שובר שריון: תהיי פמיניסטית או שתשתקי
בשם זכויות הנשים שנרמסו בדורות קודמים, השוויון קיבל מעמד־על שגובר על שיקולי הביטחון. ובשם הזכויות האלה, נשים הפכו להיות הראשונות לסתום לנשים אחרות את הפה
בשלהי בית הספר היסודי, רגע לפני שפרשנו מהעממי לטובת החטיבה, מישהי העבירה פתק בין כל הבנות בכיתה. פתק ורוד ומלא לבבות, עם ציור של ילדה בנעלי ספורט וצמות מתוחות, מלווה בכיתוב: Anything boys can do, girls can do better. בהפסקה התברר שלנ"ל יש גם לחן. ואם שרים את זה מספיק חזק, זה מעצבן את הבנים. למען האמת, היינו בטוחות אז שמדובר באיזה מורל מגדרי ששמור לנסיעות קולניות של טיולים שנתיים, רגע לפני שהנהג מאיים להוריד אותנו באמצע כביש החוף אם לא נסתום ת'פה. לגופו של טקסט, לא לגמרי הבנו את הקטע. מאז "שלום כיתה א'" לא העלינו בדעתנו שאנחנו שוות פחות. הרי רוב מוחלט של חרוצי הכיתה היו חרוצות. הציונים הגבוהים במבחנים היו שמורים לבנות, וגם לאריאל ואילן. בהפסקות שיחקנו עם הבנים בגוגואים ובחמש אבנים, וכמעט תמיד הבנות ניצחו, וגם עדי (אז זה היה עדיין שם של בן) ואילן. בשיעור חיבור, הכותבים הטובים היו כותבות. וכן, גם אילן.
אז נכון, בשעה האחרונה של יום שני התחלקנו לשתי קבוצות, ובזמן שאנחנו הבנות רקמנו, סרגנו ותפרנו, הבנים כשלו בניסיונות נגרות והוציאו תחת ידם קופסאות עץ לא משכנעות במיוחד. טוב, אולי חוץ מאילן. בשעה שבערים הגדולות התנהלו מהפכות הרות גורל תחת הסיסמה המדוברת, אצלנו בשכונה התנהלו קרבות אדירים על לב הבנות ועל התור לארטיק בקיוסק של אברהם.
רק בתיכון נחשפנו למהות. לאט־לאט שמענו על דיכוי נשים ועל שרפת פרטי לבוש נשיים בארצות המערב. עוד לא ממש ידענו מה נרצה להיות כשנהיה גדולות, אבל חברות - אמריקניות ברובן - כבר דאגו להסביר לנו שהחלומות שלנו מצומצמים למקצועות אימהיים כי ככה העולם הפטריארכלי חינך אותנו. אנחנו לתומנו חשבנו שאנחנו רוצות להיות מורות פשוט כי ממש אהבנו את המורה חנה ואת המורה רוחמה. בזמנו עוד לא ידענו שום דבר על דיכוי, לא ירדנו לסוף דעתן של שורפות ההלבשה התחתונה הלועזיות, ולמען האמת לא ממש ידענו מה זה פטריארכלי. ידענו שאנחנו מסוגלות להרבה, אבל לא היינו סגורות על ההדגשה שכל דבר שגברים עושים, נשים בהכרח יכולות לעשות גם. הרי לא היינו מעלות בדעתנו לומר את ההפך.
אותו משפט יסוד, שחשף אותנו לראשונה למלחמת המינים, עבר ממורל טיולי בית הספר העממי למורל האוטובוסים של מחנות בני עקיבא. "אנית'ינג בויז קאן דו, גירלז קאן דו בטר", צרחנו ברי"ש ישראלית מזעזעת בדרך ליער שלמון, ורק מחשבה אחת קטנה הטרידה אותנו: אם אנחנו נלחמות על שוויון, אז למה דחוף לנו להדגיש שכל מה שהם עושים אנחנו יכולות לעשות טוב יותר? כי אם אנחנו תמיד חייבות להיות מעל, איפה שוויון ההזדמנויות לבנים המסכנים, שלא שפר גורלם להיוולד עם צמד כרומוזומים זהה? ובעולם של אוטופיה מטריארכלית, מה יהיה, נניח, על אילן?
לולא המהפכה הפמיניסטית, יש להודות, כנראה לא היו לנו רופאות ולא מדעניות, לא מנהלות ולא בעלות טורים בעיתון. לולא המלחמה העיקשת של בודדות שספגו את אש השמרנות, המאבק על זכותה של האישה להשפיע על החברה שבה היא חיה ושבה היא מגדלת את ילדיה, היה דועך וכבה מיד. לנשים הייתה השפעה חברתית מאז ומעולם, אם מאחורי הקלעים ואם מעצם היותן הכוח הדומיננטי בגידול הדור הבא, אבל אלמלא אותן לוחמות אש שעמדו בגבורה מול הלהבות, לא היו לנו היום לא זכות הצבעה ולא זכות דיבור, לא מאבק באלימות במשפחה ולא מאבק לשוויון חברתי.
אלא שנראה שלעסק הזה אין מנהל כימים הראשונים. הכוהנות הגדולות הפכו את המקריב לקורבן, ושרפו את רוח המאבק על המזבח כליל. איכשהו, מבלי דעת, אלה שנושאות את דגל זכויות הנשים משתמשות באותה אש לוהטת כלפי אותו קהל יעד עצמו – בנות מינן, והתוצאה נראית כמו גל שרפות כלל־ישראלי של אמצע נובמבר.
פרשת הטנקיסטיות שצפה השבוע הוכיחה פעם נוספת שבתפיסה המודרנית לנשים מותר להתבטא, בתנאי שידבררו את התפיסות הנכונות. "תהיי יפה ותשתקי" פינה מקומו ל"תהיי פמיניסטית או שתשתקי", כשלמרבה האירוניה מי שסותם לנשים את הפה הן דווקא נשים. בבוטות, בזעם, תוך אישומי בגידה במגדר, הן מזדעזעות מכל ניסיון נשי לצאת נגד החלת השוויוניות בצה"ל, חוסמות את השיח ומוותרות על הקול הנשי המורכב והנבון.
אפילו עירית לינור - הבשורה הפמיניסטית לפני שני עשורים בלבד, שאין חולק על חריפות מחשבתה וחדות לשונה - מוכתמת תדיר בזירת הנשים, רק משום שאינה מגייסת את הרטוריקה שהתברכה בה למאבק נשי התואם את גבולות הגזרה הצרה.
בשם הזכויות שנרמסו בדורות קודמים, השוויון הפך למטרת־העל, עוקף את שיקולי הביטחון הכללי ואפילו האישי, מוחק מאפיינים נשיים ודוחה בגסות כל דיון על הסיכונים הכרוכים בשילוב גורף של נשים. הלוחמות הגדולות נגד הטרדות מיניות לא מוטרדות פתאום מהחיבור הבלתי אמצעי בין גברים ונשים. דרישת המרחב הבטוח במקומות העבודה כמו דילגה על האינטימיות של מעשה המרכבה בחיל השריון. ואם רק יהיו התאמות קלות לטובת בנות המין מלא האמביציה, אתם כבר תראו, האישה שבטנק תנצח.
אלא שצבא הוא לא תחרות ריצה אולימפית, וגם באולימפיאדה מפרידים בין דרישות הסף למקצה הנשים מול מקצה הגברים. אכן, צבא ההגנה לישראל הוא לא מוסד סגור, ולהיררכיה שמתקיימת בו יש משמעות שבאה לידי ביטוי בעולם שמחוצה לו. כשאישה עולה בדרגה בצה"ל, היא משפיעה על אלפי אזרחיות שינהלו בהמשך משרדים ומוסדות שונים. ובכל זאת, כל אלה משניים למטרתו האמיתית של הצבא. עילת קיומו היא ביטחון, ובנוגע לביטחון, מה לעשות, יש בעלי ניסיון גדולים יותר מהתנועה הפמיניסטית, ויש גם שכל ישר. בתוך שיח המגדר החשוב והמועיל, מותר להאזין גם לקולות הללו, שסדר העדיפויות שלהם לא בנוי משיקולים מגדריים בלבד, וגם לא של אפליה מתקנת לסוגיה. מותר לשמוע קול אישה שחושבת אחרת. ובשעת הדחק, מותר להאזין אפילו לגברים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם