הבעיה האמיתית של צה"ל היא שחסרים גברים
שאלת שירותן של נשים בחילות הקרביים מסיטה את הדיון מנקודה חשובה בהרבה: בקרוב מרבית המועמדים לגיוס כלל לא יהיו ציוניים, ובוודאי שלא יתקרבו לצבא
השיח הסוער שהתנהל השבוע על שירותן של נשים בחיל השריון צריך להילמד בבית הספר לתקשורת כמקרה קלאסי של הסטה מושלמת של הדיון. כולנו שמענו את תא"ל (במיל') אביגדור קהלני אומר שתפקידה של האישה הוא להיות אמא ולהביא ילדים לעולם, וכן את אלוף (במיל') יפתח רון-טל שציין כי היוזמה לשלב נשים כלוחמות בחיל השריון היא "שערורייה" ש"תפגע בכל מה שרק ניתן להעלות על הדעת, כולל היכולת של צה"ל". לדבריו, שילובן של נשים בתפקידים מסוג זה ישפיע על יכולתו המבצעית של הצבא.
האזנו גם לפמיניסטיות שיצאו נגד השניים, האשימו אותם בשוביניזם גברי ואמרו שאישה יכולה לשרת בכל תפקיד בצבא ושזו עוד אבן חשובה בדרך לשוויון המוחלט בין המינים. הקשבנו לפמיניסטיות שהתלבטו ואמרו שאין חובה לדחוף את עניין השוויון בין המינים בכל מצב, לכל מקום ולכל דיון, ושלא בטוח שטנק הוא מקום ידידותי לנשים. ראינו גם פמיניסטיות מסוג אחר, שלא סבורות שהדרך לשיווין חייבת לעבור דרך מיליטריזם צבאי.
בעצם שמענו כאן קרב של פמיניסטיות נגד כל השאר. ידוע שכל מאבק פמיניסטי מוליד אש ותימרות עשן - וזו תופעה מצוינת, כי העשן הזה ממסך את הכול. הוא מסתיר, למשל, את הבעיה האמתית שבגינה צה"ל שוקל לגייס לוחמות למערך השריון, ומסיט את הדיון מהנקודה העיקרית: בצבא מודאגים מהירידה במוטיבציה של גברים להתגייס לשירות קרבי, ולכן שוקלים כמה פתרונות אפשריים למצב, כמו למשל שילוב של חיילות ביחידות כמו בשריון, ב-669 או בחיל הים, שבו יוצבו בספינות הקרב החדשות.
בצה"ל לא מסתירים את התופעה. מנתוני הצבא עולה כי ב-2004 עלו על מדים למעלה מ-77 אחוזים מהגברים, בעוד שב-2016 ירד המספר הזה ל-72 אחוזים בלבד. יותר ממחצית הגברים שאינם מתגייסים מנצלים לשם כך את סעיף "תורתו אומנותו". בצה"ל מיהרו לזהות את הגורם לתופעה והבינו שהמחסור בכוח אדם שמוכן להתגייס ילך ויגבר, ומכאן נולד הצורך בחלופה אפשרית.
גם מבט קדימה על העתיד אינו מעודד. לפי השנתון הסטטיסטי לישראל, ב-2019 צפויים להיכנס לכיתה א' כ-160 אלף תלמידים. מתוכם יהיו 35 אלף ילדים חרדים, ו-42 אלף ערבים. בסך הכול כמעט 50 אחוזים מתלמידי השנה הראשונה בבית הספר באותה שנה מקורם באוכלוסייה שאינה מגדירה את עצמה בהכרח ציונית, ואינה משרתת לרוב בצבא. אם נלך עוד 12 שנים קדימה, אותם ילדים בכיתה א' ירכיבו את מחזור הגיוס לצבא.
נתון מדאיג אחר שהציג השבוע צה"ל הוא ירידה באיכות המוטיבציה של גברים לשרת ביחידות קרביות. במקום מעדיפים המתגייסים להגיע ליחידות מודיעין, מחשבים וסייבר. מה המקור לירידה הזאת? אם הצמצום במספר המתגייסים הוא תוצר ישיר של הפיחות שחל ביתרון המספרי שממנו נהנה הציבור הציוני ביחס לשאר האוכלוסייה, גם הצניחה במוטיבציה מגיעה מאותה מקום.
הרי כמה כבר אפשר להחזיק חברה שלמה ולומר לה ש"אנחנו מדינה המנסה לייצר שוויון ואתוס משותף" – בזמן שהמציאות שונה לחלוטין? כיצד ניתן לחנך בני נוער להיות "מורעלים" על צה"ל ולשירות צבאי משמעותי כשמסביב עולם הערכים של כל כך הרבה צעירים שונה לחלוטין? האם באמת אפשר שיחיו כאן 2-3 חברות שמדברות שפות שונות, ולהמשיך לצפות שאחוזי הגיוס והמוטיבציה יישארו כשהיו?
אולי במקום לדון בגיוס נשים לשריון, היה כדאי לדון בשאלה מה אנחנו עושים עם עולם ערכי שמתמלא בסימני שאלה ועם ציונות מוטלת בספק. כי למרות העלייה במספר המתגייסים החרדים, שיעור הגיוס בקרב האוכלוסייה החרדית עומד עדיין על 5 אחוזים בלבד. מתוך כ-60 אלף איש המחויבים בגיוס במחזורים החרדיים, רק כ-3,000 עולים על מדים.
השיטה של לפיד לגייס את החרדים בכוח לא הצליחה, וכנראה גם הגישה ולפיה "הזמן יעשה את שלו" לא ממש מוכיחה את עצמה. כדי לחולל שינוי צריך לגעת בשורש של העולם הערכי, בחינוך הציוני.
יש שינויים שמתרחשים בחברה החרדית בתחומי התעסוקה וההשכלה, וכן גם בכל הקשור לצבא. אם השינויים הללו לא ילוו בשיח ערכי, הם יהיו קוסמטיים בלבד ויישארו רק בשוליים. סוגיית השירות בצבא היא תהום ענקית שפעורה בין הציבור הציוני לבין מי שאינם ציוניים, וככל שהמחנה האחרון יגדל כך גם יתגברו השאלות והתהיות בקרב המחנה הציוני ואצל המועמדים לגיוס בפרט.
חמישה בנים של חמש חברות שלי התגייסו השבוע לשירות קרבי. הם ילדים מיוחדים ואיכותיים, וכל אחד מהם מגיע מרקע אחר ומסיפור משפחתי שונה. השבוע גם נתתי טרמפ לאישה חרדית מבית-שמש, שסיפרה לי דברים נפלאים על בנה בן ה-18 שהתחיל ללמוד בישיבה נחשבת. אני בטוחה שגם הוא ילד נהדר ומיוחד, אבל לא יכולתי להימנע מלחוש את התהום, את הלמות הלב של האמהות החרדות מול שלוות הלב של האמהות החרדיות. זו כל התהום כולה על רגל אחת.
אקו"ם