ג'ואיש ג'ורנל על שביט: "לא רצינו לעשות לו אאוטינג"
הסמן הציוני במערכת 'הארץ', המראיין הסלחני והמקדם הבלתי מתפשר של שיח טהרני על מוסריות. סקירת דרכו הציבורית של העיתונאי הוותיק ארי שביט, שנקטעה בשל טענות להטרדה מינית
"אני מתבייש על הטעויות הקשות שעשיתי ביחסיי לאנשים בכלל ולנשים בפרט. אני מתבייש שלא נהגתי כהלכה באשתי ובילדיי. אני מתבייש בהשלכות של המעשים שעשיתי", כך, בהודעה קצרה ומנוסחת בפשטות, הודיע השבוע העיתונאי ארי שביט על סיום עבודתו בעיתון 'הארץ' ובערוץ 10. העיתונאי, שלאורך הקריירה ארוכת השנים שלו התאפיין בשיח מוסרני, לקה בחוסר מוסריות כאשר הטריד מינית לכאורה שתי צעירות אמריקאיות.
הצעירה האחת, העיתונאית דניאל ברין, פרסמה ב'ג'ואיש ג'ורנל' מאמר על הטרדות מיניות, ובו סיפרה כי איש תקשורת ישראלי בכיר הטריד אותה מינית. לאחר שהתברר כי המדובר בשביט, הוא התנצל והשעה עצמו מעבודה עיתונאית. אחר כך צצה עוד מתלוננת. שביט התנצל שוב והתפטר סופית.
שביט, בן 59, נולד ברחובות למשפחה נודעת ששילבה מדע ואמנות. אביו, ד"ר נחמיה, עבד כמדען במכון ויצמן, ואמו, רחל לבית בנטוויץ', הייתה ציירת שהציגה בעשרות תערוכות בארץ ובחו"ל ולימדה ציור במוסדות אומנות מובילים. סבו מצד אמו, יוסף בנטוויץ', היה הממונה על מערכת החינוך בארץ, וזכה בפרס ישראל לחינוך לשנת 1962. אחי סבו, נורמן בנטוויץ', כיהן כיועץ המשפטי של ממשלת המנדט. סבא רבא של ארי שביט היה הלל יפה, מחלוצי הרופאים בארץ.
את דרכו העיתונאית החל שביט דווקא כמקור עיתונאי. ב-1978, אחרי ששירת במבצע ליטני, העלה טענות חריפות נגד התנהגות חיילי צה"ל. בין השאר האשים את החיילים ברצח שבויים ובביזה. הוא פנה לרשות השידור כדי לפרסם את הדברים, אך טומי לפיד, אז מנכ"ל רשות השידור, מנע את פרסומם. לבסוף נדפס הסיפור בעיתון 'דבר'.
לאחר שלמד פסיכולוגיה ופילוסופיה, וכשהוא מצויד בניסיון עיתונאי קצר ככתב בעיתון הסטודנטים 'פי האתון', הציע שביט את שירותי הכתיבה שלו לנחום ברנע, עורך השבועון המנוח 'כותרת ראשית'. ברנע, שעוד קודם לכן נחשף לשביט כעיתונאי ב'דבר', העניק לו את ההזדמנות הראשונה בעולם העיתונות. לאחר סגירת העיתון ב-1988 הפך שביט לפעיל באגודה לזכויות האזרח, ותקופה מסוימת אף כיהן בה כיושב ראש. במקביל פרסם מעת לעת מאמרים ב'הארץ'. רק ב-1995 הפך לכותב קבוע בעיתון.
בעוד עיתונאים אחרים מפלסים לאט ובקושי את דרכם לעמודי הפובליציסטיקה, שביט נחת מהר מאוד בעמודי הדעות. לצדם הוא ביסס את מעמדו בעזרת ראיונות מעוררי כותרות שהצליח לקיים. אחד מהם הוא הריאיון שפרסם עם נתניהו לאחר הפסדו ב-2006. מרואיין אחר, אהוד ברק, הפך עם השנים לחבר, וכך גם עומרי שרון שאותו הכיר במהלך עבודתו העיתונאית. תשומת לב רבה קצרו גם ראיונותיו עם אביו המנוח של ראש הממשלה פרופ' בנציון נתניהו, דב ויסגלס ואריאל שרון.
עמיתיו עדיין חלוקים בדעתם על איכות ראיונותיו. חלקם מדברים על מראיין מוכשר המצליח בעזרת קסמו האישי והאינטלקט שלו לגרום למרואיינים לדבר בפתחון לב, אבל אחרים טוענים שהוא פשוט מתנהג למרואייניו בסלחנות מסוימת. "המרואיינים שלו יוצאים כמעט תמיד טוב. נדיר שמישהו יתראיין אצלו ולא יצא מרוצה", אומר חבר מערכת 'הארץ'. במאמריו, לעומת זאת, מצליח שביט לעורר פעמים רבות סערה. הוא תמיד נחרץ ופסקני.
ב-1996 החל להביע בטוריו פקפוק בתבונה שבהסכמי אוסלו, אבל זה קרה רק לאחר שההסכמים נטו לקרוס במבחן המציאות והפיגועים הגדולים. לימים הגיעו גם מאמרים שפקפקו בנחיצות תהליך ההתנתקות ותועלתו. ב-2012 פרסם מאמר תחת הכותרת "חשבון הנפש שלי", שבו הודה כי שגה כשחשב שיש לסגת מהגולן בתמורה לשלום עם סוריה.
הוא תיאר את שאירע כשצפה בהרי הגולן: "לאט-לאט ההנאה הצרופה לנוכח היופי המרהיב התחלפה במועקה כבדה. לא יכולתי שלא לחשוב מה היה קורה היום אילו התקבלה העמדה האידיאולוגית שבה צידדתי: שלום תמורת הגולן. לא יכולתי שלא לחשוב מה היה קורה היום אילו אהוד ברק לא קפא אל מול חפז אל-אסד ב-2000, ואילו אהוד אולמרט לא נקטע אל מול בשאר אל-אסד ב-2008".
שביט המשיך בווידוי: "הייתי מוכרח להודות, שאם השקפת העולם שבה האמנתי הייתה מיושמת, גדודים של הג'יהאד העולמי היו חונים היום ליד עין-גב, ומחנות של אל-קאעידה היו שוכנים על שפת הכנרת. צפון ישראל ומקורות המים של ישראל היו גובלים בקיץ הזה בישות אסלאמית חמושה וקיצונית ובלתי ניתנת לשליטה".
ביולי 2014, במהלך מבצע צוק איתן, פרסם ב'הארץ' מאמר המצדיק את לחימתה של ישראל - מאמר בעייתי מנקודת מבטם של עמיתיו בשמאל. "לארי יש יכולת נדירה למקד את תשומת הלב אליו", אמר בעבר ל'גלובס' יואל אסתרון, מו"ל העיתון 'כלכליסט' ששימש סגן עורך 'הארץ' בעת ששביט התחיל לעבוד בו.
"בכדורגל משחקים הרבה שחקנים טובים, אבל יש כאלה שיודעים להבקיע. ארי הוא סקורר, סקורר של תשומת לב. הבעיה שלו היא שתשומת לב היא גם סם מסוכן. נדמה לי שבשנים האחרונות ארי זקוק לו יותר ויותר, והוא מוכן לעשות עוד ועוד כדי לזכות בו", טען.
עמדותיו שהלכו והתמרכזו, אף שתמיד הקפיד לציין כי נותר בשמאל, הפכו אותו לסמן הימני במערכת 'הארץ'. "ארי איש לא מאוד אהוד במערכת 'הארץ', ובמשך הרבה שנים היו במערכת הרבה אנשים שהביטו בעין עקומה על העמדות שלו וראו אותו כנציג לא אותנטי של השמאל, שתול של הימין בלב המערכת", מספר בכיר לשעבר ב'הארץ'.
כדוגמה לדבריו מזכיר הבכיר ישיבת עורכים במערכת כמה ימים לאחר התרסקות החללית של אילן רמון: "ארי כתב טקסט לעמוד הראשון של העיתון על התרסקות החללית ועל אילן רמון. זה היה טקסט קצת פיוטי ומאוד אמוציונלי. למחרת בבוקר בישיבת העורכים היו לא מעט עורכים בכירים בעיתון, שדיברו במילים די בוטות על מה שהם כינו 'לאומנות משתפכת'".
מנגד, עיתונאי העובד היום ב'הארץ' אינו מסכים עם הדברים. "כשמישהו מצליח אז יש כלפיו גם הערכה וגם קנאה. העיתונאים באוריינטציה השמאלית יותר היו ביקורתיים כלפיו; אני אישית תמיד חשבתי שטוב שיש אדם כזה בעיתון, שמאזן את הדימוי הרדיקלי שיש לעיתון לפעמים. ארי בהחלט נתן את הגיוון הזה. הוא השמיע קול שבעיניי הוא המיינסטרים של השמאל, מפלגת העבודה".
לצד הכתיבה בעיתונות הרבה שביט להשתתף כפאנליסט בתוכניות אקטואליה - ב'מועצת החכמים' בערוץ 10, בתוכניות שונות בערוץ הראשון, ולאחרונה ב'שישי' עם איילה חסון. העיתונאית יפעת ארליך הייתה חברת פאנל בתוכנית 'מועצת החכמים' לצד שביט במשך כשנה וחצי. לדבריה, "יש בו כוחניות וסוג של מחשבה ש'כל האמת אצלי', עם מעטה של שתלטנות. הוא אמנם היה אולי איש התקשורת השמאלני הראשון שבמידה מסוימת הכה על חטא ההתנתקות, אבל לא הרגשתי שמאחורי זה עומד משהו אמיתי. הרגשתי שהעמדה הבסיסית שלו היא פטרונות עמוקה. גם ההבנה למצוקת המתנחלים בהתנתקות באה ממקום פטרוני".
באחד הפאנלים שעסק בתופעת 'תג מחיר', כאשר כל יושבי הפאנל ובראשם שביט תקפו את ארליך, היא קמה ועזבה את האולפן לנוכח המצלמה. "זו תוכנית שתמיד צעקו בה, ובכלל כל הסגנון שיושבים בפאנל שישה גברים ואישה אחת הוא בעייתי, אבל הפעם ההיא הייתה באמת מוגזמת בלי פרופורציה. אף שגיניתי כמה פעמים את תופעת תג מחיר הוא התנפל עליי ותקף אותי בתנועות ידיים מתנופפות", מתארת ארליך. "זה היה מפחיד. חשתי מאוימת".
פאנליסטית אחרת שישבה לצדו בתוכנית, היום סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי, מתארת את סוד הצלחתו של שביט בתקשורת. "אני חושבת שיש לו יכולת מרשימה להיות 'איפכא מסתברא'. במלחמת לבנון השנייה למשל הוא כתב מאמר שעסק בישראל התל-אביבית החוגגת. במאמר אחר הוא כתב שיר הלל לציונות הדתית אל מול תנועת העבודה המתנוונת. יש לו היכולת לצאת מהשבט שלו ולראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר.
לדברי חוטובלי, "מה שאפיין תמיד את שביט הוא שיח של מוסר. בכתיבה שלו ובהופעות התקשורתיות הוא הרבה לדבר על מה מוסרי ומה לא. הוא תבע מהמדינה ומהציונות להתנהל באופן מוסרי. רוב הפרשנים מדווחים ומפרשים, אבל הוא הטיף להרבה מאוד דברים.
"לכן סיפור הנפילה שלו הוא סיפור נפילת החילוניות בכל התחומים. התחום שבינו לבינה הוא מאוד אישי ופרטי, והרבה מאוד אנשים בעולם החילוני לא מבינים שזה חלק מהמוסר של בן אדם. לצערי, גם אחרי מהפכת ההטרדת המיניות מבחינת חקיקה, בעולם החילוני עדיין לא מבינים שלא מוסרי שאיש נשוי ובעל משפחה ינהג כך. מדברים כאן על מלחמת תרבות ועל אליטות חדשות וישנות, ואני חושבת שבאליטה הישנה אנשים חייבים להבין שאם הם מדברים על מוסר זה חייב להתחיל בהם".
בני ציפר, עורך מדור ספרות ותרבות ב'הארץ', מתאר את שביט ככוכב בתקשורת, הראשון מ'הארץ' שהיה כוכב. "בקרב הכתבים הוותיקים ב'הארץ' ישנם אנשים שהם אוטוריטות עיתונאיות לא פחות חשובות, אבל הם הפנו את המרץ שלהם רק לכתיבה בעיתון. הדור הצעיר יותר כמו ארי וגדעון לוי הלכו לכיוונים אחרים והפכו לכוכבים".
מה לדעתך סוד ההצלחה שלו?
"ראשית, הוא איש בעל כריזמה. שנית, הדעות שלו בקונצנזוס. הוא יכול לדבר על נתניהו בצורה חיובית, ומצד שני להצליף בימין. הוא לא דיבר רק לקוראי 'הארץ', אלא לקהל רחב יותר. כל זה גרם לכך שהוא הפך לסופר-סטאר. כשיצא הספר שלו בחו"ל אז התהילה שלו הגיעה גם לשם. בעיניי הספר הזה הוא אחד הדברים הכי טובים שנכתבו על ישראל. ספר חזק מאוד".
ואכן, בקרב יהדות ארה"ב נחשב שביט למטאור מאז פרסום ספרו האחרון "My Promised Land" לפני כשלוש שנים. עם יציאתו לאור השתבץ הספר ברשימת רבי המכר של 'ניו-יורק טיימס' ואמאזון. שביט יצא לארה"ב למסע של ראיונות ויחסי ציבור. "היו לי חוויות בשלושת השבועות אחרונים שזה לא להאמין", סיפר בריאיון ל'מאקו' עם צאת ספרו בארה"ב.
כמו כן טען כי "ביקורות חסרות תקדים, מכירות יפות מאוד, המון טיסות. קרה כאן משהו. בחלומות הכי פרועים שלי לא תיארתי לעצמי דבר כזה. ההרגשה היא שאנשים רואים בזה יותר מעוד ספר של עיתונאי שבא לנתח את המצב, או לספר מה קורה בין נתניהו ואובמה. כנראה הייתה כאן איזו כמיהה למשהו שהוא גם מעורר תקווה וגם מאוד ישראלי".
הספר התקבל באהדה רבה בקרב ארגונים יהודיים בולטים. חלקם רכשו עותקים רבים והפיצו אותו בין חבריהם, גם כדי לקדם את האג'נדה שלו. בעקבות הפופולריות של הספר הוזמן שביט לנאום כמעט בכל כנס יהודי בולט בשנים האחרונות.
הופעות נוספות שתוכננו לו בחסות השדולה הפרו-הישראלית איפא"ק בוטלו בעקבות פרסום פרשת ההטרדות. בנוסף פורסם כי שדולת השמאל היהודית ג'יי-סטריט ביטלה עוד קודם לכן את השתתפותו באירועיה, לאחר שעובדת הארגון התלוננה על תקרית דומה לזו שדניאל ברין סיפרה עליה. ארגון-הגג של הפעילות היהודית בקמפוסים ברחבי העולם, 'הלל', החליט אף הוא לבטל מסע הרצאות של שביט באוניברסיטאות השונות ברחבי ארה"ב בעקבות האירועים.
"מה שאנשים לא מבינים לגבי ארי שביט, זה שיותר מכך שארי היה עיתונאי 'הארץ' הוא היה הפנים של ישראל ביהדות ארה"ב", אומרת סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי. "עם צאתו של הספר הוא ערך מסע מקיף בארה"ב, והפך להיות סוג של גיבור תרבות בקרב צעירים יהודים אמריקאים. הוא היה בעבורם קול ישראלי חילוני שפוי, שמאל מפוכח. עבור הרבה מהליברלים הוא סימן דמות אינטלקטואלית שמבינה היטב את המצב".
דברים דומים על שביט משמיע העיתונאי שמואל רוזנר, מומחה להיסטוריה ומדיניות ארה"ב, לשעבר קולגה של שביט ב'הארץ' וכיום עורך פוליטי ב'ג'ואיש ג'ורנל' שבו התפוצצה פרשת שביט. "ארי וספרו הפכו בשנים האחרונות לסמל חיוני ליהדות אמריקה של האפשרות לשלב עמדות ליברליות עם תמיכה בציונות. בתקופה של משבר מסוים בכל הנוגע ליכולת של צעירים יהודיים ליברלים בארה"ב לתקשר עם ישראל כפי שהיא נתפסת בעיניהם היום, ארי סיפק את המכשיר היעיל והמצליח ביותר שמונע מהם את הדחיפה לכיוון התנתקות מישראל.
"זה לא אומר כמובן שספרו התקבל באהבה על ידי כולם או שכל מי שקרא אותו הסכים עם עמדותיו, אבל אי אפשר להתווכח על ההשפעה העצומה שהייתה לספר הזה במגזרים חשובים בקהילה היהודית האמריקאית, השפעה שמזכירה במידה מסוימת תופעות כמו הספר 'אקסודוס' של ליאון יוריס לפני חצי מאה".
שביט הפך לשם מוכר לא רק בקהילה היהודית בארה"ב, אלא גם בקהילת הדיפלומטים והעיתונאים האמריקאים. "הוא מצא דלתות פתוחות וגישה לאישים בדרג שרק למעט ישראלים יש גישה אליהם, כולל אנשי ממשל בכירים מאוד, והם נפגשו והתעניינו בדעותיו בעקבות הספר".
רוזנר, המנהל את חייו על קו ישראל ארצות-הברית, מוסיף כי "הסקנדל האחרון שנכרך בשמו והאירועים שבאו אחריו הם מקרה נדיר שבו יהודים בישראל ובארה"ב מתעניינים ברמה גבוהה באותו עניין. ארי הוא אחד האנשים היחידים שיש להם השפעה משמעותית כל כך מבחינת הנראות הציבורית גם בקרב יהודים דוברי עברית וגם בקרב יהודים דוברי אנגלית".
רוזנר, שכאמור הוא גם עורך פוליטי ב'ג'ואיש ג'ורנל', מתאר את הלך הרוחות בעיתון בימים אלו. "העיתון והכתבת לא התכוונו לעשות אאוטינג לארי שביט, אבל באופן טבעי ברור שכשיש לעיתון סיפור שמהדהד באופן כל כך דרמטי - העיתון לא מצטער על זה".
אגב, בכובע נוסף שלו משמש רוזנר כעורך ספרי העיון של הוצאת 'כנרת זמורה ביתן', המחזיקה בזכויות פרסום ספרו של שביט בעברית. הספר יצא לאור עד כה רק באנגלית. "שאלת עיתוי ההוצאה נמצאת בדיון מתמיד בין ההוצאה לארי", אומר רוזנר. אפשר רק לנחש שעכשיו הפרסום בעברית יתעכב קצת.
מקורביו של שביט סירבו השבוע לדבר, מקיפים אותו בחומת הגנה ומבקשים שיניחו לו לנפשו ולהשקיע בשיקום משפחתו. הוא אב לבת אחת ממערכת יחסים קודמת, ולשני בנים צעירים מבת זוגו תמנע רוזנהיימר. מכריו מספרים שהוא אב מסור שמשקיע הרבה באבהות המאוחרת שלו. כלכלית, הם מציינים, נראה שאין צורך לדאוג לו. לשביט נכסי נדל"ן רבים, וגם מהרצאותיו ברחבי ארה"ב בשנים האחרונות הוא גרף ככל הנראה סכומים נאים.
גם בני ציפר מתאר תופעה של קנאה בשביט. "כשאדם מצליח יש אנשים שמקנאים בו ויש כאלו שכועסים עליו. כשאדם במרכז תשומת הלב, אז זה לטוב ולרע. יש לו שונאים ויש לו מעריצים. אני אישית מאוד הערכתי ואני עדיין מעריך אותו, מקצועית ואינטלקטואלית. התרומה של ספרו היא מצוינת ואי אפשר לקחת את זה ממנו. אבל כשאדם נמצא בפסגה, המקום הזה קטן וצר מאוד וצריך להיות זהיר. צעד אחד יותר מדי, ואתה נופל למטה".
לדעתך הוא נהג נכון כשהתפטר?
"כן, אין מה לעשות. לא נשארו לו הרבה ברירות. ככה העולם מתנהל. הוא עשה מעשה ג'נטלמני. יחד עם זאת, אני מאמין שזה לא סוף פסוק. הדברים האלו יישכחו. יעבור זמן מסוים, וכמו אדם שעבר עברה וקיבל עונש, הוא יחזור לתפקיד ולא יהיה מנודה לנצח. כששוללים מאדם כותב את הבמה זה כמו להרוג אותו. זה עונש כבד מנשוא".
אקו"ם