אצות טובות: בעוטף עזה מגדלים צמחי ים בריאותיים
אחרי שנאלץ להיפרד מהבית, מחממות העגבניות ומהדיג בחוף הצלול של רצועת עזה, החל סוקרט שושן לחפש אפיק פרנסה חדש. היום הוא אוסף, מתוך בריכות של מי תהום, אצות מיקרוסקופיות בריאות במיוחד
יום העבודה של סוקרט שושן בחוות גידול אצות הספירולינה שלו מתחיל בשעה שלוש לפנות בוקר. "אני קם עם פרצוף עקום משינה", הוא מתאר, "והולך לפתוח את המשאבות בבריכות. כדי 'לקטוף' ספירולינה צריך קור וחושך. כך היא נשארת איכותית ולא מתקלקלת. אני ישן בחווה שליד קיבוץ זיקים, וחוזר לישון בבית שלי בבאר-גנים רק בשישי-שבת. בשביל להבין את הספירולינה צריך לגור איתה, לחיות איתה".
עוד כותרות:
- תיעוד: מחבלים יורים לעבר כוח צה"ל סמוך לנעלין
- הסטודנטים בהלם: מי הסיר אנדרטה למחבל
- דיווח: מצרים בונה מנהרות מתחת לתעלת סואץ
הגברת המדוברת היא אצה מיקרוסקופית שגדלה במים מתוקים. היא נחשבת למזון-על מכיוון שיש בה חלבון, ויטמינים, מינרלים ופיגמנט כחול בשם פיקוציאנין - נוגד חמצון השומר על תאי הגוף. שושן מגדל את הספירולינה ב-12 בריכות גדולות של מי תהום, תחת חממה שהטמפרטורה בה בכל רגע נתון היא 60 מעלות צלזיוס, מה שמקשה על השהייה במקום למשך יותר מדקות ספורות. הספירולינה משגשגת כאן במהירות וגדלה ב-25 אחוזים בכל שבע שעות – בתנאי שדואגים לה לתזונה מתאימה של מינרליםופחמן דו-חמצני.
הבריכות נראות ריקות במבט ראשון, ורק כששושן דולה בכף היד מעט מים, ניתן לראות בהם מעין נקודות ירוקות. הפעלת המשאבות לפנות בוקר, הוא מסביר, מביאה להצטברות משקע של אצה בפילטרים מיוחדים. "המים יורדים, ובפילטר נשארת הספירולינה, במרקם שמזכיר גבינה בולגרית ירוקה. אני לוקח אותה, חותך ומכין קופסאות של גושי אצה, או מכניס למכונה שחותכת ממנה צורות כמו של ספגטי".
חלק מיבול הספירולינה עובר תהליך הקפאה, וחלק אחר נשלח לחדר ייבוש שבו דולקים תנורים גדולים. חום גבוה שורר כאן, וריח כבד של אצות מכה בנחיריים. את חומר הגלם, הקפוא או היבש, שושן אורז ומוכר בין היתר למפעל שמייצר ממנו חטיפי אנרגיה.
לספירולינה הגולמית יש טעם שמזכיר ספק-אבוקדו ספק-אגוזים, וכל טעימה צובעת את הפה בירוק בגלל הכלורופיל הרב שבאצה. "היא צריכה להיות ירוקה ולא כחולה, במרקם בצקי ולא נוזלי, עם ריח טוב או בלי ריח. כשהיא יבשה היא צריכה להיות קראנצ'ית וללא טעם לוואי", מותח שושן קווים לדמותה של האצה שלו. "אכילת ספירולינה מאפסת את הגוף. היא טובה נגד אנמיה ונשירת שיער, היא מלאה ברזל, היא עושה ניקוי רעלים, מסדרת את המערכת ההורמונלית, מסדירה ביוץ, ויש לה אפילו הכשר בד"ץ".
בחווה שלו, שהוקמה בשנת 2011, יש כיום שישה עובדים: שושן עצמו, אשתו בריז'יט, שני פועלים תאילנדים ושני אנשי שיווק. המקום כל כך פסטורלי, שבקלות ניתן היה להקים פה צימר ולחכות לנופשים. "אני אוהב את הרוח, את השקט והשלווה. זה כמו גן עדן פה. מבחינתי זה המקום הרומנטי ביותר בעולם", אומר שושן בגאווה.
באותה נשימה הוא מצביע לעבר שתי סוללות של כיפת ברזל המוצבות בסמוך. "כשעפים טילים ויש יירוטים, רסיסים רבים נופלים בחווה. פעם נפל חצי גראד ליד החממות. יש לי התרעה של 15 שניות, ואם אני בדיוק בחממה, אני שוכב על הרצפה ומקווה שהמים יעצרו את הרסיסים מלהגיע אליי".
סוקרט שושן (60) נולד בעיר וֶסול שבצרפת. כשהיה בן שלוש וחצי התגרשו הוריו, והאב קיבל את המשמורת על כל הילדים פרט לסוקרט, שהיה הצעיר מכולם. "רק בגיל שמונה אבא הזמין אותי לחופשה אצלו, ורשם אותי לבית ספר ליד עיר מגוריו. אמרו לי דברים לא טובים על אמא, ולא נתנו לי יותר לראות אותה".
כשהיה בן 18, בעת ששירת בצבא הצרפתי, הוא נפצע מרימון הלם וידו ספגה פגיעה קשה. המגבלה ניכרת באצבעותיו, אך לדבריו היא אינה מפריעה כלל ועיקר לעבודתו במשק. בגיל 27 עלה לארץ בעקבות בריז'יט, למד עברית באולפן ועבד כתאורן במה בתיאטרון באר-שבע. "העובדים שם היו קוראים אחד לשני 'מרוקאי מטומטם', 'תוניסאי מלוכלך'. זה לא כוון אליי, כי אני הסתדרתי עם כולם, אבל אמרתי להם שזו בושה. עזבתי מדינה שבה קראו לי 'יהודי מלוכלך' וכמה פעמים ירקו עליי, ואני לא רוצה לשמוע דיבור כזה בין יהודים בארץ ישראל. בצרפת התייחסנו אל כל ישראלי שהיה מגיע כמו אל אלוהים.
"בשלב מסוים חשבנו לחזור לצרפת, כי היה קשה להתפרנס פה. אבל אז בריז'יט ראתה כתבה על כך שמחפשים מתנחלים לגוש קטיף. לא ידעתי מה זה אומר, אבל היא הציעה שנלך לבדוק. אשתי הייתה אז ציונית הרבה יותר חזקה ממני, עכשיו אנחנו תיקו. מה שעברנו בגוש קטיף זו חוויה שמחזקת".
בשנת 1989 עברו השניים מבאר-שבע לרפיח-ים. בניהם התאומים כבר נולדו בגוש. "ברפיח-ים פגשתי אנשים טובים. לא היו ויכוחים, כולם חיו ביחד בקהילה כמו משפחה", אומר שושן. ביישוב הדרומי הוא החל ללמוד את רזי החקלאות. "עבדתי בגידול תבלינים, בצל, ורדים, עגבניות. חקלאות היא עבודה יצירתית, כי צריך להוציא בסופו של דבר תוצר טוב ואיכותי. הייתי שותל, קוטף, מכין את הצמחים. אם אוהבים את החקלאות, לא מסיימים לעבוד. אני אוהב לחקור ולהבין מה קורה, וכשמבינים באמת, זה מתחיל להיות מעניין".
אחרי כארבע שנות עבודה אצל חקלאים שכנים, יצא שושן לדרך עצמאית. "קיבלתי מענק כספי מהמדינה, מכרתי דירה שהייתה לי באשקלון, והתחלתי להתעסק בגידול עגבניות ובדיג. הייתי צולל בכל חופי הרצועה. ירו לעברנו, אבל לא באופי שלי לפחד. כל כך הייתי רוצה לראות איך רצועת החוף הזו נראית היום. אם אפשר יהיה לחזור לשם ולהישאר, אני הראשון להתייצב במקום".
לפני שהתחיל לגדל עגבניות, קיבל שושן הדרכה ממשרד החקלאות. "הכי חשוב להיות מודעים לכל המחלות הקיימות. יש למשל מחלה שבה הגבעול של העגבנייה מתחיל להירקב, ואז לא מגיעים מים אל הפרי. זו פטרייה שגדלה מהר ויכולה להרוס את כל היבולים. כשהייתי עולה על זה, הייתי מכסה את כל השתיל בניילון ולא נוגע בו, נותן לו למות וזהו. למדתי גם שעדיף לגדל עגבניות בחממה, כי אז יש פחות חרקים, אבל זה אף פעם לא מאה אחוז".
בתקופה האחרונה מייבאים עגבניות מטורקיה. זה מתסכל אותך כמי שהיה חלק מהענף הזה?
"החקלאים הם שאשמים בכך. כשמביאים עגבניות מחו"ל זה בגלל המחיר הגבוה שלהן בארץ. כל חקלאי צריך לדעת לשים כסף בצד כי טבע זה טבע, והכול יכול לקרות. רק כך יישמר שיווי המשקל בעסק של כל אחד בפרט, ובחקלאות בכלל".
בגוש קטיף הוא העסיק לאורך השנים פועלים מעזה, גם לאחר שחברים קרובים שלו נרצחו בחממות בידי פלסטינים שעבדו אצלם. "הייתי אומר לעובדים שלי 'אני מאמין בכם', אבל באותה נשימה גם אמרתי: 'אף אחד לא עומד מאחורי הגב שלי כשאני נכנס לחממה'. האקדח שלי היה תמיד טעון עם כדור בפנים, ואני יודע לירות לאחור כי התאמנתי. לא פחדתי; הייתי זהיר. לעבוד עם פחד זה בלתי אפשרי. כדייג הייתי עובר בין הכפרים ברצועה, אבל הם לא ידעו מתי אני בא, אז הם לא יכלו לחכות באיזושהי פינה. אף פעם לא הייתי מגיע באותה השעה".
אף שאהב בכל לבו את ביתו ואת עבודתו, בתקופה שקדמה להתנתקות הרבה שושן להתראיין לכלי תקשורת מהעולם ולהציג דווקא עמדה התומכת בפינוי. "אמרתי בזמנו שאני בעד המהלך כי אנחנו סופגים פיגועים בכל הארץ, והערבים קיבלו לגיטימציה לכך בגלל הישיבה שלנו בגוש קטיף. השכנים שלי לא אהבו את הריאיונות. אמרתי להם: 'הלוואי שהייתי יכול להגיד שפה זה גן עדן ולא יקרה לי כלום. הלוואי'. בשבילי זה באמת היה גן עדן, אבל היו אנשים שסבלו שם, וילדים רבים חזרו להרטיב מרוב פחד. לקראת הסוף חטפנו הרבה פצצות מרגמה, ותמיד היה חשש מחדירה ליישובים.
"כבר כשיצחק רבין ז"ל חתם על הסכמי אוסלו, היינו צריכים לצאת מרצועת עזה, או לא לחתום בכלל. הייתי נגד אוסלו, אבל אם אתה מחליט לעשות משהו - צריך ללכת איתו. אחר כך זה רק יותר גרוע".
חבריה של אמו בצרפת, הוא מספר, ראו בטלוויזיה את המרואיין הישראלי שקרוי על שם הפילוסוף סוקרטס. "הם באו ואמרו לאמי: 'זה יכול להיות רק הבן שלך'. את השיחה הראשונה שלי עם אמא שידרו בטלוויזיה, ומאז חידשנו את הקשר, אחרי 41 שנים של ניתוק. לצערי, לפני שבע שנים היא נפטרה".
מעבר לקושי ולעצב שנלוו לעזיבת הבית ברפיח-ים, נאלץ שושן להשאיר מאחוריו את מפעל חייו, העגבניות שעמל כל כך לטפח. "עד הרגע האחרון עבדתי בחממות. אמרתי לעצמי: 'כבר עשרים שנה אומרים שיפנו אותנו, איך אפשר לדעת שהפעם זה באמת יקרה?'. בסוף השארתי את החממות כמו שהן: עם שתילים גבוהים של עגבניות שלא הספקתי לקטוף.
אמרתי לעובדים שאני מקווה שהם יקבלו את החממות, והם ענו: 'לא, סוקרט, אנחנו יודעים שכשאתה תלך, חמאס ייקח הכול'. והם צדקו. הם לא ראו מזה כלום. איך שהלכנו, סגרו את המים והכול התייבש. זה מאוד קשה. 16 שנים של הקמת חממות, גינה יפה, חברים. כשהעמסתי את הרהיטים, הבן שלי רון אמר 'להתראות, בית אהוב שלי'. היום הילדים שלי לא יכולים להגיד – פה נולדתי, פה גדלתי".
בגיל 50 מצא עצמו החקלאי החרוץ והקפדן ללא עבודה. את הכיוון החדש הציעה לו האחיינית שלו, שלמדה ביולוגיה. "היא חקרה את הספירולינה ואמרה לי: 'סוקרט, זה בדיוק בשבילך'. ידעו שזה משהו מיוחד, אבל האצה עדיין לא הייתה מוכרת בארץ. החלטתי ללכת ללמוד את הנושא בצרפת. שש שנים למדתי ועבדתי לסירוגין אצל הרבה חקלאים צרפתים שמגדלים ספירולינה. התחברתי איתם כי הם ידעו שאני הולך לגדל את האצה פה בישראל, ולכן אין סכנה אם יגלו לי כמה סודות".
את השטח שעליו הוקמה החווה רכש מכספי הפיצויים. באתר החברה שהקים, "ספירולינה נטו", הוא מגדיר את גידול האצה כציונות. "יש הרבה שמגדלים ירק כדי לעשות כסף", אומר שושן. "בגלל שהספירולינה בריאה כל כך, אני מרגיש שאני גם עושה משהו בשביל בני האנוש, בשביל הישראלים, שיהיו בריאים.
"אני גאה באופן שבו הצלחתי להתמודד עם כל הבעיות שהיו לי כתוצאה מהפינוי – עם השינוי הפתאומי, ועם העובדה שהייתי צריך להתחיל הכול מאפס. אין ספק שזה היה משבר גדול, אבל אלו החיים. מה עדיף, לבכות? איבדנו משהו יקר, אבל תמיד יש יקר יותר. יש לי משפחה, חברים, כולם בריאים, ואני מאושר ואופטימי תמיד. ומעל לכול, גם פה יש לי ים. אחרי בוקר של עבודה בספירולינה, אני פורש מגבת על חוף הים בזיקים, והולך לישון".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם