ראשי » חדשות » צבא וביטחון

אנשי השנה תשע"ו: חללי גל הטרור

השנה נרשמה כאן מלחמה אזרחית עיקשת באויב, מלאת תושייה ואומץ. לעיתים היא עלתה לנו בחייהם של הגיבורים ביותר. תכלה שנה

בראש השנה שעבר נסע אלכסנדר לבלוביץ' הביתה מסעודת החג. מפגעים פלסטינים חורשי רע ארבו לו ברחובותיה של בירת ישראל ויידו לעבר מכוניתו אבנים קטלניות. כך אתרע מזלו של לבלוביץ' להיות נרצח הטרור הראשון של תשע"ו. לאחר הפיגוע נרשמה הזדהות עצובה עם המשפחה, מעט כעס על חוסר הריבונות, והמשכנו הלאה. בימים שבין כסה לעשור זכו ההולכים בסמטאותיה של העיר העתיקה בירושלים למטר גידופים והצקות מסוכנות. שוב כעסנו, ושוב המשכנו.

עוד כותרות:
- לפני כולם: כך תמך פרס במפעל ההתנחלויות
- מבצע האבטחה הגדול ביותר מאז רצח רבין
- לא רק אוסלו - זה הזמן לזכור את האור של פרס

 

ואז, בחול המועד סוכות, כשהשיח עסק בקיטורים על המחסור בביצים במדפי המרכולים ועל מחיר העגבניות המאמיר, נורו למוות במכוניתם נעמה ואיתם הנקין לעיני ארבעת ילדיהם הצעירים. הפעם התחושה הייתה שנפל דבר. אל רבות מהסוכות המקושטות ברחבי הארץ נוסף לאות אבל הפוסטר שהכינה הנקין המוכשרת, והאווירה החגיגית נעכרה מבלי תיקון. יומיים אחר כך נרצח בדקירות אהרן בנט בעיר העתיקה, ואשתו הפצועה, המדממת והזועקת, נתקלה בלעג מצד הסוחרים הערביים. הרב נחמיה לביא, שרץ בגבורה מביתו כדי לסייע לשניים, נרצח גם הוא. פתאום היה ברור שהמציאות השתנתה.

וזה המשיך. ולא נרגע. והבנו ששוב, זה לא ייגמר כל כך מהר. בימים שאחרי החג מלאו הרחובות טרור. "טרור היחידים", קראו לו. "הסכינים". "אינתיפאדת הדקירות". דיונים מלומדים התקיימו בסוגיה הרת הגורל האם זה סתם גל או אכן אינתיפאדה, הראויה להיספר כשלישית לשמה. לא רק בסכינים הרגו כאן. היו פיגועי דריסה ויריות ומטענים, וגם מספריים, וקולפנים, ודוקרנים.
 
כל אמצעי הפך כשר לשחיטת יהודים וכל מקום הפך לזירת פיגוע פוטנציאלית. אלו לא היו כבר "רק" שער שכם, ותחנות הרכבת הקלה, וצפון ירושלים, ומרכז ירושלים ודרומה, וצומת תפוח וצומת אריאל וצומת גוש עציון ושוב צומת גוש עציון. קרב יריות בין שוטרים למחבלים נרשם גם בקריית-גת, פיגועי דקירה בפתח-תקווה, ברעננה, מחבלת עם סכין בתחנה המרכזית בעפולה, דריסה בצומת גן-שמואל. שלווה דיזינגופית שהופרה בידי מחבל במסע הרג בתחילת השנה, ונינוחות המבלים במרכז שרונה שנקטעה באכזריות לקראת סופה.

בשבועות הראשונים ההם, לעת חושך, התרוקנו כמעט רחובות ירושלים. עוברים ושבים נמנעו מלצאת מהבית ללא צורך. המתח שטפטף ממהדורות החדשות התכופות נספג היטב בבתי הקפה הריקים, במדרכות הפנויות. כשצעדת לבדך הקפדת להעיף מדי פעם מבט לאחור, לראות שאף מרצח לא בא להורגך, שאיש לא מניף לכיוונך סכין רעה.

והיו מחבלים צעירים, ילדים כמעט, שפצעו אנושות יהודי בן גילם בגבעת זאב. והיו כמעט קשישות ערביות ששלפו סכינים מתוך תיק נשי. וכל דקירה וכל אירוע שודרו חי וישיר, על כל הפרטים הגרפיים, הצעקות והדם, ברחבי הרשתות הווירטואליות. וראינו הכול, ופחדנו.
 

אבל גם השבנו מלחמה. מתוך ערבות הדדית בסיסית, מתוך רצון פשוט לחיים, הונפו כאן גיטרות, שרשראות נונצ'קו, מוטות סלפי, עגלות סופר שהדפו מרצחים. נרשמה כאן מלחמה אזרחית עיקשת באויב, מלאת תושייה ואומץ. לעיתים היא עלתה לנו בחייהם של הגיבורים ביותר. ינאי ויסמן, שהסתער בידיים חשופות על מרצחים בסופרמרקט בשער בנימין. עופר בן-ארי, שרץ כדי להילחם בדוקר ליד שער יפו. אליאב גלמן בצומת הגוש. הדר כהן בשער שכם.

וידענו גם להלקות את עצמנו, כמובן. על טעות בזיהוי מחבל בבאר-שבע שגרמה להרג אדם חף מפשע. על דילוג מעל אישה מבוגרת בראשון-לציון, כשהמרדף אחרי המחבל היה עדיין בעיצומו.

והיו שיאים של כאב. פיגועים רעים. מעציבים. מבוגרים ירושלמיים שנדקרו בעודם נוסעים באוטובוס בארמון הנציב. משפחת ליטמן שאיבדה אב ובנו רגע לפני חתונה משפחתית משמחת. דפנה מאיר שנאבקה במחבל שנכנס לתוך ביתה. שלומית קריגמן שרצתה לבנות ספריות לכולם. והלל אריאל, שישנה שנת בוקר שלווה בתחילתו של חופש גדול, ונרצחה במיטתה.
 
הרבה יותר מדי משפחות שחייהן יתחלקו מעתה בין לפני ואחרי. יותר מדי כאבים מייסרים, יותר מדי לילות נטולי שינה. המון ניסיונות שהיו כמעט קשים מדי להם ולכולנו. תכלה שנה.

- הכותבת היא עיתונאית ועורכת במקור ראשון
  
- לפרויקט אנשי השנה המלא באתר "מקור ראשון"

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

לכל הטורים של