הזעם של ביבי נלעג - ארה"ב לא עובדת אצלנו
הכעס בירושלים כלפי הממשל משדר תחושה נלעגת כאילו האמריקנים אמורים לעבוד בשירותה של ישראל, ואם לא נהגו כמצופה - יש לנזוף בהם על שנכשלו במילוי תפקידם
תגובות השמחה בחלקים מן השמאל נוכח החלטת מועצת הביטחון של האו"ם נגד ההתנחלויות היו מיותרות ואף מבישות. גם מי שאינו תומך בהתנחלויות אמור להצטער כשמדינתו חוטפת "כרטיס צהוב" מהקהילה הבינלאומית על מדיניותה.
יתרה מכך: יש אכן משהו מקומם וצבוע בעובדה שמועצת הביטחון לא מצליחה להגיע להסכמה על גינוי הטבח בסוריה, אבל ההתנחלויות הן מבחינתה פשע שסביבו מצליחים הכול להתאחד. יש גם משהו מעצבן בכך שהנשיא ברק אובמה, שמדיניות החוץ שלו היא כישלון חרוץ ומהדהד, מוצא לנכון להנציח את מורשתו המדינית דווקא על גבה החרוש של ישראל.
ועדיין, צריך לומר שהצבעתן של 15 החברות המועצה, כולל ההימנעות האמריקנית, לא חידשה דבר מבחינת עמדתן כלפי ההתנחלויות. זה יובל שנים רואה הקהילה הבינלאומית כולה בהתיישבות היהודית שמעבר לקווי 4 ביוני 1967 – אכן, גם במזרח ירושלים – מעשה לא חוקי לפי אמנת ז'נבה, האוסרת יישוב אזרחי מדינה כובשת בשטח כבוש.
אנחנו צריכים להיות אסירי תודה – כולל לממשלו של אובמה – על כל הפעמים שבהן הטילו וטו בנושא ההתנחלויות.
צילום: AFP
אפשר לא לאהוב את העמדה הזו, וגם אני סבור שמעמדם של שטחי יהודה ושומרון מורכב יותר מזה של כל "שטח כבוש", אבל אי אפשר להתכחש לזכותן של מדינות העולם לחשוב אחרת מישראל. אנחנו גם יודעים היטב שזו גם עמדתם של כל הממשלים האמריקניים מאז 1967. ממילא, אנחנו צריכים להיות אסירי תודה להם – כולל לממשלו של אובמה – על כל הפעמים שבהן הטילו וטו בהצבעות בנושא ההתנחלויות, במקום להתנפל בחמת זעם על הפעם האחת שבה חרגו מן הנוהל. אדרבה, הזעם הישראלי משדר תחושה נלעגת כאילו הממשל האמריקני אמור לעבוד בשירותה של ישראל, ואם לא נהג כמצופה יש לנזוף בו על שנכשל במילוי תפקידו.
התגובה המעשית להחלטת מועצת הביטחון נלעגת עוד יותר: שיחות נזיפה בשגרירים הן עניין מקובל בין מדינות, אבל החרמת ביקורים של ראשי המדינות שהשתתפו בהצבעה היא כבר הגזמה פראית.
כדי להבין את הגיחוך בעניין, נתאר לעצמנו מצב שבו 15 המדינות המדוברות היו מיישרות קו עם הזעם הישראלי ואומרות "אנחנו בהחלט מבינות את כעסכם, ולכן אין בכלל טעם שנקיים עמכם קשרים דיפלומטיים". סביר להניח שבמקרה כזה ישראל הייתה מכרכרת אחרי המדינות האלה בתחנונים כדי שלא ינקטו צעד כזה.
ברק אובמה מצא לנכון להנציח את מורשתו המדינית דווקא על גבה החרוש של ישראל.
צילום: EPA
ככלל, מוטב למדינה קטנה כמו ישראל - ובאופן פרטני מנהיג כמו בנימין נתניהו, ששחרר לחמאס 1,027 מחבלים תמורת חייל אחד וכרכר אחרי הטורקים כדי לפצות אותם על הרג של פעילי ארגון שתקפו את חיילי צה"ל – להיות מתונה בנפנוף רהבתני במושג "הכבוד הלאומי".
גם ההסתמכות החדשה, המשיחית משהו, על ממשלו של הנשיא הנכנס דונלד טראמפ עלולה להיות מסוכנת מאוד. קודם כול, בעייתי מאוד להניח את כל הביצים הדיפלומטיות בסלו האחד של טראמפ. דווקא נתניהו הצטיין בשנים האחרונות בניהול סל השקעות מדיני רב-אפיקים, ולכן משונה מאוד שהוא בוחר עכשיו לזלזל במדינות העולם השלישי והמערב ולהיות מנומס אך ורק כלפי רוסיה של ולדימיר פוטין וארה"ב של טראמפ.
ההסתמכות משיחית על ממשלו של הנשיא הנכנס דונלד טראמפ עלולה להיות מסוכנת.
צילום: AFP
התנהגות כזאת משדרת גם מסר שונה לגמרי מהרצוי - מסר שלפיו ישראל של נתניהו בזה לטיפוח שותפות ערכית עם המערב, ותולה את יהבה בטיפוח קריצות של "מועדון המנהיגים החזקים", שבו חברים טראמפ ופוטין. מעבר לבעיה הערכית שיש במסר כזה, היא מגוחכת גם בתחום הפוליטיקה המעשית: כשפוטין וטראמפ נוקטים מדיניות כוחנית, יש מאחוריהם לפחות מעצמה אדירה. ישראל היא בהחלט מדינה חזקה, אבל ניסיונה לפעול כאילו היא במועדון ההוא עלול להתגלות כמסוכן מאוד.
ככלל, ההסתמכות החדשה על טראמפ בתור כורש של המאה ה-21 בעייתית מאוד. הזמירות שהוא משמיע כרגע אכן ערבות לחכנו, אבל יותר מכול טראמפ הוא איש עסקים ממולח, שעניינו העיקרי בעולם - כפי שמסתמן עד כה - הוא הצלחתו של דונלד טראמפ. אם יחשוב ש"מכירתה" של ישראל תוכל להשתלם במסגרת עסקה כוללת לייצוב המזרח התיכון, הוא יתמוך בהסדר כזה הרבה יותר מהר מכפי שהיה עושה זאת אובמה, שיש לו הזדהות ערכית-רעיונית עם היהדות והסבל היהודי.
מעבר לכול, השאלה העיקרית איננה אם ישראל יכולה לזכות בתמיכה אמריקנית בסיפוח שטחי יהודה ושומרון, אלא מה האינטרס הישראלי בסוגיה זאת. במילים פשוטות: נניח שכל העולם מוכן לתמוך בסיפוח ישראלי של יהודה ושומרון, בתנאי מובן מאליו שנעניק אזרחות לכלל הפלסטינים היושבים שם. האם אנחנו מעוניינים בכך או לא? אם התשובה שלילית, כדאי שהמדיניות הישראלית תתאים את עצמה לכך.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם