ראשי » חדשות » בארץ

מקדומים ועד לאריק: צלם ההתיישבות חושף פילם

דגל מתנופף מאחורי אריאל שרון המעפיל בג'יפ במעלה ההר, ומסוק מנחית אוהלים וארגזים למתיישבים: הצלם אשר קורלק נזכר איך הכניס לספרי ההיסטוריה תמונות מראשית שנות ההתיישבות ביו"ש

חברי גרעין אלון-מורה הצעיר לא הסתפקו בהישג ההתיישבותי הנאה שלהם, הקמת שכונת הקרוואנים בקדומים. הם התעקשו לדבוק בחלום, ולהתיישב סמוך יותר לשכם. כששר החקלאות אריאל שרון יידע אותם באחד הימים של שנת 1979 על אפשרות להיאחז ברכס רוג'ייב - הר טרשים קירח סמוך לכפר הפלסטיני רוג'ייב, לא רחוק מאיתמר של היום - הם לא השתהו.

עוד כותרות ב-nrg:
- לא רק סלטי שמיר: רשימת המוצרים המזוהמים המלאה
- מתחת לצומת שוקת: יישוב בן כ־6,000 שנה
- הישראלי שמתקרב בצעדי ענק ל-NBA
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

במבצע מהיר ויצירתי עלו המתיישבים למקום, וכבר בצהרי היום שלמחרת הגיע אריק לביקור בזק. "הוא הופיע פתאום בג'יפ שלו, שעלה אל ההר בדרך לא ממש סלולה", נזכר השבוע אשר קורלק, תושב קדומים. "צילמתי אותו בתמונות מדהימות: אריק עומד, מבסוט, מאחוריו מתנופף דגל ישראל. אחד מהתצלומים האלו היה תמונת שער ב'העולם הזה' של אורי אבנרי".

שנים רבות לפני סרטון "בצלם" שהנציח את החובש הקרבי אלאור אזריה יורה במחבל הפצוע בחברון, ונצח קצר לפני שנוסדה ביו"ש סוכנות "תצפית" במטרה להשיב מאבק מול הסיקור העוין של מתיישבי ההר, התרחשו בחבלי הארץ הללו תהליכים היסטוריים שכמעט לא זכו לתיעוד מצולם.

מעטים מראשוני המתנחלים הבינו את המשמעות העצומה שטמונה בכל הנצחה גרפית של המהפכה שהם מחוללים במו ידיהם. אחד מהמעטים האלה היה קורלק, שחתום על כמה מהפריימים המוכרים ביותר מימי ראשית ההתיישבות המתחדשת בשומרון. בעוד שבועות ספורים מתעתדים לחגוג בקדומים ארבעים שנה להתיישבות במקום, ולכבוד המאורע נבר קורלק בארכיון הביתי שלו, ומבין אינספור גלילי הפילם בשחור-לבן הוא שלף עוד כמה אימג'ים של הימים החלוציים ההם.
 
במקצועו הוא לא באמת צלם: הוא מהנדס מכונות, בעל מפעל ייחודי המייצר נפות ומטחנות. "נולדתי בשנת תש"ח בהונגריה, להורים ניצולי שואה", מספר קורלק. "הייתי בן שנה כשעלינו לארץ, וגדלתי בגבעתיים. אבא שלי היה בעל מקצוע מיוחד, מומחה לטחנות קמח, ואני הולך בדרכו. הוא הקים מפעל קטן, שהיום נמצא בברקן. זכיתי להיות בין הראשונים באזור התעשייה שהוקם שם. ברוך השם, בניי ינון ונחשון, שגרים באיתמר, ממשיכים איתי את העסק המשפחתי".

אז צילום אף פעם לא היה המקצוע הרשמי שלך? אני דווקא מכירה אותך מילדות כ"אשר הצלם".
"הצילום הוא תחביב שפיתחתי בעצמי", הוא צוחק. "האמת היא שעם כל הצניעות, הגעתי בו להישגים יפים מאוד. תצלומים לא מעטים שלי פורסמו בעיתונות בארץ וגם בעולם. כולם ידעו שאני 'הצלם של ההתנחלויות', וצילמתי ביישוב כל טקס, וגם בגנים, בבתי הספר, בשמחות.
 
"אבל בשלב מסוים הייתי צריך להחליט אם אני הולך לצילום או לתעשייה, והייתי יותר קשור לעבודה ולמפעל, בפרט אחרי שאבא שלי נפטר. אבל בשנים האחרונות אני חוזר למצלמה. אני מאוד רוצה לחזור קצת לצילום באופן מקצועי. הצילום הדיגיטלי הוא עולם חדש, תענוג".

היום הקצב של צילום העיתונות אחר לגמרי.
"אבל תמונה איכותית בעינה עומדת".

אל תחביב התיעוד הוא הגיע בימיו הראשונים של היישוב קדומים. "יום אחד פנו אליי מגוש אמונים וביקשו שאארגן בשבילם תמונות של ההתיישבות שם באופן דחוף. אז עוד לקח זמן לפתח תמונות. חשבתי איפה אוכל להדפיס אותן במהירות המרבית, והגעתי למסקנה שבמערכות העיתונים זה אפשרי. הלכתי לשעיה סגל במעריב, והוא ייעץ לי לפנות לסוכנות צילום פרטית כדי להדפיס. לא היו אז הרבה סוכנויות, ואני כבר הכרתי חלק גדול מהצלמים שהגיעו לצעדות של סבסטיה ולשאר האירועים הגדולים.

"פניתי אל סוכנות הידיעות IPPA בתל-אביב, שכבר לא קיימת היום, וכך זה בעצם התחיל. דן עדני מסוכנות הצילום לימד אותי קצת, אמר לי: צלם את זה, צלם ככה, בצורה כזו. אהבתי את זה, וצילמתי המון תמונות בלעדיות. בכל פעם שהיו לי תמונות טובות, הייתי מביא אותן אל הסוכנות והם הפיצו הלאה. אני מניח שהם עשו עליי כסף לא רע במהלך השנים".
 

עד מהרה הבין קורלק את המשמעות ההסברתית הנלווית לתמונות שמגיעות מזווית מבט מתנחלית. "ראינו טוב מאוד איך יצאנו כשצילמו אותנו בעין שמאלנית. כשהבאתי תמונות לסוכנות, המנהל שם ביקש ממני לכתוב לכל תמונה תקציר, להסביר מה רואים בה. כתבתי להם במילים שלי, בכתב יד, הם היו מדפיסים את זה במכונת כתיבה, וכך זה עבר הלאה.

"הייתי עיתון מקור ראשון של איש אחד", הוא מחייך, "היחיד שמביא את הזווית של ההתיישבות. התמונות והמלל שלי הלכו לכל מקום, בלי הרבה שינויים: לעיתונים דבר, מעריב, ג'רוזלם פוסט, לכל המערכות. לא היו אז הרבה אנשים משלנו בעיתונות. שלמה קור, אבא של אבשלום, עזר לנו מדי פעם. מאיר עוזיאל סייע. אבל הם היו מעטים, ולכן היה משמעותי כל כך להביא את הצד שלנו".

איך בעצם מגיע תעשיין בורגני צעיר מגבעתיים לפעילות אינטנסיבית בראשית ההתיישבות בשומרון? יש לך הסבר לאנרגיה הזאת, שאפפה אז רבים כל כך?
"אומרים שלפעמים יש דור שיש לו זכות מיוחדת. כך היה אז. אני לא ממש יכול להסביר היום את תחושת השליחות שפיעמה בנו, אבל היינו מסורים לגמרי לדבר הזה. היה ברור שצריך לעלות ולהתיישב, במיוחד אחרי הטראומה של מלחמת יום כיפור. הרב צבי יהודה אמר 'עכשיו סוגרים את הגמרות ועולים לגבעות' - ואנחנו נדלקנו. אני עבדתי במפעל של אבא שלי, אז בזמן סבסטיה אמנם נעלמתי לכמה שבועות מהעבודה, אבל המשכתי לעבוד איתו.
 
היו פה לא מעט סיפורים אחרים: אנשים שעזבו מקומות עבודה טובים ומובטחים, והגיעו לגור בשומרון בלי מקור הכנסה. אנחנו, אלה שהמשיכו לעבוד בעיר, היינו נוסעים אחרי העבודה ומפרקים צריפים בקבוצת יבנה, בעין-צורים, מקומות שרצו לעזור לנו. פירקנו שם, ובלילות בנינו מחדש בקדומים.

"הגעתי לכל זה כחלק מחבורה של כמה מאות חבר'ה, שהיה ברור להם שההתיישבות היא מה שצריך לעשות, אחרת המדינה תהיה בסכנה. התפללנו במניין של בוגרי סניף בני עקיבא ברמת-גן. היו שם ד"ר דוד חן, אליקים רובינשטיין - שהייתי צועד איתו בכל שבת מגבעתיים לרמת-גן, פרופ' הלל ויס, ניסן סלומינסקי, דניאלה ואמנון וייס, כל החבר'ה. חלקם עברו אחר כך לאלקנה וחלקם לקדומים.
 

"המרכז הלוגיסטי של גוש אמונים היה אצלנו, ואני הייתי פעיל בו. מאיתנו יצאו לעפרה, שהוקמה כמחנה עבודה 11 חודשים לפני קדומים. גם גרעין אלקנה בעצם התחיל אצלנו. הדברנים, מעבירי חוגי הבית, היו מאזור ירושלים, ומרמת-גן יצאו הגנרטורים וכלי הרכב. הייתי בכל העליות לסבסטיה, בכל הצעדות. אני זוכר שצעדנו בעקבות הרב דב ביגון, שהוביל אותנו בשטח תוך התחמקות מהצבא. הרב משה לוינגר לימד אותנו שמי שרוצה לכבוש את ארץ ישראל, צריך להרוג את מלך חשבון: בכל הנוגע לארץ ישראל, לא עושים חשבונות. חייבים לחלום".

ותמיד היית עם המצלמה?
"בתקופה הראשונה לא כל כך, זה תפס תאוצה כשהתגוררנו במחנה קדום. קניתי אז מצלמה טובה, ונכנסתי לתפקיד".

"פשרת קדום" הושגה בהעפלה השמינית לסבסטיה, לאחר שבעה ניסיונות עלייה שהסתיימו בפינוי. המתיישבים עברו מסבסטיה לבסיס הצבאי הסמוך, והמחנה שהקימו שם היווה את הבסיס ליישוב קדומים. "נשארתי במחנה קדום כמה ימים לאחר שהגיעו לשם מסבסטיה", מספר קורלק.
 
"דאגתי בין השאר לגז למטבח המשותף ולכל מיני צרכים לוגיסטיים אחרים. הייתי אז חבר בגרעין מערב השומרון, שיועד לאזור אלקנה, אבל אברהם מינץ (ממקימי ביריה בגליל, לימים מזכיר היישוב אלון-מורה -הכ"ח) אמר לי 'למה שלא תישאר פה?'. אמרתי לו שאשאל את אשתי. רבקה הסכימה, והשאר היסטוריה. היינו המשפחה ה-15 ברשימת המשפחות של קדומים".

אשר ורבקה עברו לשומרון עם שני ילדיהם הקטנים לאחר כמה שבועות, כשהמגורים בבסיס הצבאי כבר השתדרגו לכדי מגורים בשכונת קרוואנים. "אלו היו כמה קרוואנים דפוקים שהצליחו להביא מפה ומשם, ואיכשהו להציב על ההר. היום הדברים עומדים, אבל אז לא היה כלום. הכול עשינו בעצמנו. כל מכונית, כל מכשיר קשר - הכול היינו צריכים להשיג בכוחות עצמנו. ליוויתי את כל הסיפור בעשייה וגם בצילום. הרגשתי שאני מצלם את ההיסטוריה".

אחד הפרויקטים היצירתיים שיזם קורלק במסגרת מאמצי ההתיישבות, זיכה אותו בצילום כמה תמונות שלא ישכח לעולם. "במבצע ההעפלה לרוג'ייב, אריק שרון והעוזר שלו, אורי בר-און, אמרו לנו לעלות מהר לגבעה כדי לקבוע עובדות בשטח. חשבתי אז איך אפשר לעלות מהר אל פסגה שלא הייתה אליה דרך מסודרת. אמרתי לבני קצובר, 'תשמע, במפעל שלי הייתי צריך לאחרונה להרים מכונה כבדה, שלא הייתה שום אפשרות אחרת להניף חוץ מאשר באמצעות מסוק. אם העלייה היא בהיתר, אז בואו נארגן מסוק'. הוא הסכים.

"הטייס הראשי בחברה שעבדתי מולה ביקש אישור שהדבר חוקי. טלפנתי ישר לבר-און, העברתי לטייס את הטלפון, והוא דיבר עם עוזר השר וקיבל ממנו את האישור. הטייס נתן לי הנחיות: להכין ערמות ציוד שלא ישקלו יותר מ-750 קילו. עבדנו כולנו והצבנו ליד המטווחים של בה"ד 3 ערמות במשקל הנכון: אוהלים, סנדות, אוכל. ג'יפ תדלוק של חברת המסוקים חיכה לידנו, והתחלנו להעלות דרך האוויר נגלות של ציוד. האנשים עצמם עלו ברגל, ועד הבוקר הכול היה למעלה.
 

"אני יזמתי, תכננתי וגם צילמתי את זה. היו לי תמונות נהדרות מתוך המסוק, וגם תמונות של שרון, שהגיע מרוצה. הייתי היחיד שצילם שם. אחרי הצהריים נסעתי לתל-אביב, לסוכנות, והצלם המפורסם דוד רובינגר כבר חיכה כדי לקח ממני את התמונות. הסוכנות מכרה אותן לעיתונים בעולם, וגם הטלוויזיה הישראלית שלחה אליי מונית כדי לקחת תמונות, שהיו התמונות היחידות של העלייה שהופיעו בטלוויזיה באותו ערב".

במקרה אחר, הסקופ שלו הגיע דווקא בשירות מילואים בגזרה מרוחקת יותר, באזור חברון. "הפלסטינים בעיר קיבלו בזמנו כסף סעודי ובנו מסגד מפואר ממש על הגבול של קריית-ארבע, כדי לחסום אותה שלא תתפתח לעבר חברון. קראתי את הידיעה הזו באיזה מקום וזכרתי אותה. ואז, כמילואימניק, פיקדתי על סיור ופתאום ראיתי את המסגד. צילמתי אותו מכמה זוויות.

בסוף השבוע, כשיצאנו הביתה, עברתי דרך תל-אביב ונתתי לסוכנות את התמונות. ביום ראשון אני חוזר למילואים ורואה את כל צלמי העיתונות מגיעים לחברון. שאלתי מה קרה, ואמרו לי שבאותו בוקר התפרסמה תמונה של המסגד בשער האחורי של הג'רוזלם פוסט. זה הפך פתאום לחדשות חמות, שאני יצרתי".

היום זו בדיוק המלחמה על התודעה. מנצח מי שהמצלמה נמצאת אצלו.
"נכון. הרגשנו אז שעם הסיפור שלנו, של ההתיישבות, איחדנו אנשים מכל הקצוות. באו אנשים מחוג עין-ורד לתמוך, משפחת טבנקין. עד אז הארץ הזו הייתה מחולקת למפא"יניקים­וחירותניקים, ואלו שנאו את אלו, זה היה נורא. פתאום הצלחנו לאחד, וכולם נדלקו על ההתיישבות החדשה".
 
זמן לא רב אחר כך עברה להם ההתלהבות.
"אבל בזמנו זו הייתה מהפכה, ימים של רוח גדולה. לפני שנתיים השתתפתי בערב בבית הנשיא, שיעור תנ"ך. בקוקטייל שלפני ראיתי איזו אישה מבוגרת. נכנסתי איתה בדברים, והתברר לי שזו ראומה ויצמן. פטפטנו, אמרתי לה מאיפה אני, והיא אמרה בהתלהבות: 'אה, אהדנו אתכם, אני באתי לחברון עם עזר. תמסור דרישת שלום לרב לוינגר'.

"אני דווקא זכרתי סיפור אחר על עזר ויצמן. אחרי הפינוי מרוג'ייב (בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ) לא רצינו לוותר ועלינו לגבעה אחרת, צפונית משם. זה היה יום שישי. ויצמן היה אז שר הביטחון, ואמרו לנו שהוא נתן הוראה - 'תעמידו את כל חיל האוויר, אני לא רוצה אותם שם בשבת'. וכך היה. מטוס עשה שם סיבובים עד שזיהו אותנו. הרמנו דגל, כי אנחנו לא גנבים פה.

"אחרי חצי שעה באו שלושה מסוקי יסעור גדולים ופינו אותנו, ושהינו שבת שלמה בבסיס חיל האוויר. אני צילמתי הכול. אז ויצמן אולי ראה את עצמו כתומך, אבל זה לא היה פשוט".

התמונות שצילם קורלק הגיעו בחלוף הזמן למקומות שהפתיעו אפילו אותו. "בשנים הראשונות ביישוב היה לנו מנהג לקיים טיולים ביום שישי בבוקר, כדי להכיר את האזור. היינו קמים בארבע וחצי-חמש, לוקחים טנדר - פז'ו בשם ברל'ה, שהיה שייך למנחם אילן מקדומים - ונסענו. יום אחד טיילנו לקבר השייח' במקום שבו שוכן היום היישוב יצהר. השארנו את המכונית בלי חשש בכפר למטה, ועלינו ברגל.

חבר מקדומים, מיקי בר-נדר, הביא לטיול הזה את הבת שלו, אמרה, וטייל איתה על הכתפיים. אני צילמתי. את הנוף, את הסביבה, את האנשים המטיילים. אחרי כמה שבועות אשתו של מיקי קיבלה מאמא שלה, שגרה בניו-יורק, מכתב ובו גזיר עיתון: קטע מהניו-יורק טיימס, שבו מופיעה תמונה של הנכדה אמרה בטיול בשומרון.
 

"יש לי לא מעט גזרי עיתונות דומים, וגם פילמים. כשהקימו למשל את שילה עברנו בשיירה דרך שכם והבאנו קרוואנים. רק אני צילמתי את זה - את הנסיעה ההיא דרך שכם, את המיקום של הקרוואנים בשטח. מהנחת אבן הפינה של שילה יש תמונה יפה מאוד של הרב צבי יהודה. ראיתי שפרסמו אותה באיזה ספר עליו, ולא נתנו לי קרדיט. לא כל כך הקפידו על זה אז".

תמונה אחרת שצילם הגיעה לדר-שפיגל - "תמונה יפה מהשכונה החדשה של קדומים, שבה נראים אם ותינוק על רקע הקרוואן שלהם וההרים. כשהבי-בי-סי באו לצלם כאן לתוכנית 'פנורמה', לפרק שעסק בגוש אמונים, נתתי להם שקופיות צבעוניות והם הכניסו לשידור. היה חשש לפינוי ברוג'ייב בתקופה ההיא. הם נתנו לי מצלמת טלוויזיה, לימדו אותי לצלם וביקשו שאתעד בשבילם. אבל בסופו של דבר לא היה פינוי בכוח, ולא היה צורך לצלם".

על כריכת "ימית, סוף: המאבק לעצירת הנסיגה בסיני" - אחד מספריו של חגי סגל, עורך מקור ראשון - מופיעה תמונה של חיילים מתיזים קצף ומטפסים על סולמות לעבר אחד הגגות שבהם התבצרו מתיישבי ימית. גם את התמונה הזו צילם קורלק.
   
"לימית הגעתי כפעיל נגד הנסיגה. צילמתי הרבה והעברתי לסוכנות הצילום. היו שם תמונות שרק אני השגתי, כי הכרתי את האנשים. למשל את פרופ' יובל נאמן. הייתי על אחד הגגות וראיתי איך עצרו אותו ברחוב הראשי וגירשו אותו. זה היה עצוב מאוד. אף אחד אחר לא צילם, כי לא זיהו אותו. צילמתי גם את ה'כלובים'. אני לא אשכח את היום הזה: החיילים עברו מגג אל גג, עם הסלים והמנופים, והתחולל שם קרב של ממש. היה מתח באוויר, ולא היה ברור איך כל זה יסתיים.

"בהמשך, באחד המגזינים חיפשו לקראת ראש השנה את 'תמונת השנה', ומהסוכנות הציעו תצלום שלי מימית, עם קטע שכתבתי. כשיצא העיתון, בעל הסוכנות התעצבן: בקטע המודפס הופיע הכיתוב שלי, אבל התמונה הייתה של מישהו אחר. הם כנראה רצו צלם בעל שם מוכר יותר", הוא אומר בתסכול קל.

כמה שנים עבדת עם IPPA?
"מ-1977 ועד סוף שנות השמונים. מאות פילמים, אלפי פריימים".

הצלחת פעם לעורר מחלוקת?
"כן. בזמנו מאיר עוזיאל ערך מוסף יומי במעריב, ובאחד הגיליונות פרסמתי כתבת תמונות שבה תיארתי את ההתיישבות. כתבתי שם על 'ידידנו לונצי' - מושל שכם תא"ל יוסף לונץ, שעזר לנו לא מעט. משה דור ממעריב, שפחות אהד אותנו, כתב נגדי: איך אתה מעז בכלל לקרוא למושל שכם 'ידיד ההתיישבות'? כי אנחנו היינו המפד"לניקים שאמורים לשבת בשקט, ופתאום אנחנו עם עוזי ודובון על הגבעות, כמו שתיאר עמוס עוז בעוינות. וזה מצליח לנו, אנחנו עושים התיישבות".
 

אתה מגיע היום לגבעות, למאחזים?
"כן. הבן שלי ינון גר שנתיים בגבעה 777, ליד איתמר. זה מזכיר את מה שהיה בקדום, אבל אצלנו היה קשה יותר. חדר אוכל משותף, מקלחות ציבוריות. לא היו מים".

מה אתה מרגיש כשאתה רואה היום את ההתיישבות בשומרון?
"זה מדהים. לא חלמנו שנצליח עד כדי כך. אין בעל הנס מכיר בנִסו, וזה נס אדיר. לפני ארבעים שנה הייתי מגיע בערב מירושלים לקדומים, וחוץ מעפרה לא היה שום אור, עד אלון-מורה. היינו נוסעים בדרך מפותלת, עוברים דרך שכם, חושך מוחלט. הייתי רואה את ההרים החשופים, החשוכים, ואומר לעצמי: וואו, בכמה מקומות כאן אפשר להתיישב. כשנוסעים שם היום, רואים שהכול התגשם. כל ההרים הללו מיושבים, מוארים, בנויים. פשוט מדהים בעיניי לראות איך החלום התממש.
 
"חלמנו שתהיה התיישבות רצופה מאלון-מורה עד קדומים, שתקיף את שכם מדרום. לדור שלכם יש עוד מה לעשות בעניין הזה. יצרנו מהפך אדיר בדעת הקהל הישראלית, אבל בגלל המעטה הפוליטי שתמיד היה לדברים, הסיפור המלא של תחילת ההתיישבות ביו"ש עדיין לא סופר. זה לא שאנחנו צריכים הכרה, אבל חשוב שהדור השני לפחות יידע מה היה. אני מרגיש שלא מספיק יודעים. אולי התמונות שיתפרסמו עכשיו הן צעד ראשון בכיוון".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg