עולם".
מה אתה מתכוון לעשות בגרמניה?
"אני מתכוון ללמוד בימוי ומשחק. כבר שנים שאני מנהל את התאטרון המקומי במחנה הפליטים, אבל פה האפשרות להתפתח מקצועית היא מוגבלת מאוד. מתנדבות מגרמניה שהגיעו למחנה עזרו לי להתקבל ללימודים בברלין. אני אצא לשם, אלמד ואחזור"
בטוח שתחזור?
"בטח שבטוח. אני מקווה שאחזור למדינת פלסטין".
אקו"ם