היחס ליהדות המזרח: טיפול אסתטי, לא יותר
גירושם של מאות אלפי יהודים ממדינות ערב תוך פרעות, אונס והלאמת ציוד הוא עוול היסטורי. כדי שלא ייגרם עוול נוסף, עלינו להתייחס למורשת יהדות ערב בכבוד הראוי לה
"יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב" נקבע מדי שנה ב-30.11, יום לאחר ההצבעה ההיסטורית בעצרת הכללית על חלוקת המנדט בפלשתינה ל-2 מדינות. הסמיכות לתאריך הידוע, כ"ט בנובמבר, באה לחדד את התובנה המתבקשת: הקהילות המפוארות והמכובדות של יהודי ארצות ערב לא עלו לארץ ישראל, רק בשל פעילות התנועה הציונית והחיבה לירושלים; פרעות ופוגרומים אכזריים הובילו לרציחתם של מאות יהודים, בשל הדי ההכרזה על הקמת המדינה היהודית והניסו מאות אלפי יהודים ממדינות ערב כשמרביתם נאלצו להשאיר את רכושם בארצות המוצא בשווי כולל של מאות מילארדי דולרים.את הפער בתודעה ניתן להמחיש באמצעות ניסוי עצוב שכל אחד מאיתנו יכול לערוך: אם נשאל 10 נערים בגילאי התיכון, האם שמעו בדרך זו או אחרת על "פרעות קישינב" שהתקיימו בחבל סרביה, לפחות חצי מהם יענו בחיוב. לעומת זאת, אם נשאל את אותם נערים האם שמעו על הפרעות בטריפולי, תימן, או הפרהוד בעיראק שהובילו לרציחתם של 179 יהודים, סביר להניח שאף לא אחד יענה בחיוב; זאת למרות שמבחינת היקפי ההרס וההרג "פרעות קישינב" פחות משמעותיים.
ועדת ביטון. רק כותרות נוצצות.
צילום: יוסי זליגר
הפער הנוכחי מחדד את התובנה שלא ניתן למחוק זהות ומורשת של למעלה מ-50% מתושבי ישראל. לשם כך, הוביל שר החינוך נפתלי בנט את הקמת "ועדת ביטון" שנועדה לתת מענה בהמלצותיה לפערים ולהיעדר מקום ראוי ומספק למורשת יהדות ערב. אמנם המלצות הועדה זכו לכותרות ומסיבות עיתונאים נוצצות, אך אף אחד מסעיפי מסקנותיה המשמעותיים לא יושם עד כה.
לצערנו, למרות מחול הפרסומים, ארועי הראווה במהלך השנים המלווים בהופעות של זמרים מזרחיים בסכומי עתק, הרי שבפועל לא מדובר ביותר ממתיחות פנים אסתטיות חסרות תוכן ונדמה שאנו עדיין רחוקים שנות אור מאפשרות להוביל שינוי כלשהו בסדר ההגמוני הקיים. הצהרות פומביות לתקשורת ומסיבות עיתונאים נוצצות, לא יאחו את השבר הקיים בישראל בין פריפריה למרכז ובין יוצאי אשכנזי ליוצאי ארצות ערב, שרק הולך ומעמיק עם השנים. בפועל, נראה כי ישנם גורמים בעיקרם פוליטיים הבוחרים לרכב על גלי האפלייה והמסכנות על מנת לגזור קופונים פוליטיים רגעיים, שבהכרח אינם מובילים לשינוי אמיתי בנושא.
מי שמעוניין בשינוי תודעתי אמיתי שבו יתקיים שיח כנה בגובה העיניים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, שבה כל אחת מהקבוצות זוכה להכרה אמיתית מבלי שתרבות אחת תתייחס אל חברתה כ"נחותה ורדודה", הרי שצריך למקד את המשאבים והאנרגיות בשני תחומים עיקריים שהודגשו בהמלצות הוועדה. הראשון, טיפול בהשמטה שיטתית של תקופות שלמות השייכות למורשת יהדות ארצות המזרח מספרי ההיסטוריה של מערכת החינוך. דוגמה לכך ניתן למצוא באחד מספרי ההיסטוריה הנלמדים כיום בבתי ספר בישראל: 23 עמודים בלבד (6.5% בלבד!) מתוך 350 עמודי הספר הסוקרים את המחצית הראשונה של המאה ה-20 עוסקים ביהדות המזרח.
ההיבט השני, קשור בהיעלמות כמעט מוחלטת של המחקר בהוראה בנושא מורשת יהדות ארצות המזרח מן המוסדות להשכלה גבוהה בישראל. במרוצת השנים ובניגוד גמור לצורך ולצמא הקיימים בשטח, נסגרו מכונים רבים למחקר במוסדות להשכלה גבוהה והמימון התקציבי ממשרד החינוך הופסק לחלוטין. כיום מכוני המחקר מחזיקים מעמד בעיקר בזכות פילנטרופיה וללא שום מימון יציב וקבוע מאף גורם רשמי במדינת ישראל. על כן, יש לשאול: מה יעשה אותו חוקר צעיר שסיים את הדוקטורט שלו? במה יעבוד? ומדוע שסטודנטים צעירים יפנו לחקר יהדות המזרח, אם כמעט ולא קיימים מכונים העוסקים בסוגיה? אפילו קורסים להוראה באוניברסיטה במורשת יהדות המזרח כמעט ולא קיימים.
בהסתכלות על החברה הישראלית, אני מודאג בעיקר מבני הנוער השבויים אחר סטריאוטיפים שעליהם התחנכו בבית וממידת הזלזול שאותה הם מפגינים כלפי קהילות ועדות שונות. חשוב כי נזכור שאחדות ואיחוי קרעים יתאפשרו רק כאשר יינתן באמת מקום לכולם. לפיכך, יום הגירוש הוא בהחלט הזדמנות טובה לגרש את הסיסמאות וההצהרות ולעבור למעשים אמיתיים וכנים.
הכותב הוא ח"כ לשעבר ומנהל מרכז דהאן – המרכז לחברה, תרבות וחינוך במורשת יהדות ספרד
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם