מבחינתו של שמעון פרס, הוא מעולם לא נכשל
מחיסול יחיא עיאש, דרך הסכמי אוסלו, ועד הבחירה לנשיא: פרס הוא איש הברזל של הפוליטיקה הישראלית. אין מי שהצליח כמוהו להפוך כישלון להצלחה ושנשאר על הגלגל המסתובב, עד שהוא הזיז אותו למקום הנכון
בסוף השבוע ניסיתי לשחזר שיחות שהיו לי עם שמעון פרס. נזכרתי דווקא בשיחה שהייתה לי עם אריאל שרון על שמעון פרס. לאורך שנים שרון תקף את פרס באכזריות. לפני בחירות 1984 שרון פרק על פרס את כל זעמו אחרי שנכשל במלחמה והודח מתפקיד שר הביטחון. שרון האשים את פרס בשיתוף פעולה עם האויב וכינה אותו "בוגד" הרבה לפני שהדביקו לו את התואר הזה מתנגדי אוסלו, שתכף ניגע בהם.
עוד כותרות:
-ברית האחים החדשה? נתניהו וברקת מחדשים את הקשר
-ההדלפה על הגרעין הישראלי - בשל הבחירות בארה"ב?
-ממצא נדיר בירושלים: מטבע זהב בן 1,900 שנה
בעשור הקודם התהפכו היוצרות. שרון ופרס הפכו לשותפים בשתי ממשלות. שרון היה ראש הממשלה ופרס שר החוץ מטעם העבודה והמשנה לראש הממשלה. בהמשך שרון הקים את קדימה ופרס הצטרף אליו. שרון אמר לי באותם ימים כי פרס הוא תמיד הפרטנר הטוב ביותר שלו ליוזמות מלחמה. פרס לא החמיץ הזדמנות לגבות אותו כמעט בכל מהלך צבאי שביצע. היד של שוחר השלום הייתה קלה על ההדק הביטחוני. הוא לא היסס לצאת למלחמות ולמבצעים משל עצמו, בעיקר מול פונדמנטליסטים וטרוריסטים פלסטינים שאותם שנא. ח"כ באסל גטאס מבל"ד טען השבוע כי פרס "מכוסה בדמנו".
הפרטנרים הטובים ביותר ליוזמות מלחמה. אריאל שרון ושמעון פרס
צילום: לע''מ
התשוקה המלחמתית של פרס, כך הסבירו, נבעה מכך שהוא לא לבש מדים מעודו ולא היה שותף בקרבות שבהם התפארו בני דורו רבין, שרון וכל האחרים. הוא מילא את החסר בדרך אחרת. למרבה האירוניה, הדחף הזה עלה לו בבחירות שבהן רצה לנצח ולהביא שלום כלל אזורי. בינואר 1996, חודשיים אחרי רצח רבין החליט ראש הממשלה ושר הביטחון שמעון פרס לחסל את המחבל יחיא עיאש שכונה "המהנדס". עיאש הוא מי שהקים את גדודי עז א־דין אל־קסאם, והיה אחראי לעשרות פיגועי טרור בישראל ולמאות הרוגים ופצועים.
השב"כ (ה"שי"ן בי"ת כ"ף" כפי שפרס נהג לומר) הצליח אחרי מאמצים רבים להצמיד מטען חבלה לטלפון הסלולרי של עיאש. זה קרה בעיתוי קריטי מבחינתו של פרס. מאז שהחליף את רבין כראש ממשלה לא נרשמו פיגועים ופרס טען כי ההסכמים שחתם עם הפלסטינים עובדים היטב. עכשיו הוא עמד בפני דילמה קשה, וידע שהיא צופה התלקחות נוספת ברחובות המדינה.
"תרימו אותו", נתן פרס בסוף את ההוראה ועיאש התפוצץ. חמאס הגיב בסדרה איומה של פיגועי נקמה. בתוך תשעה ימים, בפברואר־מרץ 1996, נהרגו 58 ישראלים ונפצעו עשרות נוספים בשני פיגועים בקווי 18 בירושלים ובפיגוע נוסף בדיזנגוף סנטר. כך הפך לבדיחה קמפיין השלום שתכנן פרס לבחירות מול נתניהו, שיתקיימו חמישה חודשים מאוחר יותר. גם מלחמה שיזם פרס בלבנון לפני הבחירות תחת השם 'ענבי זעם' לא סייעה לו, וגם לא הסיורים בצפון כשהוא לבוש בטלדרס צבאי בצבעי ירוק־חום.
שאלתי את פרס למה החליט לחסל את המהנדס דווקא בימים של שקט יחסי. "תשמע, הוא לא יצא לפנסיה", ענה לי.
מכונת אגו לאומית
פרס רצה לזרוק את חמאס לעזה, לבנות שם גדר גבול בגובה 200 מטר ולהקים מדינה פלסטינית בגדה המערבית. הגדה הייתה תמיד מחוז הבחירה של פרס. פעם הוא ביקש להציף אותה בהתנחלויות ופעם ביקש לפנות אותה מכל הישראלים, שרבים מהם הלכו לגור שם ביוזמתו. המחיר שגובות ההתנחלויות, עבודות התשתית והשמירה עליהן הוציאו אותו מדעתו. עם מאות המיליארדים האבודים הללו אפשר היה להציל את המדינה ולהפוך אותה לארץ משגשגת, פורחת ואיכותית מאין כמוה. "את הנגב איבדנו. הגליל בסכנה. למה אנחנו לא חושבים?" שאל.
שמעון פרס כראש הממשלה בהתנחלות מעלה אפרים, 1985
צילום: חנניה הרמן - לע''מ
בדצמבר 1987 חתם פרס, שהיה שר החוץ בממשלת האחדות הראשונה, על הסכם לונדון עם חוסיין מלך ירדן. ההסכם הזה, האמין פרס, וגם אני הקטן מסכים לדעתו, היה יכול להיות הפתרון הטוב ביותר לחלוקת הארץ. לפי ההסכם, ירדן הייתה חוזרת לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית וחותמת על חוזה שלום עם ישראל.
העיתוי היה מיוחד, הפרטנר הירדני אמין ואהוד, ואם ראש הממשלה יצחק שמיר לא היה מטרפד אותו הייתה היום פדרציה ירדנית־פלסטינית או פלסטינית־ירדנית, שמרכז הכובד שלה בעמאן ולא בירושלים. זה היה גם הצ'אנס האחרון של הסדר כלשהו בגדה. ביולי 1988 הודיע חוסיין הנעלב כי הוא מושך את ידיו מיהודה ושומרון, והשאיר לנו את הבעיה שמאיימת על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה.
פרס זכר במיוחד מהאירוע הטראומטי הזה את הרגע המשעשע שבו הוא והמלך חוסיין לובשים סינרים והולכים לשטוף יחד את הכלים שהשאירו אחרי הפגישה בטירה של המיליונר היהודי־בריטי, הלורד ויקטור מישקון. הכישלון הלונדוני הוליך את פרס ליוזמות אחרות. הסכם אוסלו מספטמבר 1993 היה הבא בתור והביא לרצח רבין. פרס עצמו הצליח לשרוד את כל ניסיונות הפגיעה האלימים, הקללות והנאצות ואת טקסי הפולסא דנורא למיניהם. הוא הפסיד את הבחירות במאי 1996 וקיצוני הימין הסבירו כי בכך הוא בא על עונשו, אבל לא ויתרו לו ותבעו "להעמיד את פושעי אוסלו לדין" ואת פרס בראשם.
כפה את דעתו על רבין. ערפאת, רבין ופרס במעמד קבלת פרס נובל לשלום על הסכם אוסלו
צילום: סער יעקב, לע''מ
פרס שנבחר לנשיאות ב־2007 לא נואש מתהליך השלום. הוא לא נואש אף פעם. לטעמי, פרס הוא איש הברזל של הפוליטיקה הישראלית. אין מי שהצליח כמוהו להפוך כישלון להצלחה לאורך השנים. אין מי שנשאר כמוהו על הגלגל המסתובב, עד שהוא הטיח אותו למקום הנכון. אחרי מפלות בסדר גודל היסטורי שנחל ב־1977 וב־1981 היה פרס צריך להיעלם מהמפה הציבורית, כמו מנהיגים אחרים שכשלו, אבל פרס הפך לראש ממשלה ב־1984.
אחרי כישלון התרגיל המסריח ב־1990 פרס היה צריך לעוף ממפלגת העבודה, אבל נשאר שם, התמודד בפריימריז, כפה את דעתו על רבין בעניין אוסלו, והחליף אותו בראשות הממשלה אחרי שנרצח. אנחנו מדלגים כמובן על פרק חיים ציבורי שלם ועתיר עלילות, לפני שהגיע לצמרת המדינה.
ראיתי אותו באותם ימים. פעם אחר פעם, אחרי הכישלונות הגדולים הוא היה מתכנס עם חבריו בכירי העבודה המדוכאים וטווה בפניהם חזון. מה שאמור היה להיות ישיבת הדחה של פרס הפך לאירוע הניצחון המדומה שלו ושל המפלגה בעתיד הקרוב ממש. בקיץ 2000, אחרי שנוצח בקרב הדרמטי מול משה קצב על נשיאות המדינה, איבדה אחת מעוזרותיו את ההכרה ואושפזה. פרס התיישב במזנון הכנסת ושאל בניחותא עוזרת אחרת "לאן אנחנו צריכים ללכת אחרי הצהריים", כאילו כלום. הוא לא יכול היה לנוח אפילו שנייה. "אומרים לי לצאת לגמלאות וללכת לים. טוב. אלך לים ומה אעשה שם?", הוא תהה.
מבחינתו הוא מעולם לא נכשל. שמעון פרס
צילום: אריק סולטן
פרס לא רצה להאמין שהוא לוזר, להפך, רק הוא צריך לנהל כאן את העניינים. כשהיה מחוץ לממשלה ולקואליציה הרגיש פרס שלוקחים לו את המדינה מהידיים. "אתם הורסים הכול", נהג לנזוף בכל שר ממפלגה יריבה שפגש בו אחרי שהפסיד בבחירות. יוסי שריד אמר בכעס כי "הכול צריך להתחיל ולהיגמר בפרס. הוא במקום הראשון וכל הארץ מסביבו", או במילים אחרות, מכונת אגו לאומית של איש אחד.
אחרי שעמיר פרץ ניצח אותו בפריימריז על ראשות העבודה פרס קם ועזב את המפלגה שעמד בראשה והלך לקדימה. "תגיד, מה הכישלון הכי בולט שלך", שאלה אותו אילנה דיין באחת מהוועידות הגדולות שארגן פרס בימיו כנשיא. "תשאירי את זה לאופוזיציה", הוא התחמק. מבחינתו, הוא מעולם לא נכשל.
חולם על השלום
פרס של השנים האחרונות היה מפויס. העמדה הממלכתית הייתה נוחה לו. מערכת אדירה של יחצנים מוכשרים הצליחו להפוך אותו לדמות אהודה בעם, והוא אהב את הפוזה. את ההשקפות המדיניות שלו הוא שמר לשיחות פרטיות.
הפתרון שלו לא שונה מזה של חד"ש: הסכם שלום תמורת נסיגה לקווי 1967 פחות או יותר, חלוקת ירושלים, ויתור על הר הבית וזכות שיבה מוגבלת של פליטים לתחומי ישראל. כל זה לא הפריע לו להגיע לאריאל כנשיא המדינה לברך את תושביה בעתיד מזהיר, מה שהפך במהירות לסרט תעמולה של העיר נגד מי שמתנגדים להמשך הבנייה.
מצד שלישי, פרס ניסה בכל כוחו לקדם הסדר גם מבית הנשיא ונפגש עם אבו־מאזן בעמאן ובמקומות אחרים. גם הוא נפל ברשת של בנימין נתניהו, ששכנע אותו שהוא מעוניין בהסדר, בדיוק כפי שקרה לאהוד ברק, יצחק הרצוג, ציפי לבני ואחרים. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. עד שאושפז המשיך פרס המתוסכל לחלום על הסכם השלום, הפעם במרכז פרס לשלום כשהוא צופה אל הים.
אקו"ם