ההסכם עם ירדן כמעט בוטל בגלל 380 קמ"ר
הסודות מאחורי המו"מ עם ירדן: הפגישות החשאיות, ההיכרות האינטימית בין המלך חוסין לבין יצחק רבין שהצליחה להפתיע אפילו את נשיא ארה"ב, המפות שהשניים שרטטו במו ידיהם ומשבר המים שכמעט ופוצץ את הכל. פרק מלא מהספר החדש של אבי שליים, "המלך חוסיין - ביוגרפיה פוליטית"
הסכם שלום עם ישראל היה דרוש כדי להדוף את האיום מצד פלסטינים לוחמניים וישראלים קיצוניים, שביקשו להפוך את ירדן לבית החלופי של העם הפלסטיני. בהשלמת הסכם שלום עם ישראל קיווה חוסיין לממש גם יעדים נוספים, כמו הגנה על מעמדה של השושלת ההאשמית כשומרת המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, יצירת קשר כלכלי עם הגדה המערבית, פתרון לבעיית הפליטים וקבלת סיוע כלכלי אמריקאי. אך ההגנה על שטח ארצו היתה היעד החשוב ביותר.
ההסכם נועד לחדש ולמסד את ההבנה האסטרטגית עם ישראל, כך שירדן לא תיפגע כאשר ישראל והפלסטינים יגיעו לגיבושו של הסדר קבע. כמו סבו, חוסיין נסמך במידה רבה מאוד על דיפלומטיה אישית בפעילותו למען הבנה עם שכנתו שמעבר לנהר. האמון בינו ובין יצחק רבין היה חיוני להתקדמות בדרך לשלום. אך ישראלי נוסף, שהתאים באופיו במיוחד לסוג הדיפלומטיה האישית של המלך, מילא תפקיד משמעותי בתהליך; היה זה אפרים הלוי, סגן ראש המוסד.
הלוי, שנולד בבריטניה והיה בעבר ממונה על קשרי החוץ של המוסד, גיבש מערכת יחסים קרובה במיוחד עם המלך, שהתפתחה לחברות אישית. הוא ערך אינספור ביקורים חשאיים אצל המלך ואצל אחיו, שמתכונתם היתה אחידה. חוסיין בטח בהלוי, ולעתים קרובות ביקש את עצתו בעניינים פנימיים, שלא היו קשורים ישירות לישראל.
תפקידו העיקרי של הלוי היה לשמש ערוץ תקשורת סודי בין ראש הממשלה למלך ולהיכנס לתמונה בכל פעם שהמגעים הגיעו למבוי סתום. הלוי נהג להגיע לפגישה עם הנסיך בסביבות השעה 11 בבוקר, והשניים בילו שעתיים וחצי בשיחה. ב-13:30 היה חסן יוצא לתדרך את אחיו הבכור, והשניים חזרו יחדיו כחצי שעה לאחר מכן.
ארוחת הצהריים נמשכה כמה שעות, ולאחריה התקיימה בגן הארמון שיחה של שעות אחדות. חוסיין נזקק לזמן כדי לחשוב על הנושאים שעל הפרק ולחקור אותם מזוויות חדשות. הוא לא אהב את המנהג הישראלי לרדת מיד לפרטים, והלוי התאים את עצמו בקלות לקצב של המלך ולסגנון העסקי שלו.
בחודשים האחרונים של 1993 ובחודשים הראשונים של 1994 עסקה ישראל ביישום הצהרת העקרונות של הממשל העצמי הפלסטיני ובמשא ומתן בערוץ הסורי. חוסיין חשש פן ירדן תישאר מאחור. נראה שדאגותיו לא היו נטולות בסיס לנוכח סירובם של הפלסטינים להביא בחשבון את האינטרסים של ירדן במשא ומתן שלהם עם ישראל.
ב-4 במאי 1994 הגיעו ישראל ואש"ף להסכם על הרחבת הממשל העצמי בעזה וביריחו לשאר ערי הגדה המערבית. הסכם זה איים על הגישה הירדנית לשוקי הגדה המערבית ועל מעמדו של הדינר בגדה. האיום על הכלכלה הירדנית שההסכם עורר היה זרז לשיחות האטיות בין ישראל לירדן. ב-19 במאי נפגש חוסיין בביתו שבלונדון עם יצחק רבין. בפגישה נכחו גם הנסיך חסן, אליקים רובינשטיין ואפרים הלוי.
חוסיין שאל את רבין אם הוא מוכן להתקדם במסלול הירדני, ונענה בחיוב. בפגישה זו שמע חוסיין לראשונה, שישראל מוכנה להעניק לירדן מעמד מיוחד בשמירה על המקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים בכל הסכם שלום עתידי. הייתה זו נקודת מפנה בשיחות. חוסיין הסכים להתחיל בניסוח חוזה שלום, להעביר את השיחות המפורטות מוושינגטון לאזור, ובאופן עקרוני גם לפגישה פומבית עם רבין בבית הלבן.
רבין, מצדו, הבטיח להמליץ לנשיא ארצות הברית ולקונגרס למחוק את החוב של ירדן לארצות הברית. חוסיין עצמו הציג את מתן הפומביות למגעים כהחלטה משותפת, שהתקבלה באופן טבעי עם התקדמות השיחות: העובדה שלא הודענו בפומבי על מגעינו לשלום בעבר נבעה מהסכמה הדדית. בתחילה היו עמדותינו כה מרוחקות, עד שלא היה כל יתרון בהודעה על המפגשים.
המפגשים
ביוני נסע חוסיין לוושינגטון כדי לתאם את צעדי השלום עם ממשל קלינטון ולהציג את בקשתו לחידוש התמיכה הכלכלית והסיוע הצבאי האמריקאיים לארצו, שנקטעו במשבר המפרץ. בקונגרס ובדעת הקהל עדיין הסתייגו מהמלך ומממלכתו בעקבות מלחמת המפרץ. לבקשתו של חוסיין נשלח הלוי לוושינגטון כדי לסייע לו מאחורי הקלעים.
שגריר ישראל בוושינגטון באותה עת, פרופסור איתמר רבינוביץ', היה ידידו ושותפו למשחקי טניס של ראש הממשלה רבין, וגם הוא היה פעיל מאחורי הקלעים בקידום העניין הירדני. אך אם חוסיין ציפה לקבל גמול על צעדו האמיץ לקידום שיחות ישירות עם ישראל, הרי נכונה לו הפתעה מרה. הפקידים האמריקאים שנפגש עמם הבהירו לו שאם ברצונו לקבל סיוע כלשהו, עליו לנקוט צעדים ניכרים ופומביים יותר לקידום השלום עם ישראל.
לשיבה הביתה בידיים ריקות היו עלולות להיות השלכות חמורות, בייחוד על הצבא המורעב לאספקה. בצר לו, פנה חוסיין לידידיו הישראלים. רבין עצמו הסמיך את הלוי ואת רבינוביץ' להיחלץ לעזרה. בפגישה עם מתאם שיחות השלום דניס רוס תמך הלוי בתוקף בבקשה הירדנית, ובכלל זה בבקשה לקבל להק מטוסי F-16 שישדרגו את חיל האוויר הירדני. רוס פנה להלוי ושאל: "תגיד, אפרים, את מי אתה מייצג כאן? את ישראל או את ירדן?" הלוי השיב ללא היסוס: "את שתיהן".
הלוי יעץ לחוסיין להכין מכתב שיפרט את כל בקשותיה של ירדן לפני פגישתו עם הנשיא. הפגישה התקיימה בבית הלבן ב-22 ביוני. קלינטון ניהל את הפגישה מבלי להידרש לרשימות, אך לאחר שלמד בקפידה את המסמך הירדני. שליטתו בפרטים שיכנעה את חוסיין ואת עוזריו שקלינטון אכן מחפש דרך להיענות בחיוב לבקשותיו. לאחר שהסביר אילו חלקים מהבקשה לא יוכל לספק, פנה קלינטון לנושא החוב המעיק של ירדן, שהגיע לכ-700 מיליון דולרים.
הדבר עודד מאוד את חוסיין, שנתן אמון רב ביחסים אישיים. המלך אמר לעוזריו שלא הייתה לו פגישה שכזאת עם נשיא אמריקאי מאז דווייט אייזנהאואר. הלוי דיווח שחוסיין "נדהם" מהנשיא והיה "נרגש" מביקורו בוושינגטון. ב-4 ביולי שיגר חוסיין מסר ובו הציע פגישה משולשת בדרג של שרים על חוף ים המלח, שלפניה תתקיים פגישה בין צוותי המשא ומתן הירדני והישראלי.
האמריקאים הבינו כי בסדר הדברים הזה ביקש המלך להכין את הציבור שלו, והישראלים קיבלו את ההצעה בשמחה. המלך תיאר את האירועים כך: חזרתי הביתה וכינסתי את הפרלמנט, ואמרתי להם שהחלטתי להיפגש. עוד בארצות הברית הצהרתי שאיני מתנגד לפגישה פומבית עם רבין. כך עושים עסקים; אין כל דרך אחרת. הכנו מסמך שנודע לבסוף כ"הצהרת וושינגטון". תחילה רציתי שהפגישה הראשונה תתקיים בערבה. אך כשאמרנו זאת לאמריקאים, הציע קלינטון להזמין אותנו לבית הלבן.
שנינו חשנו שהאמריקאים היו שותפינו במאמצינו הממושכים להתקדם, ובמיוחד הנשיא קלינטון, ולכן נענינו להזמנה. הגענו לפגישה עם מסמך מוסכם עד לאחרון הפרטים והעברנו אותו למשרדו של הנשיא ברגע האחרון האפשרי באותו הערב, כדי שהוא לא יגיע לעיתונים לפני האשרור שלנו למחרת בבוקר.
בנאומו בפרלמנט ב-9 ביולי הכריז חוסיין שהגיעה השעה שירדן תקדם את תוכנית השלום שלה, וכי פגישה פומבית עם ההנהגה הישראלית יהיה בה משום צעד חשוב לקראת השגת מטרה זו. שלושה ימים לאחר מכן הוא שיגר מכתב לקלינטון, ובו הציע פגישה פומבית עם רבין בגבול שבין ירדן לישראל, וכשלושה-ארבעה ימים אחריה מפגש בוושינגטון.
חוסיין רצה שהפגישה הראשונה תתקיים באזור ולא בבית הלבן, כדי שהיא לא תיראה שידור חוזר של פסגת רבין-ערפאת. "לך בעקבות האינסטינקטים שלך," אמרה לו המלכה נור. "אל תיתן לאיש לחטוף את הרגע ההיסטורי הזה לצרכיו הפוליטיים קצרי הטווח." אך האמריקאים הוסיפו לנופף בתמריצים כלכליים שונים, ובראשם מחיקת חוב 700 מיליון הדולרים של ירדן.
בסופו של דבר חש חוסיין כי לא נותרה לו בררה. "הייתה זו הפעם היחידה שהתפשרתי לרווחת המדינה", הוא אמר. למחרת היום נודע לו שקלינטון מתכוון להפר את חשאיות המשא ומתן ולהכריז על המפגש המתוכנן בוושינגטון. רק לאחר ההודעה הרשמית גילו המלך והמלכה שהביקור הרשמי יכלול גם נשף וטקס בבית הלבן, וכי רבין וחוסיין יוזמנו להופיע במשותף בפני הקונגרס האמריקאי. תוכנית נרחבת זו העניקה לחוסיין את ההזדמנות שביקש כדי להציג את חזון השלום שלו ישירות בפני מקבלי ההחלטות האמריקאים.
מנקודה זו ואילך התקדמו הדברים בקצב מהיר. ב-18 ביולי הופיעו ראשי המשלחות הישראלית והירדנית יחד בערבה כדי להודיע על פתיחת שיחות שלום בין שתי המדינות. הפגישה נערכה באוהל שהוקם על הגבול, כ-25 קילומטרים צפונית לעקבה. "האוהל הוא ארעי, אך השלום יהיה קבוע", אמר רובינשטיין בנאום הפתיחה שלו.
יומיים לאחר מכן קיימו פרס, מג'אלי וכריסטופר פגישה פומבית במלון בצדו הירדני של ים המלח. הם דנו בתוכניות לתעלה בין ים סוף לים המלח, באיחוד רשתות החשמל של שתי המדינות ובהפיכת המדבר הצחיח בערבה ל"עמק שלום", ובו חקלאות משגשגת ומרכזי תעשייה ותיירות. "הטיסה לכאן ארכה 15 דקות בלבד," אמר פרס, "אך היא גישרה על פער של 46 שנות שנאה ומלחמה." למפגש היתה חשיבות סמלית אדירה, והוא סייע בהכנת דעת הקהל הירדנית לפגישה דרמטית בהרבה בין מלכם ובין ראש ממשלת ישראל בבית הלבן. המשא ומתן וניסוח המסמך, שנודע לימים כ"הצהרת וושינגטון", נוהלו ישירות על ידי חוסיין ורבין באמצעות ערוץ חשאי בסיוע העוזרים הנאמנים עלי שוכּרי ואפרים הלוי.
חוסיין התעקש על חשאיות מוחלטת ועל הרחקת שני שרי החוץ ומחלקת המדינה האמריקאית מהדיונים. המשא ומתן התנהל ממש עד הרגע האחרון, פשוטו כמשמעו, ועל פי התוכנית לא נחשף נוסח ההצהרה בפני האמריקאים עד הערב שלפני הטקס. הטקס עצמו, שזכה לפרסום רב, נערך על מדשאת הבית הלבן ב-25 ביולי 1994. קלינטון קרא את נוסח ההצהרה וחתם עליה עם שני אורחיו. הצהרת וושינגטון הביאה לסיומו את מצב המלחמה הרשמי בין ישראל לירדן, ושתי המדינות התחייבו בה לחתור לשלום צודק, מקיף ובר-קיימא על בסיס החלטות האו"ם 242 ו-338.
ישראל התחייבה באופן רשמי לכבד את תפקידה המיוחד של הממלכה הירדנית ההאשמית במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, ולהעניק קדימות לתפקידה זה של ירדן במשא ומתן עם הפלסטינים. סעיף זה הנחית מהלומה קשה על ערפאת, שראה את השליטה במקומות הקדושים בירושלים כזכות פלסטינית ותבע להפוך את מזרח ירושלים לבירתה של המדינה הפלסטינית. כמו כן הוכרז על כמה צעדים דו-צדדיים, בהם הפעלת קווי טלפון ישירים, איחוד רשתות החשמל, פתיחת מעברי גבול חדשים, מתן מעבר חופשי לתיירים ממדינות אחרות ושיתוף פעולה בין כוחות המשטרה משני הצדדים במאבק נגד הפשע והברחות סמים.
שלושת המנהיגים נשאו נאומים רהוטים על מדשאת הבית הלבן, אך נאומו של חוסיין היה המרגש ביותר. הוא לא אחז בידו נוסח כתוב, והוא דיבר באריכות על השלום כהגשמתו של חלום. הוא התייחס בתבונה רבה לשינוי המנטלי הנדרש כדי להשיג שלום אמת. "חשתי בעבר הקרוב שעל רבים מאיתנו בחלק זה של העולם, בירדן ובישראל כאחת, להתחיל בהסתגלות הפסיכולוגית הבלתי נמנעת לאחר שנים כה ארוכות של הכחשת זכותנו לקיים חיים נורמליים אלה לצד אלה ולהתחיל לבנות ולנוע קדימה. וכפי שאמרתי קודם לכן, לרוע המזל עם הזמן הפך הלא-נורמלי לנורמלי; זהו אכן מצב דברים טרגי."
הצהרתו הברורה והבלתי מסויגת של חוסיין, שמצב המלחמה הגיע לסיומו, זכתה למחיאות כפיים ספונטניות וכיכבה בסיקור התקשורתי של הטקס. לאחר הטקס התכנסו הצדדים בחדר הקבינט. היות שלכאורה היה זה רק המפגש השני בין חוסיין לרבין, הופתע קלינטון במקצת מרמת ההיכרות ביניהם. "ממתי אתם מכירים זה את זה?" הוא שאל. "זה 21 שנים, אדוני הנשיא," השיב רבין. חוסיין תיקן את דבריו בחיוך תמים: "רק" 20 שנים. בנימה רצינית יותר הדגיש חוסיין את הצורך לאפשר לעם הירדני ליהנות מפירותיו החומריים של השלום. קלינטון הסביר לרבין שרק הקונגרס יכול למחוק את חובה של ירדן, והוא ביקש את עזרתו כדי לשכנע את חברי הקונגרס לפעול כך. "כן, אדוני הנשיא," השיב רבין באטיות. "נעשה כמיטב יכולתנו".
לירדנים שנכחו במקום סיפקו חילופי הדברים הללו דוגמה מאלפת למרקם היחסים שבין ישראל לידידיה בגבעת הקפיטול. בערב נערך נשף לכבוד שני המנהיגים ומשלחותיהם. קלינטון הרעיף תשבחות על חוסיין בשל אומץ לבו ומחויבותו והשווה אותו לסבו, המלך עבדאללה. עבור חוסיין לא היתה מחמאה גדולה מזו, וקלינטון היטיב לדעת זאת. רבין הוסיף דברי שבח משלו לחוסיין, שהיו פרוזאיים יותר וכוונו לעתיד. חוסיין לא הסתיר את התרגשותו.
לקראת סוף נאומו התייחס חוסיין לתפקידה של ארצות הברית, שאיפשרה את המעבר ממצב של מלחמה למצב של שלום בין שתי המדינות ותמכה בו. הקהל קם על רגליו ומחא לו כפיים. אף לא אחת משכנותיה הערביות של ירדן קיבלה את טענתו של חוסיין להנהגה, בשעה שהסכם אוסלו איים על ביטחון ממלכתו. עתה הוא מצא ביצחק רבין ידיד אמת ובעל ברית, שהבין את חששותיו טוב יותר מכל מנהיג ערבי וניאות לסייע לו.
לדברי טאהר אל-מסרי, חוסיין חש הכרת תודה עמוקה כלפי רבין על שהציג את עניינו בוושינגטון והסדיר עבורו את ההזמנה הנכספת לנאום בפני שני בתי הקונגרס. אל-מסרי האמין שהקשר האישי שנוצר בין חוסיין למנהיג הישראלי החזק הוא המפתח להבנת החלטותיו ופעולותיו של המלך משלב זה ואילך. אחדים מיועציו הבכירים של חוסיין הסתייגו מהקצב המהיר של התקדמותו לקראת הסכם שלום רשמי עם ישראל. אל-מסרי, שהיה עתה יושב ראש הבית התחתון של הפרלמנט, הזהיר את חוסיין שהריצה לעבר הנורמליזציה אינה מועילה.
העם הירדני הורגל שנים רבות לראות בישראל אויב, והמהפך המהיר שחוסיין הציע בגישה כלפי ישראל לא היה מציאותי. על השינוי להיות הדרגתי כדי שלא יהפוך לבומרנג. אל-מסרי התנגד גם לסעיף ירושלים בהצהרת וושינגטון, טקסט שאותו לא זכה לראות אלא שעות ספורות לפני פרסומו הפומבי. הוא חש שהיתה זו טעות לבקש את הכרתה של ישראל במעמדה המיוחד של ירדן בירושלים, מפני שישראל היתה כוח כובש ובשל כך נטולת מעמד חוקי בעניין זה.
עדנאן אבו עודה, שהיה עתה נציגה הקבוע של ירדן באו"ם, האמין שעל חוסיין להתקדם לקראת חוזה שלום עם ישראל, אך גם הוא התנגד לסעיף ירושלים בהצהרת וושינגטון, מפני שנבע ממנו כי ישראל מחזיקה בירושלים באופן חוקי. הוא האמין גם שהסעיף יעורר בעיות בין פקידים ירדנים לפלסטינים, מכיוון שהוא העניק לירדנים קדימות בניהול המקומות הקדושים בירושלים. חוסיין לא שמח לשמוע את דברי הביקורת הללו. התמיכה הממשית שחוסיין זכה לה מהגורמים הישראליים הרשמיים בביקורו בוושינגטון חיזקה את החלטתו להתקדם במהירות. רבינוביץ' מילא תפקיד מרכזי במאמצי השתדלנות לשכנע את הקונגרס למחוק את חובה של ירדן, וחוסיין העריך מאוד את מאמציו.
הם קיימו כמה פגישות במלון ארבע העונות ובביתו של חוסיין על הפוטומאק, מחוץ לוושינגטון. הלוי עיכב את שובו הביתה בחמישה ימים, לבקשתו של חוסיין, כדי לסייע במערכה לשידול הקונגרס למחוק את החוב. הוא עזב את וושינגטון במטוס המלכותי של חוסיין. בטיסה היה חוסיין במצב רוח מרומם וחגיגי. הוא התקדם בדרך למחיקת חובה של ירדן; צבאו עמד לקבל את חלקי החילוף והציוד המתקדם הדרושים נואשות לשדרוג הכוחות, ובכלל זה טייסת מטוסי F-16; ויחסיו עם המעצמה האמריקאית שוקמו.
עם החברים שחוסיין טילפן אליהם ממכשיר הטלפון הלווייני שבמטוסו כדי להודות להם, בנוכחות הלוי, נמנו רבינוביץ' ורבין. חוסיין, מטבעו, פעל באופן אינטואיטיבי ולעתים אף אימפולסיבי. המלכה נור היתה מודאגת פן ינחל אכזבה, אולי משום הקשיים הרפואיים שעמם התמודד באותה תקופה. הם חוו ניסיונות שווא רבים, אך שמרו על אופטימיות זהירה. בעלה תיאר באוזניה את יחסיו עם רבין כקשר בין שני אנשי צבא שנדברו ביניהם ישירות, ותכופות גם בבוטות.
שבועיים לאחר החתימה על הצהרת וושינגטון יצאה המשפחה המלכותית לעקבה כדי להתכונן לחנוכת מעבר הגבול הראשון בין ישראל לירדן. וורן כריסטופר הגיע לאירוע ההיסטורי עם אחדים מפקידיו. ישראל שיגרה משלחת מורחבת, שכללה את רבין, פרס, קציני צבא ועיתונאים. קווי הטלפון שהוזכרו בהצהרת וושינגטון נפתחו, וחוסיין חנך אותם בשיחה לנשיא מדינת ישראל עזר ויצמן. צוותי מומחים משני הצדדים החלו לעבוד על הנושאים הרגישים של הקצאות מים, סימוני גבול וביטחון הדדי. מרבית הפגישות נערכו בביתו של יורש העצר חסן בעקבה. הצוות הירדני כלל את מפקד חיל האוויר בדימוס הגנרל אחסאן שורדום, המומחה הקשוח למים ד"ר מונד'ר חדאדין, ד"ר אחמד מנגו, כלכלן ויועץ בכיר לנסיך חסן, ועוון ח'סאונה, ראש הלשכה המלכותית ומשפטן בכיר, שכעבור זמן התמנה לשופט בבית המשפט הבינלאומי בהאג.
הירדנים צירפו לצוותם מומחה נוסף למשפט בינלאומי, פרופסור ג'יימס קראופורד מקיימברידג', יליד אוסטריה. קראופורד, מורהו של ח'סאונה בקיימברידג', היה מומחה מהמעלה הראשונה למעמדם של פליטים בחוק הבינלאומי. נושא הפליטים היה מסובך במיוחד, היות שרובם המכריע היו פלסטינים, ולא ירדנים מהגדה המזרחית. קראופורד וח'סאונה נפגשו עם רובינשטיין, וח'סאונה הסביר לו שירדן לא תוכל לחתום על הסכם שלום שיתעלם מסוגיית הפליטים.
ח'סאונה דיבר במשך 18 דקות, וכשסיים אמר קראופורד לתלמידו לשעבר: "אלה היו 18 הדקות הדרמטיות ביותר בכל הקריירה המקצועית שלי, כולל הופעותי בפני בית הדין הבינלאומי לצדק. "בסופו של דבר הושגה פשרה, ואף שהיא לא היתה לשביעות רצונם המוחלטת של הירדנים, היא אפשרה, למצער, התייחסות לנושא הפליטים בהסכם.
הדיונים בכל הנושאים היו אינטנסיביים, וכשהנושאים והנותנים הצליחו להביא להתקרבות בעמדות הצדדים, הם הודיעו לממונים עליהם שהבשילה השעה לפגישה בדרג הגבוה ביותר. הפסגה התקיימה בעקבה ב-29 בספטמבר. הנושאים הקשים ביותר ליישוב היו קרקעות ומים. לאחר מלחמת 1967 תפסה ישראל שטחים ירדניים מדרום לים המלח והקימה בהם יישובים חקלאיים שהתמחו בגידול פרחים. כדי לספק מים לחוות הללו, השתמשה ישראל במי בארות בעומק שטח ירדן.
בסך הכול גנבה ישראל יותר מ-380 קילומטרים רבועים - כשטחה של רצועת עזה. ירדן דרשה להשיב לה את השטח כולו ולחדול מניצול משאבי המים שלה. בפגישה הציע רבין לחוסיין שישראל תכיר בריבונות ירדנית על האיזור כולו, אם ירדן תסכים להחכירו ליישובים החקלאיים הישראליים. חוסיין לא דחה את ההצעה על הסף, ונראה כי הוא מוכן להתמקח. אך למחרת היום הגיע עלי שוכרי לירושלים במסוק ומסר לראש הממשלה מכתב בהול מהמלך הדוחה את ההצעה מכול וכול.
שני המנהיגים הסכימו לבצע כמה שינויי גבול מזעריים בערבה באמצעות חילופי קרקעות ששטחן זהה. ישראל תוכל להחזיק בשטחים שחקלאיה מעבדים באיזור הגבול בתמורה לכך שירדן תקבל מישראל קרקעות בלתי מעובדות בהיקף זהה. ההיבט השני של העסקה נגע למכסות מים. ישראל הציעה חבילה משולשת, שכל אחד מחלקיה כלל 50 מיליון מטרים מעוקבים. 50 המיליון הראשונים מקורם במים שבהם השתמשה ישראל, החלק השני ינבע מסכרים ששתי המדינות יבנו במשותף, ומקורותיו של החלק השלישי לא צוינו.
למחרת היום חזר הנסיך חסן לעקבה ודיווח לעוזריו על תוצאות הפסגה. דעתו של מונד'ר חדאדין לא הייתה נוחה ממכסות המים, והוא אמר זאת חד וחלק. הישראלים חזרו לעקבה באותו הערב כדי לחדש את המשא ומתן. הם לא הצליחו להגיע להסכמה בנושא בארות המים בערבה. הישראלים רצו לספחן, וחדאדין - שהיה לוחמני יותר מכל אחד מחברי צוות המשא ומתן הישראלי, סירב לוותר על שטח ירדני. המשא ומתן התפוצץ ללא הסכמה, ורבין התלונן באוזני הנסיך חסן כי נראה שד"ר חדאדין אינו מעוניין בשלום. ושוב, בפעם האחרונה, הוזעקו רבין וחוסיין כדי לפתור את הבעיות שנותרו תלויות ועומדות.
הם שבו ונפגשו בארמון האשמיה עם מספר רב של עוזרים בערב 16 באוקטובר ועבדו כל הלילה. רבין וחוסיין עברו על ההסכם פסקה אחר פסקה ופתרו את הבעיות שהתעוררו. כשעלה נושא הגבולות, הם כרעו על ידיהם ורגליהם כדי להתעמק במפה ענקית שנפרשה על הרצפה. יחד, הם התוו את הקו שעובר מאילת ועקבה בדרום ועד גבול סוריה בצפון.
הם יישבו בדייקנות צבאית את כל נושא סימוני הגבול וחילופי הקרקע. הם הסכימו על נהלים מיוחדים בנהריים שבצפון בקעת הירדן וצופר שבערבה. באזורים אחרים נעתר חוסיין, בגדלות נפש אופיינית, להתיר לחקלאים ישראלים להמשיך לעבד את האדמות גם לאחר שיועברו לריבונות ירדנית. באשר למים, ישראל הסכימה לספק לירדן 50 מיליון מטרים מעוקבים מדי שנה בשנה.
היה זה רווח נקי מבחינתה של ירדן. הוסכם גם שישראל וירדן ישתפו פעולה במציאת מקורות שיספקו לירדן 50 מיליון מטרים מעוקבים נוספים של מים ראויים לשתייה. שתי המדינות התחייבו להתמודד עם המחסור במים באמצעות פיתוח מקורות מים חדשים, מניעת זיהום מים והפחתת הבזבוז. בדרום הותר לישראל להמשיך להשתמש בבארות שיוחזרו לריבונות ירדנית.
ייחודו של הסעיף הביטחוני בהסכם היה בכך שיישומו לא היה כרוך במעורבות מצד האו"ם או כל גורם שלישי אחר. שני הצדדים התחייבו להימנע מהצטרפות לקואליציות עוינות, ללחום בטרור ולחתור לביטחון אזורי ברוח אמנת הלסינקי האירופית. התחייבותה של ישראל לכבד את תפקידה של ירדן במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים נכללה בהסכם.
שני הצדדים גם התחייבו לפעול לשיפור מצבם של הפליטים הפלסטינים שמצאו מקלט בירדן. חוסיין ורבין עבדו עד השעה ארבע לפנות בוקר, ואז נחו קמעה בעת שהפקידים מלטשים את הנוסח ומכינים את הטיוטה הסופית. ח'סאונה היה האדם הראשון שחוסיין פגש לאחר השלמת ההסכם. המלך ישב בארמון האשמיה וקרא עיתון, כמנהגו מדי בוקר. הוא הזמין את ח'סאונה להיכנס ולשבת לצדו.
חוסיין הבחין שח'סאונה לא היה מרוצה מהתנהלות הפגישה בלילה הקודם. הוא אמר לו: "אנא, אל תחשוב שנכנסתי להסכם הזה לטובתי שלי. כשחזרתי לאחר הטיפולים הרפואיים באמריקה וראיתי את העם הירדני יוצא לקבל את פני, חשבתי שמחובתי לעשות ככל יכולתי כדי להבטיח את ביטחונם. זו הסיבה שבגללה חתמתי על ההסכם הזה". ואז המלך הודה לח'סאונה ואמר: "עד יום מותי אהיה אסיר תודה לך על כל מה שעשית במשא ומתן על ההסכם הזה". ח'סאונה השיב: "הוד מלכותך, אני עובד מדינה, ואני רק מילאתי את תפקידי". בימים שלאחר הישיבה המרתונית חש חוסיין התעלות רוח ומצב רוחו היה מרומם. כל מי שפגש בו ציין את השמחה שניכרה בו ואת תחושת הסיפוק העמוקה שקרנה ממנו לאחר שגבר על כל המכשולים והשלים את משימתו.
הסכם השלום בין ישראל לממלכה הירדנית ההאשמית נחתם ב-26 באוקטובר 1994 במעבר הגבול ערבה, שבו היה רק כמה ימים לפני כן שדה מוקשים. על ההסכם חתמו ראשי הממשלה עבד א-סלאם מג'אלי ויצחק רבין, והנשיא קלינטון שימש עד. מספר גדול של אנשים רמי מעלה ממדינות שונות נכחו באירוע, בהם שרי החוץ של ארצות הברית, רוסיה ומצרים, ונציגים מכמה מדינות ערביות נוספות.
האירוע שודר בטלוויזיה לקהל עצום ברחבי העולם. היה זה ההסכם השני בין ישראל למדינה ערבית שנחתם בתוך 15 שנים, והראשון שנחתם באזור עצמו. יצחק רבין, ששפת הגוף שלו שידרה חוסר נחת רב כשלחץ את ידו של ערפאת בבית הלבן שנה קודם לכן, היה שרוי הפעם במצב רוח חיובי וחגיגי. נראה שהוא וחוסיין נהנים בעליל מאווירת הקרנבל, כשאלפי בלונים שוחררו לאוויר וקצינים ישראלים וירדנים החליפו ביניהם מתנות.
רבין אמר שהגיע הזמן להפריח את שממת המדבר, וחוסיין הבטיח שלום חם, בניגוד לשלום הקר בין ישראל למצרים. הטקס הפומבי היה שיאו של דו-שיח בן 31 שנים מעבר לקו האש. בהסכם השלום בין ישראל לירדן היה טמון פוטנציאל ליצירת שלום במלוא מובנה של המילה. ירדן היתה המדינה הערבית השנייה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל, אך במובן מסוים היא היתה הראשונה: אף מדינה ערבית לפניה לא הציעה שלום חם.
שתי המדינות החליפו שגרירים: פרופסור שמעון שמיר, מזרחן בכיר מאוניברסיטת תל אביב, התמנה לשגרירהּ הראשון של ישראל בעמאן; מרוואן מועשר, דיפלומט בעל חזון, היה לשגרירה הראשון של ירדן בתל אביב. שמיר, ששירת כשגריר ישראל במצרים, הדגיש את ייחודה של הגישה הירדנית לשלום. הסכם השלום עם מצרים הושג תחת הלחץ של התחדשות מעשי האיבה, הוא עורר התנגדות מצד מדינות ערביות אחרות והושג בעולם שנשלט בידי המלחמה הקרה. עקב כך, סידורי הביטחון בסיני עמדו במרכזו של הסכם השלום, ואילו הנורמליזציה היתה קלף מיקוח בידי מצרים.
לעומת זאת, הסכם השלום עם ירדן הושלם לאחר שנים של דיאלוג שקט והבנות חשאיות, לאור הלגיטימציה שסיפקו מדריד ואוסלו, ובעולם שעמודי התווך שלו היו גלובליזציה, תלות הדדית ושוק חופשי. לפיכך נאמר בהסכם מעט מאוד בנושאי ביטחון והרבה מאוד על שיתוף פעולה כלכלי. המושג "שיתוף פעולה" הוזכר 20 פעמים בנוסח ההסכם. ההנהגה הירדנית העדיפה את הביטוי "עשיית שלום" על פני "נורמליזציה", מכיוון שהוא סימל יוזמה משותפת לטובת שתי המדינות.
אך הוא קיווה שבסופו של דבר יישפט הסכם השלום על פי תוצאותיו המעשיות. מכאן נבעה החשיבות שייחס להפיכתו של השלום עם ישראל לסיפור הצלחה כלכלי, שמפירותיו ייהנה האדם הפשוט ברחוב.השלום הקר שאפיין את היחסים שבין מצרים לישראל היה זר לדרך מחשבתו: אני לא מבין את המושג שלום קר. אני לא מבין את משמעותו. או שיש מלחמה, או שיש מצב שאינו שלום ואינו מלחמה, או שיש שלום.
ושלום הוא, מטבעו, פתרון לכל הבעיות. הוא מפיל את החומות שבין בני אדם. משמעותו היא שאנשים מתאחדים, לומדים להכיר אלה את אלה; ילדיהם של הקורבנות משני הצדדים מתחבקים; חיילים שלחמו אלה באלה נפגשים ומעלים זיכרונות על התנאים הבלתי אפשריים שהתמודדו עמם באווירה שונה לחלוטין. שלום אמת אינו בין ממשלות אלא בין אנשים, פרטים, שמגלים כי הם חולקים דאגות דומות וחששות דומים, שהם סבלו סבל דומה, ושיש דבר-מה שהם יכולים לתרום כדי ליצור מערכת יחסים שתועיל לשניהם.
ההתקדמות בעשיית השלום לא תאמה את החזון הזה. עם זאת, הסכם השלום עם ישראל הניב כמה יתרונות מיידיים לירדן. בראש ובראשונה, הוחזרו לה השטחים ומקורות המים שלה, וגבולה הבינלאומי עם ישראל סומן והוגדר. בחתימה על ההסכם הכירה ישראל באופן רשמי בריבונותה של ירדן, בשלמותה הטריטוריאלית ובעצמאותה הפוליטית. ישראל גם התחייבה להימנע מהעברה כפויה של אוכלוסייה מהשטחים שבשליטתה לשטח ירדן, ובכך קברה את האיום המשתמע מהסיסמה "ירדן היא פלסטין" - הפיכתה של ירדן למולדת פלסטינית חלופית.
צוות המשא ומתן הירדני כלל בהסכם במכוון את הסעיף האוסר "טרנספר", כדי שההסכם יהיה מחסום חוקי נגד איום זה. הישראלים הבינו ש"טרנספר" הוא סכנה אסטרטגית לעצם הישרדותה של הממלכה, ולפיכך ניאותו להעניק את ההתחייבות המתבקשת. פרס הכיר בכך מפורשות כשהצהיר כי "ירדן היא ירדן, ופלסטין היא פלסטין". יש לציין כי אריאל שרון, אבי דוקטרינת "ירדן היא פלסטין", נמנע בהצבעה על הסכם השלום בכנסת, אך לא הצביע נגדו.
הוא עצמו, ככל הנראה, לא ראה בהסכם את סופה של הדוקטרינה, אך לאחר החתימה על הסכם השלום עם ירדן היא התאיידה בהדרגה מהשיח הפוליטי הישראלי. הכנסת אימצה את הסכם השלום עם ירדן ברוב של 105 תומכים מול שלושה מתנגדים. שישה חברי כנסת נמנעו.
בדצמבר 1994 הגיע בנימין נתניהו, מנהיג הליכוד, לביקור אצל חוסיין בעמאן. חוסיין ביקש, וקיבל, הבטחה שהליכוד אינו תומך במדיניות "ירדן היא פלסטין". נתניהו הניח את דעתו של חוסיין כי הליכוד אימץ את הסכם השלום במלואו וכי הוא מחויב לשלמותה וליציבותה של ירדן. שנית, העובדה שחוסיין מיהר לחתום על הסכם עם ישראל בטרם תושלם ההתקדמות בערוץ הפלסטיני הביאה לשיקום היחסים בין ירדן לארצות הברית ולהשבתם למצב ששרר ערב משבר המפרץ.
היתרונות החומריים במחיקת החובות ובסיוע הכלכלי והצבאי היו ניכרים מאוד. באופן כללי, השלום עם ישראל שידרג את חשיבותה של ירדן בעיני ארצות הברית. שטחה הקטן ומשאביה המצומצמים של ירדן הביאו לכך שארצות הברית לא ראתה בה נכס אסטרטגי חשוב במזרח התיכון. הסכם השלום עם ישראל הפך אותה לבעלת ברית מוערכת יותר של האמריקאים, ולדגם של יציבות ודו-קיום בשלום. קלינטון היה הנשיא האמריקאי הראשון שביקר בירדן מאז 1974.
בעקבות טקס החתימה במדבר הופיע קלינטון בפני מושב משותף של שני בתי הפרלמנט בעמאן. הוא נשא נאום מרגש והבטיח שארצות הברית לעולם לא תאכזב את ירדן, שהיא תספק את צרכיה הצבאיים ושהיא תתרום לפיתוחו של אזור הבקע הסורי-אפריקאי. הוא דיבר בכבוד על השושלת ההאשמית ועל תרומתה לעניין הערבי. הסכם השלום שירת, ללא ספק, את האינטרסים השושלתיים של חוסיין.
הוא שיקם את הברית עם מעצמת העל, החיה את ההבנה האסטרטגית עם ישראל וקיבע את מרכזיותה של ירדן בפוליטיקה האזורית. חוסיין שיחק על כל הקופה. הוא לא חתם על ההסכם רק כדי לקבל לידיו בחזרה את השטחים ואת מקורות המים, אלא כדי להגן על ממלכתו מפני השתלטות מצד יריביו הפלסטינים ולמנוע את התגבשותו של ציר ישראלי-פלסטיני.
באבחה אחת הוא שינה את יחסי הכוחות בינו ובין יריביו הפלסטינים הרדיקלים והגדיר מחדש את ירדן כבעלת בריתה הטבעית של ישראל באיזור. הברית עם ישראל יכלה להיות גם גורם שירתיע תוקפנות מצד שכנותיה הערביות של ירדן, ובמיוחד מצד סוריה. היתרון המכריע היה טמון בעובדה שהשלום עם ישראל הלך יד ביד, ואף איפשר, את השותפות עם ארצות הברית.
בחתימתו על הסכם שלום ביסס חוסיין את ההגנה על ממלכתו על שני עמודי התווך הללו, ישראל וארצות הברית. בכך הוא עידכן את מדיניותו של סבו, עבדאללה הראשון, חשף אותה לעיני כול ונקט צעד שושלתי בעל חשיבות אדירה. אבל ההיערכות המחודשת הרדיקלית של מדיניות החוץ הירדנית גבתה מחיר פנימי לא מבוטל.
מתוך ספרו של אבי שליים, "המלך חוסיין - ביוגרפיה פוליטית", הוצאת דביר
נא להמתין לטעינת התגובות
